ירושלים: לבלום את הטרור, למנוע עימות בהר הבית

ירושלים היא הבטן הרכה של הסכסוך הישראלי־פלשתיני. ממנה יצאו רוב פרצי האש מאז מאורעות 1920. ממנה גם ייצא ביום מן הימים השלום הנכסף. אם יימצא לה פתרון - כל שאר הסוגיות יהיו ננסיות. הכל יודעים. רק שבינתיים היא בוערת בפיגועי דריסה וביידוי אבנים ובאיבה רעילה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הגעגוע היהודי לירושלים נצחי. 2000 שנות תפילה וערגה. אך גם החשש מפני הבעיות שהיא מפיקה מאליה. מלכתחילה ניכר בממשלה היסוס כבד לשחררה במלחמת ששת הימים. שני בכירים היו מאופקים נוכח אפשרות כיבושה בלי להודות כי הם חוששים ומסתייגים. משה דיין רצה לכתר את העיר שבתוך החומות ולהטיל מצור על הלגיון הירדני, ולא לחדור פנימה. דווקא מנהיג הדתיים בממשלה, חיים משה שפירא, היה שותפו לדעה.

הוא חשש מהסיבוך ההלכתי והמדיני שיצוץ בעוד ישראל שולטת בהר הבית. זו היתה הסתייגות פטריוטית דומה מאוד להערתו של הרב אלי סדן כי לא רצוי למנות רמטכ"ל דתי. בבחינת, "זה גדול עלינו".

אך יגאל אלון ומנחם בגין זעמו, ודירבנו את ראש הממשלה לוי אשכול להורות על השחרור. כך הגיעו הצנחנים לא רק אל הכותל אלא גם לאל־אקצא ולכיפת הסלע.

הבעיה התעוררה מייד. כאשר ראה מאיר שמגר את דגל ישראל מונף על המקומות הקדושים לאיסלאם, יעץ לדיין להורות על הורדתו. אז נעשה ההסדר אשר השאיר את השליטה בהר בידי הוואקף. עד היום.

הצמרת הישראלית נותרה לא רגועה באשר לעתיד האגן הקדוש שבמרכזו הר הבית. אי שם בירושלים חייב להימצא מסמך שהכין היועץ המדיני ד"ר יעקב הרצוג בהשתתפות משה ששון (הרצוג יצק מים על ידיו של דוד בן־גוריון, שכינה אותו "צפנת פענח" ויעץ לאשכול עד שנדחק בימי גולדה מאיר). בהתבסס על מסמך זה שהכין הרצוג התבטא כנראה דיין כי ייתכן הסדר שבמסגרתו דגל סעודי על הר הבית.

אלון השתעשע ברעיון להקים גשר עילי שיאפשר למוסלמים להגיע לתפילתם בהר הבית בלי בדיקה ישראלית וננזף על ידי מאיר ובגין. רפי איתן היה מעורב בניסיון ישראלי לחדור למעבה ההר ולחפש שרידים מבית המקדש - ונבלם על ידי ראש הממשלה בגין. אהוד ברק ניאות ב־2000 לדון בחלוקת ירושלים, ויאסר ערפאת ואבו מאזן אשר חששו כי השלום בפתח הוציאו את ביל קלינטון מכליו באומרם כי לא היה מקדש ליהודים על הר־הבית, ונמלטו מהמשא ומתן בקמפ דיוויד.

הדיפלומטיה הבינלאומית פיתחה שני מודלים: לעקוף את סוגיית ירושלים ולהתמקד בפתרון כל הבעיות האחרות במסגרת הסכם ביניים; או להעניק לשליטה בהר מנהלת בינלאומית, שתביא בחשבון את האינטרסים של שלוש הדתות המונותיאיסטיות. האפשרות השלישית היא אינתיפאדה מתמדת עם הפסקות ארוכות או קצרות.

הקיצונים בשני המחנות מעצימים את פעילותם בהר הבית. כך יגדילו את הסיכוי שלא תהיה פשרה. שכן פשרה במרחב הכותל ובשני המסגדים קשה משאר הבעיות. אך היה זה שר הצבא אבנר בן־נר ששאל כבר לפני 3,000 שנים: "הלנצח תאכל חרב?"

נכון לעכשיו, החובה הראשונה היא ללחום בטרור הנקודתי במלוא העוצמה. לבלום את גל פיגועי הדריסה. לגבות מחיר שידרבן את אבו מאזן והורי הילדים מיידי האבנים ומבקשי הדו־קיום בצד הפלשתיני לבלום את הרוצחים. במקביל לכך הגיעה העת לתבוע מידועני הימין לוותר על המרכיב הראוותני בביקוריהם בהר הבית, המתסיסים את הרחוב הפלשתיני.

לעם היהודי יש אינטרס במשמעות הרחבה שב"ירושלים של זהב" לרבי עקיבא ולנעמי שמר, ולא ב"ירושלים של ברזל" שכתב בעת השחרור הצנחן היוצר מאיר אריאל, והיתה יפה לשעתה.

מאיר שמגר//צילום: דודי ועקנין 

 

 בדרך לשום מקום

ברק אובאמה נכשל בבחירות לסנאט ולקונגרס מפני שמבית ומחוץ הוביל את ארה"ב לשום מקום.

הוא אינו יכול לייחס את כישלון הדמוקרטים לצבע עורו. הרי אמריקה בחרה בו פעמיים. גם לא להתנכלות הרוב הלבן. הרי נשי ההיספאנים שתמכו בו בעבר בשיעורים מכריעים, כמעט מוחלטים, ערקו מן הקלפי.

תוכנית ביטוח הבריאות ראויה? קרוב לוודאי, אבל היא סובלת מפרפורים. לא עלה בידו להפוך אותה להישג מזהיר. רק ספרי ההיסטוריה יוכלו לעשות כן בעתיד, אם תהיה לכך הצדקה.

במדיניות החוץ הוא איבד את היתרון מול ולדימיר פוטין; לא עלה בידו להרתיע את רוסיה; איראן שמה אותו ללעג ולקלס, ועתה הוא מתחנן על נפשו למען הסכם רע; הזיגזג שלו במזרח התיכון היה הרסני. מפני שלא עמד בדיבורו ונעץ סכין בגבם של בעלי ברית, ולא הבין כי המילה "דמוקרטיה" בעולם הערבי אינה מה שהוא מכיר מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

הכישלון של אובאמה הוא בחיבור שבין תמונת מצב בלתי מעשית ולקויה ושגויה ופגומה ובין סולם ערכים בלתי מעשי. הוא במידה מסוימת גם אידיאולוג שטחי. אובאמה נשיא אינטליגנטי. גם ג'ימי קרטר היה. וכמותו לקה קרטר בפגמים דומים. שניהם כשלו.

לכאורה גם רונלד רייגן הרפובליקני לא נהנה מהבנה רחבה של המציאות. אבל הוא ידע לבחור יועצים ושרים ועוזרים, שניהלו מטעמו מדיניות ברורה, לרוב מוצלחת. יהודי שהשתתף במפגשים בבית הלבן סיפר לי בשבוע שעבר כי רייגן היה פותח את הישיבות ואחר כך שר החוץ אלכסנדר הייג הסביר למה התכוון הנשיא, ולרוב הפך את דברי הנשיא.

רק שלא ברור מה יקרה עכשיו. אובאמה נראה נחוש. ייתכן כי הכישלון ימתן את תוכניותיו, שלעולם אינן מגיעות לכלל השלמה, וייתכן גם ההפך. אין לפניו עוד מערכת בחירות. הוא אינו צריך איש. במשטר נשיאותי הוא יכול לעשות רבות בלי בית הנבחרים והסנאט. המבחן המכריע יהיה בגיבוש ההסכם עם איראן בנושא הגרעיני. אחריו טיפולו בסכסוך הישראלי־פלשתיני.

גם בנושא זה המבחן עלול להתקיים בקרוב כאשר אבו מאזן יציג במועצת הביטחון את תוכניתו להקים מדינה פלשתינית, וישראל תייחל לווטו אמריקני, בבחינת "עסקים כרגיל".

תבוסתו בקלפי נושאת בחובה - בראש ובראשונה - סימני תהייה על דרכו בשנתיים הקרובות.

ברק אובאמה. נכשל בבחירות לסנאט ולקונגרס מפני שהוביל את ארה"ב לשום מקום// צילום: Getty Images

 

 הכל בגלל הכיבוש

רוב התקשורת "אדומה". "הצהובים", במיעוט. כך בכל ימות השנה, ובעיקר באירועים דרמטיים כמו פיצוץ הדרבי התל־אביבי בין מכבי לבין הפועל.

בבלומפילד הגיע העיוות לשיא. קבוצת הפועל היתה המארחת, המשחק הביתי שלה. בריון מאוהדיה חדר למגרש והתנפל על כוכב מכבי ערן זהבי, שהסתפק בהדיפתו ולא רדף להכותו. בכל זאת, השופט רועי ריינשרייבר הוציא בחוסר מחשבה מובהק כרטיס אדום דווקא לשחקן של מכבי. הצהובים בתפקיד של היהודי, תמיד אשמים.

לפי אייל ברקוביץ' מהפועל, זהבי אשם כי התגרה באוהדי קבוצתו אחרי שכבש את שערם. דבר שהזכיר לאחד מעמיתיי את טענת האנסים כי קורבנם אשמה בתקיפתה מפני שלבשה לנגד עיניהם חצאית מיני פרובוקטיבית.

המאבטחים והשוטרים נשכרו על ידי הפועל. מדוע לא עצרו את העבריין? לא ברדתו למגרש ולא בהכותו את זהבי, ומי אשם בפיצוץ? כמובן, האדומים מאשימים את "מכבי".

צריך להשוות בין ההתבטאויות של אייל ברקוביץ' מהפועל לבין לשונו המכובדת של ג'ורדי קרויף ממכבי כדי לעמוד על ההבדלים. רק שבעיני חלק מהתקשורת האדומה, הצהובים פוצצו את המשחק.

הצהובים רצו לפוצץ את המשחק? הבל, טענת שווא. הרי הצהובים הגיעו למגרש כפייבוריטים. לא היה להם כל עניין בפיצוץ.

עכשיו האדומים אינם רוצים כבר לעסוק בבריון ובאבטחה שהציבו ובטעותו של השופט, אלא לדבר באורח כללי על האלימות הגואה (וזה נכון) בחברה הישראלית. להרחיק עדותם. עוד רגע יכריזו כי "הכיבוש אשם", ולכן גם בנו של ח"כ ד"ר דב חנין מחד"ש השתתף בקטטה עם אוהדי מכבי. "הכיבוש" הוא האשם הנוח ביותר. תמיד זמין.

ערן זהבי. בריון מאוהדי הפועל חדר למגרש והתנפל על כוכב מכבי // צילום: מאיה באומל בירגר 

 

 אהוד נגד אולמרט

קטעי השיחות המוקלטות עם אהוד אולמרט הוצגו בפני שולה זקן בזה אחר זה. התובע אורי קורב שאל: היכן נערכה ההקלטה?

זקן השיבה כי אינה זוכרת. אם נשמעת ברקע מוסיקה מחרישת אוזניים - הרי זה במלון הולידיי־אין, ואם לאו - במגדל דוד. לשני סוגי השיחות היה רק מכנה משותף אחד, שהעניק להן ניחוח עברייני: אולמרט דיבר בקול נמוך, כמעט בלחישה, עם המוסיקה ובלעדיה.

מי שישב במחוזי בירושלים יכול היה להגיע בקלות יחסית למסקנה כי העדות הדרמטית ביותר בכל פרשיות אולמרט - מפי זקן השותפה־לסוד ולכסף - כמעט אינה חשובה. גם אם תתמוטט על דוכן העדים כפי שאירע לה במשפט הולילנד בפני השופט דוד רוזן, יש לתיאורה חשיבות מסוימת בלבד. לא זקן היא העדה הראשית נגד אולמרט. הוא העד המרכזי נגד עצמו. אולמרט נגד אולמרט, וזקן רק סייענית של התביעה.

מהות הדיון היא משפטית־פלילית, אבל ההוויה היא כמחזה אנושי. יותר עניין לפסיכולוגים מאשר לפרקליטים ולעיתונאים לענייני פלילים. מה זה אומר שהיו לו יותר סודות כמוסים עם זקן מאשר עם בני משפחתו הקרובים?

ראוי להשוות בין הדיון ב"הולילנד" לבין מעטפות הכסף של משה טלנסקי. אולמרט נותר חזק להפליא, אבל פניו נפלו. השבוע ניסה עדיין להגיב בחיוך מלגלג למשמע דבריה, אבל הוריד את ראשו כאשר מההקלטות בקע קולו הלוחש והאיטי והמפליל, לכאורה, את עצמו.

זקן שידרה שינוי גמור גם אם תכרע תחת עומס החקירה הנגדית של הסנגור אייל רוזובסקי. זו אינה העדה־הנאשמת שעמדה לפני השופט רוזן וקרסה. עתה שוב לא היה לה מה להסתיר.

"טעיתי", "שיקרתי" "לא הבנתי", "התחרטתי" - הן המילים שנוספו למילונה. ברגע מסוים היתה הפסקה קומית. טעיתי, חזרה ואמרה, ומייד נשאלה: שלא אמרת אז את האמת? לא, הסבירה, שלא העדפתי את גירסת השקר שהציע לי אולמרט על פני זו שהשתמשתי בה.

איני יודע אם אכן עשתה חשבון נפש והיא עוברת הליך של זיכוך עצמי, או שעדותה היא בסך הכל עיסקה משתלמת. במשפט הולילנד נידונה ל־11 חודשי מאסר במקום לחמש שנים, כפי שציין השופט רוזן. זה עניין בינה לבין אלוהיה. מה שהקרינו פניה בשבתה בתחילת השבוע מול השופטים יעקב צבן, משה סובל ורבקה פרידמן־פלדמן היה רק שנטל הסוד המאוס והשקר המתמשך הוסר מעל כתפיה.

העיד נגד עצמו. אולמרט במשפטו השבוע // צילום: עטא עוויסאת

 המבדיל בין אור לחושך

יש משקל רב לטענה המוטחת בי כי חלוקת העולם ל"בני אור" ול"בני חושך" פשטנית מדי ונושאת בחובה אי דיוקים על סף גרימת עוול. הרי מפרשה לפרשה יש שינוי מסוים בהרכב המחנות. התאמת כל אדם לבני האור או החושך אינה כמו מוחלטת כחפיפת משולשים בגיאומטריה - צלע־צלע־צלע או זווית־צלע־זווית ולעיתים צלע־זווית־צלע. זה נכון.

השבוע שוחחתי עם בן אור פעיל, אבל בעניין הרב יאשיהו פינטו, הוא התייצב דווקא מהצד השני של המתרס; ולפני כן עם משפטן בכיר, שהוא "בן אור" מובהק, אבל מוצא כי אמנם התנהלותו של גבי אשכנזי פסולה מבחינה ציבורית ואתית - אבל עדיין אינה מגעת כדי עבירה פלילית.

בכל זאת, הכמות יוצרת כלל. איכשהו הרוב המכריע של המעורבים בפרשיות השחיתות, ובהם העבריינים והמקורבים להם והסייענים והמגשרים ואנשי התקשורת והפרקליטים, ובעיקר אנשי העסקים - הם תמיד מצידו האחד של המתרס. כולם מזן אחד. ברוב המכריע של הפרשיות אין חילופי תפקידים. האור באור, החושך בחושך. צריך לשכלל את הנוסחה ולהוסיף כי היא תקפה "ברוב המקרים".

 

 שטח הפקר

לפני שבוע החליט אביגדור ליברמן להעניש את שבדיה, שהכירה בפלשתין. הוא הזעיק את השגריר בשטוקהולם יצחק בחמן לישראל. שלשום בערב שאלתי אם בחמן עדיין במעצר־בית בבית, והשיבו לי בחיוב. הוא כאן.

עד מתי?

"תשאל את דובר משרד החוץ עמנואל נחשון." אבל הדובר לא ידע. טרם הוחלט.

החזרת השגריר להתייעצויות היתה טעות, ותמוה שבנימין נתניהו טרם הורה לתקנה. היא שיחקה לידי ממשלה שבדית בלתי אוהדת, ושרת החוץ מרגוט וולסטדום הוסיפה לעג לחטא ואמרה כי אם ליברמן עצוב, היא תשלח לו חבילת "איקאה", שמהרכבתה ילמד כי החיים מסובכים.

מה יעשה ליברמן אם מדינות אירופיות אחרות יכירו בפלשתין? יחזיר למעצר־בית את כל שגרירי ישראל ביבשת? זה עונש מגוחך. הוא משחק לידי הממשלות המארחות. הן זוכות לאהדה ערבית כאשר ישראל מורידה את דרג השגרירות שלה בכל מדינה ומדינה.

לא ייתכן שצעד כזה יינקט בלי אישור בממשלה או בקבינט. משרד החוץ הישראלי הפך שטח הפקר.

אביגדור ליברמן. החזיר את השגריר כעונש לשבדיה, שהכירה בפלשתין. הוא עדיין כאן // צילום: דודי ועקנין 

 לא נשכחה

שני הוויכוחים המעמיקים על מהות היהדות וישראל והציונות ויחסי היהודים והגרמנים התקיימו בפרקי זמן קצרים בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20. בפולמוס שריתק את העולם היהודי־נוצרי הדף ד"ר יעקב הרצוג (שהוזכר קודם), את הפרופסור ארנולד טוינבי, שטען כי היהדות הפכה למאובן והישווה בין מעשי היהודים בארץ־ישראל לבין הנאצים.

כמעט במקביל התפתחה חליפת מכתבים מסעירה בין שני ידידים ותיקים, חוקר הקבלה הדגול גרשום שלום וחביבת השמאל הרדיקלי, ד"ר חנה ארנדט. עתה הופיעה חליפת המכתבים רבת השנים ביניהם, ובמרכזה הספר שהפך את ארנדט לגיבורת האנטי־ציונים - הדיווח שלה ממשפטו של אדולף אייכמן על "הבנאליות של הרוע".

ארנדט היתה ציונית בנעוריה בגרמניה. היא הוכרה כעילוי. בעודה סטודנטית היתה מאהבתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר. בפגישתם אחרי מלחמת העולם העז לומר לה כי הצטרף למפלגה הנאצית בלי לקרוא את "מיין קמפף" לאדולף היטלר, והיא לחרפתה ציטטה את תירוצו.

משפטו של אדולף אייכמן הביא אותה לירושלים, עיר שבה היו לה ידידים רבים. סיכומה גרם לזעזוע: היא האשימה את ההנהגה היהודית באחריות לשואה.

שלום, מגדולי החוקרים באוניברסיטה העברית, שהתכתב איתה מאז 1939, אדם מתון שאפילו הסתייג מהוצאת אייכמן להורג, מתח ביקורת חריפה על ספרה.

הנקודות המכריעות בספרך דנות בחולשת הקיום היהודי, כתב, ואני מוכן להודות בקיומה, "ואולם הדגש שאת שמה בה הוא למיטב הבחנתי כה חד־צדדי עד שריח של רשעות נודף ממנו... מדוע מותיר ספרך בלב הקורא תחושה כה עזה של מרירות וכלימה - לא כלפי מושא החיבור אלא כלפי המחברת?.. זה הטון הנוקשה המלווה לעיתים בזדון ממש, שבו את דנה בספרך בעניינים הנוגעים בציפור נפשנו. במסורת היהודית קיים מה שהיהודים מכנים אהבת ישראל. אין שמץ מדבר זה אצלך, חנה היקרה, בדומה לאינטלקטואלים רבים שמוצאם מהשמאל הגרמני".

שלום היה מאנשי "ברית שלום" באוניברסיטה. ארנדט השיבה לו באריכות. הצדק עימך, כתבה לו. היא לא אהבה שום עם. גם לא את העם היהודי. היא אוהבת רק את ידידיה.

היא טענה כי לא נכון שהציגה את אייכמן כציוני. זה היה באירוניה. אך הוא שב וקרא ולא מצא שום אירוניה. פולמוס בין גדולים, ראוי לקריאה במלואו.

רק ששלום נשכח מהתודעה, ואילו ארנדט אשר נפטרה לפני 39 שנים ואפרה מצוי באוניברסיטה אמריקנית, הפכה לגיבורת השמאל הלא־ציוני בישראל. מחזות, סרטים, פולחן אישיות. היא איתנו עד היום. מרתקת ושנואה, ולא נשכחת. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו