לא נעים להם, לחלק לא קטן מחברי הכנסת. הם זעים באי־נוחות. באווירה של אי־בהירות, דבר אחד ברור להם: נוני מוזס, המו"ל של "ידיעות אחרונות", משתולל מזעם. הוא מפעיל כל אמצעי כדי לאלץ אותם להצביע כרצונו. להצביע בעד החוק נגד "ישראל היום". כדי להחזיר לידיו את המונופול העסקי, ואת המונופול על הדעות. להשיב אותו למעמד הדיקטטור החבוי של מדינת ישראל.
ככה זה, עם קונספירציות. כל זמן שהן מתחת לשולחן, מאחורי הקלעים, מיסתורין אופף אותן. אבל כשהן נעשות בגלוי, לאור יום, זה פשוט יותר. למה לעשות משהו רע? ככה, כי אפשר.
אבל זה לא כך. כל הנימוקים נגד "חוק ישראל היום" כבר נאמרו. היועץ המשפטי לממשלה הציג אותם, בבהירות, בהודעה רשמית: הטענות שעיתון "ישראל היום" מסכן את שוק העיתונות כבר נבדקו ע"י הממונה על ההגבלים העסקיים, ונמצאו לא נכונות. בניגוד לטענות־הכזב של נוני מוזס ושלוחיו - אין סכנה. אין מקום לחוק שיבלום את ה"סכנה", כי היא לא קיימת.
ולמי ששכח: והחוק עצמו "פרסונאלי", כלומר תפור רק נגד עיתון אחד, נגדנו. והחוק פוגע בזכויות־יסוד חוקתיות - חופש הקניין, חופש העיסוק, חופש הביטוי.
במערכת תקינה וסבירה, די היה בכך כדי להשליך את החוק לפח האשפה של ההיסטוריה. לא אצלנו: כאן, שלוחיו של נוני ממשיכים לפעול במרץ. כאילו אין שלטון־חוק, כאילו נוני ניצב מאחורי, ומעל, כולם.
וראו מה הם עושים, איש־איש וסיבותיו עימו. שרת המשפטים ציפי לבני, האמורה להיות אמונה על שמירת החוק, שמעה את חוות־דעתו של היועמ"ש - וממשיכה להילחם בעד הצעת החוק הפסולה הזו. למה? תחילה התלוננה אצל מבקר המדינה בטענה ש"ישראל היום" הוא תעמולת בחירות. המבקר בדק, ודחה. אין בסיס לתלונה, קבע. יש חופש ביטוי, וחופש עיתונות. אחר־כך התבטאה בגלוי: היא לא אוהבת את האג'נדה שמקדם העיתון, כי לדעתה היא מסכנת את המדינה. סליחה?? והאג'נדה שלה - אלו עשרת הדיברות שירדו מההר?
וראו את העיתוי: בעוד לבני וחבריה, חלקם שארית הפליטה של אותה מפלגה שאולמרט עמד בראשה, נלחמים את מלחמתו של נוני מוזס, בזירה אחרת לכאורה נפרשת האמת על השולחן - באולם המשפט, בקלטות של שולה זקן, ובעדותה. כל פרשות אולמרט: מעטפות הכסף, ראש־ממשלה שסופר רבבות דולרים, ראש־ממשלה לשעבר העומד למשפט ולכאורה משבש את העדויות, ראש־ממשלה שפונה לחבריו הטייקונים כדי לסדר כסף וג'ובים וצ'ופרים - הכל שם, בקולו של אולמרט.
וזהו אותו אולמרט, שאותו נוני מוזס הריץ, טיפח, וגונן עליו. ואפילו ניסה להריץ שוב, אחרי "הזיכוי" במשפט טלנסקי והמעטפות בסיבוב הראשון, לפני הערעורים. אותו נוני, שבקלטת שהושמעה ביום שישי בחדשות ערוץ 10, אומר עליו אולמרט, בקולו, את המשפט הבא לשולה זקן: "אני חייב להגיד לך שנוני... אסי (שריב) אומר: אתה מכיר את נוני, הוא לא מביע רגשות, הוא התחיל לרקוד בחדר: אמר גמרנו את המשפט. ניצחנו וזה. היה מאושר". וזאת אחרי ששמע על חוות־דעת משפטית ישנה שקיבל אולמרט, ואשר לכאורה אמורה "להכשיר" את הכספים שקיבל אולמרט. כי זו שיטתו של נוני מוזס, אלו זרועותיו, אלה בעלי בריתו: המושחתים.
אין מה לעשות? יש מה לעשות. עובדה: אולמרט הורשע, וזה עדיין לא נגמר. זוכרים את דני דנקנר, לשעבר יו"ר בנק פועלים? הוא כבר נכנס לכלא. ואת נוחי דנקנר? הוא איבד את השליטה ב"איי.די.בי". ואת חיים רמון, השר שהורשע בעבירת מין? ואת שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון? ואת התקווה הגדולה הלבנה - הרמטכ"ל־לשעבר גבי אשכנזי, שנוני מוזס הריץ אחרי שיקיר המערכת אולמרט הסתבך? נגד אשכנזי, למי ששכח, עדיין עומדת המלצת המשטרה להעמדה לדין פלילי.
כי כאשר יש חופש דיבור וחופש ביטוי, האמת יכולה לנצח. ושום דבר רע לא קורה לחברה הישראלית, או למשק. עובדה: מה לא אמרו לפני נפילת נוחי דנקנר - שבנקים יקרסו, שהמשק יתמוטט. ובכן זהו, שלא: השליטה עברה לידי אחרים, ושום דבר רע לא קרה. להיפך: נקבעו אמות־מידה חדשות, וטובות.
ובלי קולו של "ישראל היום", ספק אם רוב הרעות הללו היו נחשפות. בלי "ישראל היום", לפחות חלק מהמושחתים האלה עדיין היו בצמרת, ממשיכים בשלהם.
"ידיעות אחרונות" נלחם נגד יוקר המחיה? קדחת. כשנוח לו. כאשר מרכז המחקר של הכנסת פירסם דו"ח על היוקר בארץ, וציין שהמחירים התייקרו במיוחד בתחומים שיש בהם ריכוזיות, ראיתם את זה בעמודו הראשון של עיתונו של נוני? ממש לא. אל תשכחו: אלה החבר'ה שעושים קמפיין, עם תוכן שיווקי - אצל נוני מוזס. ומשלמים לו, לא מעט.
אז רבותיי חברי הכנסת: שום דבר רע לא יקרה למשק, לשוק העיתונות, לחופש הדיבור, אם תגידו לנוני מוזס "לא". הציבור כבר מכיר את השיטה: המקל והגזר. איך הוא מצ'פר פוליטיקאים שעושים את רצונו בתמונות ובכתבות אוהדות, איך הוא עורך "תחקירים" נגד מי שממרה את פיו. זו השיטה, על השולחן. הגיע הזמן להגיד לה "לא".
"חוק ישראל היום" נולד בחטא, במחשכים. חברי־כנסת אמורים להשתמש בכוחם כדי לעשות מה שטוב למדינת ישראל, לא מה שטוב לנוני מוזס. הכנסת אינה מדור ביקורת התקשורת. הציבור יחליט מה הוא רוצה או לא רוצה לקרוא בעיתונים, או לראות בטלוויזיה, או לגלוש באינטרנט. חופש הבחירה, חופש הביטוי, חופש המחשבה.
יכול להיות שמנהיג סיעה כזו או אחרת חש עצמו נפגע ממשהו שפורסם בעיתון. חבל. אם טעינו, נתקן. אבל להמציא חוק אפל, המתאים לצפון־קוריאה? זו עדיין מדינת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח־התיכון. מעבר לגבול סוגרים עיתונים. לא כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו