בכל מאבק ציבורי לשם שמיים ראוי - יהודה גליק יהיה לצידך, ולא עם יריביך. הוא לוחם אידילי.
רויטרס
לא רק נקי כפיים; ולא רק חדור אמונה בצדקת דרכו; ולא רק אוהב ישראל בכל נפשו ובכל מאודו אלא בראש ובראשונה מתמיד במסירותו. לא ידע יום ולא ידע לילה ולא נואש ולא איבד מיכולתו להתמודד בכלים ציבוריים לגיטימיים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שנים רבות קיבלתי ממנו מסרים על המצב בהר הבית. על ההתמודדות. על סכנת ההשתלטות של הפלשתינים, התנועה האיסלאמית, שונאי ציון. גליק חי בתחושה עמוקה של מי שהוא "אחרון על החומה" עם השקפה הדוגלת בהרחבת המחנה כדי לשלוט בהר.
גליק לא דיבר בשם בת קול ולא טען מטעם השכינה. במחלוקתו המתמשכת עם המשטרה העלה את טיעוניו על פי כללי המשחק שקבעו השלטונות. טען כי מקפחים אותו על פיהם. עסק בכיפוף ידיים בהתאם לכללי המשחק המתקיימים בין הצדדים על ההר.
אתמול עם שחר סגרה המשטרה את ההר ליהודים ולערבים גם יחד. זה צעד ראשון, והוא נכון וחובה להקפיד עליו. אך מה בבוקר שלמחרת?
הר הבית הוא שכיית החמדה של ארץ ישראל. אורי צבי גרינברג נהג לבקר במערכת "הארץ" בירושלים ולטעון כי הישגי מלחמת ששת הימים בטלו מהעולם מן הרגע שבו הותירה ישראל את הר הבית לניהול של הוואקף המוסלמי. זה היה עוד לפני שהפלשתינים הדיחו מרחבת מסגדי אל־אקצא וכיפת הסלע את נציגי ירדן לטובת מה שהפך לאש"ף והפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית.
אך הסדר מוסכם עדיף על כפייה חד־צדדית. בחודשים האחרונים צידד בנימין נתניהו בהידברות עם מדינות האזור הערביות, שתקדם למשא ומתן עם הפלשתינים. בחשיבה "מחוץ לקופסה" ייתכן כי דווקא המקום הרגיש ביותר בתולדות הסכסוך, שממנו יצאה האש בצמתים שונים של המחלוקת והפכה לאלימה, צריך לשמש פרק ראשון בהתנסות המוצעת: חיפוש ומציאת נוסחה זמנית משותפת עם כלל העולם הערבי לדו־קיום בהר עד להסכם הקבע.
רק שנכונות להסדר כזה, שאינו יותר מטלאי מדיני, אינה עומדת בסתירה לחובה ללכוד את מי שירה בגליק; את מי ששאל אותו "אתה יהודה?" ולחץ על ההדק. צה"ל הגיע אל שני פעילי חמאס, שרצחו את שלושה הנערים היהודים ביוני והציתו את מבצע צוק איתן. רק טבעי ומובן מאליו שזה גם גורלו של האופנוען־הרוצח.
משמעות אירוע הדמים היא לפי שעה עניין להערכות. ייתכן כי במבט לאחור, עם פרספקטיבה היסטורית, הירי ליד המרכז למורשת מנחם בגין ייזכר כאות הפתיחה לאינתיפאדה השלישית.
הסדר בהר עדיף על כפייה חד־צדדית. הלווייתו של מוחמד סנוקרוט, שנורה ע"י המשטרה בהפגנה בוואדי ג'וז, חולפת בהר הבית // צילום: רויטרס
האם אנו ערב בחירות?
הממשל האמריקני משוכנע כי ישראל דוהרת לבחירות מוקדמות למרות שאיש ממרכיבי הקואליציה אינו מעוניין בהן. הנחה פוליטית זו התירה את חרצובות לשונם של בכירים בממשל, שדיברו על בנימין נתניהו בלשון ביבים. אמנם הבית הלבן הבין כי הרחיק לכת ותיקן את הסגנון, אבל עוצמת ההתמודדות בין ירושלים לבין וושינגטון נותרה במפלס העליון.
הצפי לבחירות מוקדמות עולה בקנה אחד עם האווירה שבה נפתח מושב החורף של הכנסת. נאומיהם של נתניהו ויצחק (בוז'י) הרצוג נועדו לסבר את אוזנו של הבוחר הישראלי. ראש הממשלה לא הסתיר כי הכין עצמו לאפשרות כזאת במלוא המרץ, וזו תחזית שעלולה להגשים את עצמה.
כאשר חזר בו מהתחייבותו לתמוך בחוק הגיור אישר בפומבי כי עשה כן כדי להתפייס עם החרדים לקראת הרכבת הממשלה הבאה. זו גם הסיבה שהתראיין בתחנת הרדיו של ש"ס. ההוכחה הניצחת למשקל הבחירות המוקדמות בשיקוליו זינקה לזירה בהביעו תמיכה רציפה בהעמקת הבנייה במזרח ירושלים וביהודה ובשומרון. כל שגרירות זרה בישראל דיווחה לבירתה כי אלה מילים של בחירות.
זכותה המלאה של הממשלה לנקוט עמדות אלה ולעלות על נתיב העימות עם ידידיה בעולם המערבי. ארה"ב ואירופה כבר הגיבו בביקורת, וזו רק ההתחלה.
בהיסטוריה הישראלית נרשמו כמה עימותים כאלה. דוד בן־גוריון התעלם מתחזית ספקנית של יועצו הצבאי יגאל ידין על סיכויי המדינה הנולדת לשרוד את מלחמת השחרור, והדף את ההתנגדות מבית ומוושינגטון; וכן עשה בהחלטה להכריז על ירושלים כעל בירת ישראל ובהקמת הכור הגרעיני בדימונה. הוא שחה נגד הזרם והצדק היה עימו.
מנחם בגין הורה להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק במחיר אמברגו נשק שהטיל עליו הממשל האמריקני בראשות רונלד רייגן, ולאחר ששם ללעג את התנגדותם של שמעון פרס ועזר ויצמן וראשי קהיליית המודיעין .
לממשלה מותר לעמוד בסירובה. מה גם שההתחמקות הישראלית מדיון על גבולות פלשתין אינה מלאה. נכון שנתניהו הסביר השבוע כי אין טעם בשרטוט מפה או בנסיגה חלקית בלי נכונות פלשתינית לסיים את הסכסוך תוך הכרה בישראל כבמדינת הלאום היהודי. אך יש יסוד סביר להניח כי ראש הממשלה מסר "משהו" משמעותי (אם כי עם נקודות יציאה) בידי ג'ון קרי, וזה שיכנע את ברק אובאמה לזמן את אבו מאזן לוושינגטון ולהציע לו את הדברים, והמנהיג הפלשתיני חמק כדרכו.
אפילו גדולי מבקריה של ישראל בממשל האמריקני, הטוענים כי איחרה את הרכבת בסיבוב המגעים הקודם, מודים כי נתניהו הציע "משהו" ואז "אבו מאזן נסגר". לאחר שהעלה חרס בידו לא היה לנתניהו עניין לפרסם מה היה גבול הגמישות שלו. שכן חשיפת גמישותו עלולה היתה לפגוע בסיכוייו להתחזק בקלפי מול הבית היהודי.
לפיכך נכון כי אין לישראל שותף לשלום בדמותו של אבו מאזן; ונכון שממשלו של ברק אובאמה מדדה מאחור בהבנת המציאות המתחדשת והרותחת במזרח התיכון; ושום שינוי אסטרטגי אינו גורם לאמריקנים לחשבון נפש כמו עריפת ראש מצולמת של חטוף מערבי יחיד בידי דאעש; ואירופה שוגה באשליה כי אם רק תיכנע ללחץ הערבי ותכיר בפלשתין בטרם קמה - היא תזכה לרגיעה מהמוסלמים המציפים את מדינות היבשת העייפה, השוקעת; אבל אלה הם הידידים, זו המשענת שיש לה לישראל בזירה הבינלאומית. קרוב לוודאי כי מבחינה מדינית זו משענת קנה רצוץ. אך אין לה משענת אחרת.
בכל זאת נתניהו התעלם בנאומו החשוב בפתיחת מושב הכנסת מהאפשרות כי ישראל תיטיב לעשות אם תגלה גמישות, לא מפני שהפלשתינים מעוניינים בשלום, אלא מפני שראוי ליישר קו עם האמריקנים והבריטים והצרפתים והשבדים. וזאת, לא למען השלום אלא למען הביטחון הלאומי האמיתי עד יעבור זעם והם יתפכחו.
הברירה היא דילול הפעילות ביהודה ובשומרון ולא העמקתה בשלב הנוכחי; ובנייה בירושלים אבל לא בשכונות הערביות לעומת עימות אשר יוביל לסנקציות נרחבות לא רק על מוצרי ההתנחלות אלא גם על המשק הישראלי בכללו, וקודם כל לחרם חלקי אך משמעותי על האקדמיה הישראלית.
בעיניי, זה יהיה גרוע. אין לישראל עניין לממש את תחזית השווא של הנביא בלעם המכשף כי היהודים הם "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". גם הממשלה מבינה. הרי לא מכבר הצהירה כי לא תקבל את תנאי אירופה לבודד את ההתנחלויות בכספים הניתנים למחקר בישראל. ברגע שהאיום עמד להתממש הממשלה התקפלה ונסוגה. זה נזק כפול, פעם בסירוב ואחר כך בהתקפלות ממנו.
הממשלה חייבת להיות מודעת לאפשרות, שהתמונה תחזור על עצמה פעם אחר פעם. לא רק בקרנות למחקר מדעי. אם היא מחליטה - בבקשה, אבל תוך מודעות. לא בהתלהמות של הצהרות בחירות שלאחר מכן אינן מחזיקות מים.
אבו מאזן. אפילו גדולי מבקריה של ישראל בממשל האמריקני מודים כי נתניהו הציע "משהו" ואז "אבו מאזן נסגר" // צילום: איי.אף.פי
להזיז את ההר
הדבר אירע בשנות ה־60 ונקרא כאילו התרחש עתה. מפלגת העבודה - אז מפא"י - שלטה בנמל חיפה ביד ברזל בחסות ההסתדרות. היה לה כוח מאורגן של בריונים - "פלוגות הפועל" - שאיש לא העז להמרות את פיהם. רק שבינתיים הוקמה רשות הנמלים הממלכתית. בראשה עמד הרמטכ"ל הפופולרי בדימוס חיים לסקוב. הוא קיבל לידיו את נמל אשדוד, אבל טען כי גם הרציף בחיפה חייב לעבור לניהול הממלכה. אנשי האגרוף של מפלגת השלטון ב"חיפה האדומה" דחו אותו בלעג.
לילה אחד הגעתי אליו עם דוח ביקורת סודי של ההסתדרות. לא הבנתי מילה ממה שנאמר בו על השחיתות בנמל חיפה לבד מהתשלומים לבתי בושת. לסקוב נדהם. כל הלילה צילם את הדוח, שהוחזר עם בוקר לבעליו בהסתדרות. חלפו עשרה לילות של לימוד עד שפירסמתי ב"הארץ" תחקיר שגרר סערת רוחות.
מפלגת השלטון וההסתדרות השמיעו זעקות שבר. ב"קול ישראל" ביטלו ראיון עם לסקוב, שתבע את העברת נמל חיפה לניהולו. היתה תדהמה שכך מעזים לעשות לרמטכ"ל החמישי. זה היה ה"קמפיין" העיתונאי הראשון שבו נטלתי חלק.
באחד הימים הוזמנתי לחיפה. אחד מראשי המפלגה פתח בפיתוי, עבר לאיום, ולבסוף הצביע מחלונו לעבר הכרמל ופסק: כפי שאינך יכול להזיז את צמרת ההר - כך לא תוכל להוציא אותנו מהנמל. כמה חודשים לאחר מכן נאלצו ראשי המפלגה וההסתדרות בחיפה להעביר את הנמל לרשות הממלכתית.
נכון שבחלוף השנים הפך גם נמל אשדוד לתצלום־מראה של הסרט "חופי הכרך" בכיכובו של מרלון ברנדו, אשר עסק בכנופיה שהשתלטה באלימות על נמל אמריקני. אבל המהלך עלה יפה כנגד כל הסיכויים.
כבר שנים מדובר על רפורמה הכרחית בנמלים. דבר לא זז. היה את אלון חסן. אך שר התחבורה ישראל כץ מצוי בעימות ראש־בראש עם כל מי שאחראי לעיכובים ולסחבת ולשחיתות ולהתעשרות הקלה בנמלי ישראל. אם כץ לא יירתע ברגע האחרון, ואם ידבק בהכרזותיו - כי אז יביא למשק הישראלי ברכה העולה על כל מה שאירע במשק הלאומי עשרות בשנים. לכך הוא צריך אומץ, חישוב נבון של מהלכיו והרבה רחמי שמיים, שכוחות הרשע לא יעלו מן הים אל המזח ויגדעו את המהלך המרכזי להורדת יוקר המחיה.
כך נפתחה הכספת
לילה אחר לילה פירסם ברוך קרא בערוץ 10 פרטים מעדותה של שולה זקן במסגרת עיסקת הטיעון שנעשתה איתה. גם ציטוט ממסרונים בינה לבין אהוד אולמרט. מביך, מדכא, מקומם. אך נס אירע וברגע האחרון, ממש ב"זמן פציעות", נחתמה איתה עיסקת הטיעון. אלמלא כן היתה האמת על מעלליו של אולמרט חולפת בלי שייוודע גודל השבר.
שוב תמיד אותם אנשי עסקים שנחלצו לסייע לאולמרט; ושוב המאמץ המשפטי לכופף את הגנתה המשפטית של זקן לטובת ה"בוס"; והשחיתות עד תום, עד כלות.
אין ספק כי הפרשיות הנכרכות סביב שמו של אולמרט יהיו נושא לספרים ולמחקרים ולמאמרי זיכרונות רבים. עוד לא היו כמותן. לכותבים העתידיים אני מציע כמין סיוע ארכיוני את התיאור, שיכול לשמש נקודת מוצא לכל האירועים. זו פרשת הכספת, שממנה נולדו כתבי האישום נגדו.
החקירה היתה, למרבה המזל, בידי מבקר המדינה הקודם מיכה לינדנשטראוס. היא עסקה במרכז ההשקעות ובקניית בית ברחוב כרמייה, ירושלים. הממונה על חקירת השחיתות במשרד, יעקב בורובסקי, כבר החזיק בידיו את "יומני שולה", שאותם דלה ממחשבי משרד התעשייה והמסחר. אלה היומנים שלפי עדותה הנוכחית של זקן, אולמרט הפציר בה לא להעיד כדי שלא יגיעו לבית המשפט. אך אז, בשלב הראשון של החקירה, איש לא ידע לפענח את הנאמר בהם.
במסגרת חקירת המבקר הגיעו בורובסקי, רינה קרמפף, עורכת דין במשרד מבקר המדינה ויורם שבירו למשרדו של אורי מסר, שותפו של אולמרט. הם מצאו את הפרקליט רועד. לעיתים מזיע. הוא ניסה להסיט את השיחה עם בורובסקי למצב במגרשי הכדורגל. אך העניין שלפניהם היה נקודתי, קרמפף הסבירה לעמיתיה כי באחת החקירות נתגלה חסר של כ־10,000 דולרים, ומניין הגיע הכסף?
מסר היה נבוך, אולי מבולבל, וברגע מסוים אמר כי אינו יודע בדיוק. את התשלום הזה ביצעה המתמחה במשרד עורכי הדין שלו.
"אז בוא נקרא למתמחה", הציעו חוקרי מבקר המדינה.
בבקשה. היא נכנסה לחדר. "מניין הכסף?"
"מה זאת אומרת?" השיבה, "מן הכספת".
כך, כמעט במקרה, נתגלתה לעיני החוקרים הכספת ונפתחה דלת הברזל אל הכסף האפל. אחר כך חזר בורובסקי למשרדו ועיין מחדש בכתב החרטומים של "יומני שולה" - שגם הם הגיעו לידיו כמעט בדרך נס - והדברים החלו להתבהר ולהתפענח. לפתע היו מובנים. לרגע השם "משה טלנסקי" לא היה עוד תעלומה. מה שהחל באותו יום יפתח את הפרק האחרון בסאגה המדהימה כאשר זקן תעלה בשבוע הבא על דוכן העדים.
אורי מסר. במסגרת חקירת המבקר הגיעו למשרדו של אורי מסר שותפיו של אולמרט. החוקרים מצאו את הפרקליט רועד. לעיתים מזיע //צילום: יואב ארי דודקביץ
היכן יוחנן?
העם היהודי נזקק לתנועת גיור גדולה. מי יסיר עפר מעיניך יוחנן הורקנוס, שבמאה השנייה לפני הספירה עסקת בגיור המוני שהעשיר את העם היהודי בכמות ובאיכות? טרם קם לו יורש.
לא נורא, בינתיים נעשה צעד ראשון. הוא נולד בניתוח קיסרי. בסך הכל נועד לאפשר לגרים־בכוח לבחור להם רב עיר, שיכיר בהצטרפותם לעם היהודי. לא להיות תלויים בבתי דין מיושנים, עבשים, קפדנים שלא לצורך. אבל החרדים מתנגדים להעביר את הסמכות לגייר אל רבני הערים. גם הרבנים הראשיים רוצים להשאיר את הסמכות בידם, ורבבות־רבבות אינם זוכים לחוש כיהודים גם בשרתם בצה"ל ובשלמם מסים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הסכים. אחר כך חזר בו. בתגובה ארגנו לו ציפי לבני ואביגדור ליברמן ויאיר לפיד מרד פרלמנטרי. החוק עמד לעלות דרגה. לא החלטת ממשלה בלבד אלא חוק בכנסת.
נתניהו הסכים לחזור לנקודת המוצא ולהחליט בממשלה על היתר הגיור לרבני הערים, ובלבד שלא הכנסת תחליט. אך הרב חיים דרוקמן התנגד ושיכנע את עמיתיו ואת הבית היהודי לא להסכים.
אני מציע למובילי המהלך לא לחזור לדיון בממשלה. לא לשוב אל האריח הראשון. לגמור זאת בחקיקה בכנסת. מי שלא רצה החלטת ממשלה יקבל חוק יותר איתן וממוסמר בכנסת. מעז יצא מתוק, אם אכן ינהגו כך.