המסע המופלא אל החך

 "הורג אותי איך שהם נהנים, הורג אותי", יוצא גידי גוב בווידוי סטנדרטי בעודו מהלך ברחובות אמסטרדם. גוב בעל הפרסונה הנרגנת (ע"ע:"הנרגנים", yes דוקו), יצא למסע נוסף עם השף ישראל אהרוני. על הפרק: אוכל רחוב. דרישות להפקה: הסכמת בעלי דוכנים להאכיל שני חסרי מנוח מול מצלמות. יתרונות בולטים: נופי העולם. בונוס: אהרוני מבצע "מחוברים" במצלמה. צפי לעתיד: תלוי בערוץ 10, כלומר, יש מצב למסע בין דוכני פלאפל בגבעתיים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כלל ידוע הוא שכדי להביא לשולחן מנה מנצחת, יש לעבור דרך מזווה הסיפורים־האישיים־המרטיטים. גוב ואהרוני מתחמקים מכך בחן ומצליחים לגעת בחך מבלי להעיק או להיתפס כמגישי "עוד תוכנית בישול". קודם כל, "המסע המופלא" אינה תוכנית בישול. היא אפילו לא ממש תוכנית אוכל - אם כי הוא קיים בכל סצנה, כמעט - אלא מעין תוכנית טיולים משודרגת, שבמהלכה לומדים שני הגברים להתוודע זה לזה מקרוב. גוב הנוירוטי ("הוא מרכיב אותי לתוך עצים... אני רואה את המוות", "זה הכל תוכנן כדי להרוג אותי") ואהרוני האנרגטי ("הייתי אמור להיות צייר והחיים הובילו אותי להיות טבח") הם שני חצאים של משהו שלעולם לא יהיה שלם, אבל הוא עובר מסך ומעניין ברובו. מפגש קצוות בין איש שכלום לא נעים לו לבין איש שהכל טעים לו, חייב להוליד רגעים קומיים. אלו מתרחשים ברגעים הלא צפויים. למשל, כשאהרוני מתענג על עוד מנה, וגוב עושה פרצוף עגום למצלמה, מסמן לנו שאנחנו לא מפסידים דבר. פרייסלס.

בעונה השלישית שלהם (שהיא למעשה העונה השנייה, שפוצלה במסדרונות ערוץ 10) הכימיה בין שני הטאלנטים נעימה למדי ומחפה על רגעים דלים באקשן, כמו ביקור במפעל דגים, שיטוט בספינה או טיול בשוק תיירותי לגבינות. כבר בעונה הראשונה אהרוני נטל על עצמו את תפקיד המדריך הקולינרי, וחלק נכבד מתפקידו עד היום הוא לספק הסברים, להנהן ולהתפעל. "וואו, מדהים", הוא נפעם מיכולת עובדות מפעל דגים לפלט 450 דגי הרינג בשעה. טוב, בואו לא ניכנס למשמעויות של עבודה סזיפית כזו על בני אדם. אנחנו כאן ליהנות. תביאו צ'יפס! מה, יש רוטב קנביס? נפלא!

מדי פעם חודרת המציאות למסע, מרימה את ראשה ולוחשת "הלו, אני כאן". כך, למשל, למדו אהרוני וגידי על השלכותיה של ההתחממות הגלובלית על דגים (רמז: לא משהו טוב). הם גם שמעו על שיטות הולנדיות למניעת הצפה. לפיכך אי אפשר לבטל את הפן התרבותי של "המסע המופלא", שהיא לבטח יותר חכמה מאחיותיה לז'אנר, אבל בדיוק כמוהן, רואה את עצמה כתוכנית בידור ולא מנסה לשאוף ליותר. זה מובן. למי יש כוח להעמיק כשאפשר לנשנש? הבו לנו כריך טרטר!

אז בהולנד טעמו גוב ואהרוני הרינג, סטרופוואפל (וופל מושחת עם קרמל), פופרצ'ס (פנקייקים קטנים וקסומים) וטחנו צ'יפס וזיכרונות. הם לא לימדו דבר, לא הכינו כלום (תודה לאל. עוד סלב מבשל אחד ואני מפלטת מישהו), ובעיקר עוררו חשק עז לארוז ולנסוע למקום עם טחנות רוח ותיבות נגינה אופטימיות. זאת הבעיה העיקרית שלי עם תוכניות טיולים המשלבות קולינריה: הן מעירות שדים רדומים, צמאים ורעבים מרבצם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו