בנק לאומי מציג: הטיוח הגדול

איך אפשר לשדוד עשרות מיליוני שקלים מהבנק השני בגודלו במדינה לאור יום, בלי תת־מקלע, בלי אקדח, בלי סכין ובלי לירות אפילו כדור אחד? איך אפשר לעשות זאת במשך שנים בלי שמישהו ייפצע או אפילו יישרט; בלי שמישהו ייכנס לבנק עם כובע גרב, יצעק "זה שוד" וייצא עם שלל רב; בלי שאיש משומרי הסף יתעשת ויזעיק את המשטרה? 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הכרעת הדין של השופטת המחוזית בתל אביב, יהודית אמסטרדם, במשפטו של מנחם (מיקי) פרידמן, לשעבר מעמודי התווך של בנק לאומי, נותנת מענה לשאלות הללו. ההחלטה וחומרים נוספים המתפרסמים כאן לראשונה שופכים אור על אחת מפרשיות השחיתות המדהימות שנחשפו במדינה - כמו גם על ההתנהגות התמוהה של צמרת הבנק, בראשות גליה מאור, שעצמה את עיניה תקופה ארוכה.

אמסטרדם היא שופטת מנוסה, היושבת בדין בתיקים פליליים יותר מ־20 שנה. היא ישבה במשפטים של נוכלים מפורסמים, שמעה משפטי רצח, נחשפה לסיפורים שקשה היה להאמין שהתרחשו במציאות. אבל אפילו היא, שראתה כבר כמעט הכל, התקשתה להבליג על מה ששמעה בתיק הגניבות והמירמה של פרידמן, שבעוד כשבועיים יינתן בו גזר הדין.

הראיות שהונחו על שולחנה, העדים שהופיעו בפניה, תמלילי האזנות הסתר שהוצגו בידי התביעה - כל אלה גרמו לה בוודאי לחשוב שמדובר במדינת עולם שלישי. בדיוק כמו שלל הפתקאות, המסמכים, הראיות לתיאום עדויות ומכתב של עורך דין להנהלת הבנק, שבו כתב בין היתר: "העובדות שיפורטו בהרחבה, דומה שלא אירעו במדינת ישראל אלא נלקחו מסיפור בלשים".

המוח. מאיר עובדיה, 300 אלף שקלים במעטפה

הוא צדק: סיפור בלשים, אבל אמיתי. תמציתו: פרידמן, בתפקידו כמנהל הסניף המרכזי של בנק לאומי, פתח את דלת הבנק הציבורי בפני אנשים מעולם הפשע. עבריינים ונוכלים מהשוק האפור גנבו בעזרתו כסף רב מהבנק, כאילו אין להם ממי וממה לפחד. הם הגיעו אל פרידמן, ביקשו הלוואות סולו (ללא ביטחונות) בגובה מיליוני שקלים, הגישו הצהרות כוזבות על עושרם, ובתוך שעות יצאו מהסניף ומלוא תאוותם בידם.

בראש הרשת עמד מאיר עובדיה, יבואן רהיטים מפוקפק מראשון לציון, שהיה חבר אישי של פרידמן וזכה ממנו לשירות מסור: כמנהל הסניף הראשי הוא הציג את מבקשי ההלוואות שעובדיה היפנה אליו כאנשי עסקים רציניים, וטען בפני הכפופים לו שהוא מכיר אותם אישית. כך עקף את ועדת האשראי ואת הגורמים שתפקידם לבדוק את הצהרותיהם. כך ניטרל את מערכת הבקרה הרגילה של הבנק.

הכל נעשה על פי תוכנית, בשיתוף עם מבקשי הכסף: הם הגיעו אל פרידמן על פי תיאום מוקדם, סיפרו "סיפורי סבתא", כלשונו של אחד מהם, מילאו טפסים בידיעה שהם לא ייבדקו, וקיבלו את האוצר המבוקש. עם הזמן, כשהתגלה כי אינם מחזירים את כספי ההלוואות וכי לצ'קים שלהם אין כיסוי - פתר פרידמן את הבעיה בדרך הבאה: הפך את רוב החובות ל"חובות אבודים". זו היתה השיטה.

קל, פשוט, יצירתי, בתנאי שאתה מקורב למלכות ואותך לא בודקים. בתנאי שהכפופים לך הולכים אחריך בעיניים עצומות - כפי שהעידה מנהלת לקוחות בסניף המרכזי, שולי לניאדו: "סמכתי על המילה של פרידמן, והוא בגד בי... הוא מעל באמון שלי... הוא נתן לי הוראות, והלכתי אחריו בעיניים עצומות. מבחינתי, מנהל הסניף המרכזי היה דרגה אחת לפני אלוהים".

לניאדו לא הגזימה. פרידמן היה מעמודי התווך של בנק לאומי: סגן ראש חטיבה, מנהל הסניף המרכזי בישראל ברחוב הרצל בתל אביב, ולאחר מכן מנהל בנק לאומי בבריטניה. הוא נמנה עם נאמניה של המנכ"לית המיתולוגית גליה מאור, ובאדיבותה ישב במרכז העצבים של הבנק. הוא היה יקיר המערכת.

והוא היה גם גנב גדול. גנב סדרתי, נוכל סדרתי, רמאי סדרתי - הבוס הכל יכול, שלא היסס לשקר במצח נחושה, גם במשטרה וגם בבית המשפט. גנב עז פנים, שעליו כתבה השופטת אמסטרדם, בין היתר: "עדותו היא מסכת שקרים... הוא שינה שוב ושוב גרסאות... טענתו כי עובדיה רימה אותו היא טענת הקוזאק שנגזל... למשמע אמירותיו על דרך מתן הלוואות הסולו, סומר השיער".

איש הקש. קורנבליט, אחד משליחי השוק האפור

3 מיליון שקלים בחמש דקות 

אחד הסיפורים שבוודאי סימרו את שערה של השופטת התרחש בקיץ 2007, כשמאיר עובדיה ביקש להושיט עזרה לבנו רפי, שהיה (עם אייל קורנבליט) הבעלים של חברת "קוסט פלוס" לניכיון צ'קים. לטענת עובדיה, בנו שקע בחובות כבדים, היה נתון לאיומים של אנשי השוק האפור ונזקק בדחיפות למזומנים. להלוואה גדולה מהבנק.

את מי שלח עובדיה האב אל פרידמן לבקש בחשאי הלוואת סולו שמנה? את כדורגלן העבר של מכבי יפו, עופר דגמי. "יום אחד", סיפר דגמי בעדותו במשטרה, "רפי ואייל מ'קוסט פלוס' אמרו לי שאעשה להם טובה ואקח הלוואה של שלושה מיליון שקלים. שאני אתן להם את הכסף, והם ישלמו את ההלוואה...

"נכנסתי לפגישה עם פרידמן, והוא זכר אותי כשחקן. היינו הוא, אני ומזכירה שאני לא זוכר את שמה, וסיפרתי שהייתי כדורגלן, שלאשתי יש שתי חנויות בגדים ושאני משקיע ברומניה... שאני צריך כסף כדי לפתוח עסק... בעניין ההלוואה דיברנו רק חמש דקות".

חוקר: "שאלת את רפי ואייל למה עליך ללכת דווקא למיקי פרידמן?"

דגמי: "לא שאלתי שאלות. הם אמרו לי תלך, תרשום על עסקים ברומניה, יהיה בסדר. ייתנו לך את הכסף. ככה עשיתי".

כשהפגישה ההזויה בבנק הסתיימה, קיבל הלקוח החדש שלושה צ'קים בסכום כולל של שלושה מיליוני שקלים, ועוד באותו היום הפקיד את הכסף בחשבון של חברת "קוסט פלוס". את הסכום הזה הוא התחייב להחזיר בתשלומים של 60 אלף שקלים בחודש, וכצפוי, לא עמד בהבטחתו (למעט סכום קטן).

האם נבדקה הצהרת העושר שלו? האם נבדקה היכולת שלו להחזיר את המיליונים? האם נבדקו הסיכונים שבמתן הלוואה, למי שעד לאותו היום לא ניהל כלל חשבון בבנק לאומי? לא, לא ולא. אפילו התחלה של בדיקה לא היתה.

פרידמן טיפל אישית במתן ההלוואה, לטובת חברו ושותפו לתרגילי העוקץ מאיר עובדיה, כאשר את הצהרת העושר של דגמי הוא מפקיד, בניגוד למקובל, בכספת משרדו - אותה כספת שבה נשמרו הצהרות עושר של אנשי קש נוספים. התירוץ: עשיתי זאת לבקשת הלווים, בגלל בעיות עם מס הכנסה.

מנהלת הלקוחות לניאדו. "פרידמן היה דרגה אחת לפני אלוהים"

שולי לניאדו, שעדותה זכתה לאמון השופטת, סיפרה: "מיקי (פרידמן) קרא לי לחדר, הציג בפניי את דגמי, אמר שהלקוח מתעסק בתחום הנדל"ן ברומניה ושהוא מאשר לו אשראי סולו כנגד הצהרת עושר. ההנחה היתה שנעשו בדיקות מקדמיות על ידי מיקי, וההוראה שלו היתה: לביצוע בו ביום. להעמיד לו את האשראי".

איך הסביר פרידמן את מתן הכסף בו ביום לאדם שאותו לא הכיר אישית, לקוח חדש שלא הביא איתו לפגישה כל ניירת היכולה לתמוך בבקשתו?

ראשית, טען ברצינות, "נשענתי על מה שאמר לי דגמי". שנית, "דגמי לא היה הראשון שקיבל אצלי הלוואה על סמך המלצה של עובדיה. היו מספיק לקוחות שעובדיה שלח אלי, והיום אני יודע - בעורמה, ברמייה, בכוונת זדון... הוא אמר לי, 'דגמי הוא עשיר מאוד'... דגמי התגאה בפניי בהצלחות שלו בנדל"ן שרכש ברומניה... מיליוני יורו של נכסים, וגם מזומנים".

פרידמן הצביע גם בהמשך לעבר עובדיה כמנוול הראשי בפרשה. "היום אני יודע שעופר דגמי הגיע אלי עם הכנה יוצאת מהכלל ממאיר עובדיה... הוא הוכן לפגישה... הוא בא אלי עם סיפור מעשה שהוא פה לא יספר אותו. הכינו אותו לרמות אותי..." במילים אחרות: אני לא האיש הרע בסיפור. הייתי אולי טמבל, אהבל, אידיוט - אבל לא מושחת. אתם טועים בי.

השופטת אמסטרדם

בגדי המלך החדשים 

השופטת אמסטרדם לא קנתה את הניסיון של פרידמן להציג את עצמו כבנקאי נאיבי, שעבריינים הוליכו אותו שולל. היא ניסתה לחלץ מפיו אמירה ברורה בעניין נכסיו של דגמי: "הוא דיבר איתך על עסקים ספציפיים? מה זה 'הוא רוצה כסף בשביל עסקים ברומניה?' אני רוצָה לטוס לסין. מה זה הדבר הזה? ככה בנקים מחלקים הלוואות?"

פרידמן: "דובר על עסקי נדל"ן שם, וגם בישראל..."

השופטת: "הוא הצביע על קרקע ספציפית? על בניין משרדים מסוים?" 

פרידמן: "אני לא זוכר. הוא דיבר בעיקר על רומניה. יכול להיות שהזכיר את בוקרשט או עיר אחרת".

השופטת: "זה לא העניין של שם העיר. ככה נותנים כסף באוויר?"

פרידמן התפתל: "אני לא הרגשתי שאני נותן כסף ככה באוויר... הוא דיבר בידענות על עסקים ברומניה... הוא סיפר שקנה בניינים, מאות יחידות דיור, שעלו פרוטות ושהוא ירצה לממש... הוא ביקש ממני שניים או שלושה מיליון שקלים, אמר שיש לו נכסים והוא לא מוכן לתת ביטחונות".

שקר ועוד שקר ועוד אחד, שקיבל משנה תוקף בעת החקירה של דגמי במשטרה. כשהציגו לו החוקרים את הצהרת העושר הכוזבת שלו, הוא הסגיר חלק מהסוד: "זה כתב היד שלי, זה הדו"ח שמילאתי. נתן לי אותו מנהל הבנק, ואני יצאתי מחוץ למשרד שלו ומילאתי. הכל היה חארְטה. ידעתי שזה סתם, כי לא רצו ממני ביטחונות".

התובעות בתיק, עורכות הדין טוני גולדנברג ולילך כץ, סיכמו את הדברים כך: "פרידמן מחק באופן יהיר את כל תורת מתן האשראי, המבוססת על בדיקות, על סקירות מקדימות, על הערכת סיכונים וסיכויים, על ניתוח דו"חות ותוכניות עסקיות. לשיטתו, בניגוד להגיונם של דברים ולעדויות שהובאו במשפט, אין טעם לשאול מקבל הלוואה בסכום כזה שאלות. הנאשם זרק לאוויר מילים ריקות מתוכן כי היתה לו בעיה: דגמי קיבל כל מה שביקש - מסכום ההלוואה, מתנאיה וממהירות העמדתה...

"פרידמן ניסה לקחת איתו את בית המשפט לארץ הפלאות - לארץ שבה למקבל ההלוואה יש 'רכוש כה רב', שמניב רק 30 אלף דולר בשנה, שסך כל הכנסותיו בשנה מגיע ל־630 אלף שקלים, ושמהסכומים האלה הוא התחייב להחזיר 60 אלף שקלים בחודש. 

"זה ייתכן? על מה הוא בונה? על כך שכתב בהסכם עם דגמי כי יש להקפיד על פירעון תקין ומסודר של ההלוואה? זה הפך את דגמי ללקוח הראוי לקבל אשראי כזה מהבנק?"

המנכ"לית לשעבר מאור. קיבלה מכתב אישי - ועצמה חזק עיניים

פרידמן וסוחר הסמים 

עופר דגמי, שבמסגרת עיסקת טיעון נידון לתשעה חודשי מאסר בפועל, לא היה החייל היחיד בכוח המשימה של עובדיה. באותה "יחידה", שביצעה את הגניבות בשנים 2007-2006, שירת גם עבריין משוחרר, אברהם גולדנברג, שעובדיה ביקש ממנו טובה קטנה: שילך לפרידמן, יבקש הלוואה של שני מיליון שקלים, ויאמר לו שהוא עומד לרכוש נדל"ן באזור "הגוש הגדול" בתל אביב.

היתה לעובדיה בעיה קטנה: גולדנברג הוא לא סתם עבריין לשעבר, כי אם מי שהורשע בארה"ב בסחר בסמים וישב 20 שנה בכלא. הוא מה שנקרא עבריין כבד; הלקוח האחרון שבנקים היו רוצים לצרף לשורותיהם.

אבל לעובדיה זה לא הפריע. הוא ידע שגם הפעם פרידמן ייענה לבקשתו - שהרי הוסכם ביניהם שלא בודקים את הצהרות העושר של מבקשי ההלוואות, את עברם הפלילי ואת היכולת שלהם להחזיר את הכסף. בקיצור, לא בודקים כלום, ממש כלום, כאילו מדובר בחנות מכולת קטנה, שבעל הבית שלה פשוט השתגע.

קובעים פגישה עם המנהל, הוא שואל כמה שאלות מתוך נימוס, ואז סוגרים עניין מול פקידים צייתנים. בתוך יום, בתוך שעות, לפעמים אפילו פחות, משלימים את השוד הלבן. עבודה נקייה, עם אפס סיכון לגונבי הכסף. 

איך נימק פרידמן את מתן ההלוואה במקרה הזה? בדיוק כמו במקרים אחרים: מאיר עובדיה המליץ והוא סמך עליו; גולדנברג הוצג בפניו כאיש עסקים מצליח, שעוסק בשיווק ירקות למוסדות בישראל; הוא האמין להצהרת העושר של הלקוח החדש; הוא התרשם שגולדנברג מסוגל לעמוד בתנאי ההחזר של ההלוואה: 55 אלף שקלים בחודש.

כשעובדים בבנק הזהירו אותו כי בחשבון של גולדנברג מתרחשים דברים תמוהים ויש בו חריגות גדולות; כשעובדת כתבה לו שהלקוח החדש מבטיח להביא כסף ואינו מקיים; כשאותה שומרת סף הציעה לו להוציא ללקוח הבעייתי מכתב אזהרה, חתום בידי עורך דין - דחה אותה פרידמן על הסף. "אני מכיר אותו", אמר לה, "הוא פסיכי, אבל לא גנב. אדבר איתו".

חוקר משטרה לפרידמן: "איך אתה יודע שהוא לא גנב?"

פרידמן: "התרשמות... הבנאדם חי בסרט... דיברתי איתו יותר מפעם אחת, והוא מתנהג כמו מטומטם".

השופטת אמסטרדם לחצה על פרידמן באותה נקודה: "איך הגעת למסקנה שהוא לא גנב? זה מה שאני רוצה לדעת".

פרידמן: "התרשמתי שלאיש הזה יש כסף".

השופטת: "יש הרבה גנבים עשירים".

מה היתה תשובת עבריין הסמים גולדנברג עצמו, כשנחשפה הפרשה והוא נשאל ממה הוא מתפרנס? "מכל מיני", אמר, והוסיף: "משהו בתיווכים, כל מיני סחורות שהייתי מייבא".

גולדנברג נשאל כמה זמן נמשכה הפגישה עם פרידמן, שבה אושרה לו הלוואת המיליונים - והשיב: "כחצי שעה".

ומדוע לא ביקש הלוואה מבנק הפועלים, שבו היה לו חשבון?

גולדנברג: "לא יודע".

בעדותו במשטרה, הציג מאיר עובדיה את גולדנברג כ"איש עסקים רציני, שרוצה לעשות עיסקת נדל"ן בתל אביב". אבל הצ'קים שהפקיד "איש העסקים הרציני" חזרו בזה אחר זה. התחילו להישאל שאלות, והיה צורך לחפש פתרון יצירתי ומהיר להחזרת החוב, שעמד אז על 1.25 מיליון שקלים. היה צורך לכבות את האש.

עובדיה חשב על הבעיה והגה רעיון: הוא ישלח לבנק "חייל" אחר שלו, דוד וענונו שמו, שיסגור עם פרידמן על קבלת הלוואה בגובה של ארבעה מיליון שקלים, ובעזרת הכסף הזה יכסה את החוב של גולדנברג. כלומר, כדי להחזיר 1.25 מיליון, יעמיד הבנק לרשות מי שייכנס בנעלי העבריין סכום הגבוה פי שלושה ויותר.

החוב של גולדנברג אכן כוסה, אבל וענונו לא החזיר את המיליונים שנשארו בכיסו. השופטת אמסטרדם פלטה, "טוב, הלך הזרזיר אצל העורב", והתובעת המשיכה להוכיח שעובדיה לא רימה את חברו פרידמן, כטענת האחרון. "הם רקדו טנגו", אמרה, "עובדה שבמהלך חקירתו הנגדית של עובדיה בידי ההגנה הוא לא נשאל פעם אחת על מירמה. הטענה הזאת התנדפה".

השורה התחתונה: לשקר אין רגליים. התביעה הוכיחה שגם וענונו קיבל מיליונים בטענות שווא ובניגוד לתקנות הבנק; שגם הפעם עובדיה משך בחוטים; ומה שלא פחות חשוב: שגם כספי החוב שלו בגובה של שלושה מיליוני שקלים נשלחו לקבורה במחלקת החובות האבודים. את הקברן הראשי כבר הצגנו: מיקי פרידמן.

המבקר לשעבר הורביץ. בסוף נאלץ להתלונן במשטרה נגד פרידמן

המתלונן הפך למצורע 

פרידמן נחשב בבנק לאיש נעים הליכות, בעל חוש הומור, שידע לרקום קשרים במקומות הנכונים. הוא ידע לשמור על יחסי עבודה טובים עם הסובבים אותו ולנטוע אצלם תחושה שהוא האבא והאמא שלהם.

אבל הוא ידע גם להלך אימים על מי שלא סרו למרותו, ליצור מרחק, להתנהג כמי שסרטי המאפיה משפיעים עליו. הוא היה חובב מושבע של הסרטים האלה, הירבה לצטט את משפט הנצח של הקולנוע האיטלקי "capo di tutti capi" (הבוס של כל הבוסים), והשאיר רושם שהוא אוהב כסף, כוח ושליטה. שיש לו תיאבון גדול, ובדעתו להמשיך לטפס עד לצמרת הבנק. 

את המנהל השאפתן הזה הכירו היטב בהנהלה הראשית - ולא לטובה. הכירו ונזהרו וחששו ממנו, אבל לא התלוננו בפני חוקרי תיק גניבות הבנק (אלו שנחשפו ב־2008) על הפרשיות שהם עצמם טייחו. הם התביישו להודות שהיו בידיהם חומרים שחייבו את פיטורי פרידמן כבר לפני שנים, והם טמנו את ראשם בחול.

הם התביישו לספר שכבר באפריל 2001 - שבע שנים לפני חשיפת פרשיות פרידמן ועובדיה - הציב בפניהם עובד בכיר בבנק, צבי פרל, תמרור אזהרה גדול ודרש לעקור עשבים שוטים. פרל נחשף למסמכים מדאיגים, התריע אישית בפני גליה מאור על חשדות למגוון עסקאות אשראי חריגות ומוזרות, הגיש לה תלונה מפורטת. הוא היפנה אצבע מאשימה אל מיקי פרידמן (לא בפרשיות שבהן הורשע עכשיו) ואל בכיר יותר בהנהלת הבנק, וגרם למבקר הפנימי יוסף הורביץ ולאנשיו להתחיל להזיע. ממש להזיע.

מה עושים עם תלונה המלמדת על התנהלות מופקרת לכאורה של שני יקירי הנהלה? מה עושים עם המתלונן הזה, פרל, שרק חודש לפני כן קיבל מההנהלה תעודת הצטיינות, זכה בקידום מקצועי וקיבל דרגה של עוזר מנכ"ל? איך מתגברים על מתלונן עקשן ואמיץ, מנהל האשראי המסחרי בחטיבה הבנקאית, שאותו טיפחו שני מושאי תלונתו במשך שנים, וקשה לטעון שהוא מבקש לנקום בהם?

חשבו מי שחשבו איך לצאת מהסבך, ופתרו את הבעיה בדרך הבאה: מריחה, טיוח, כפי שקרה כבר בבנק השייך עדיין למדינה. אין חדש תחת השמש.

ה"פרויקט" הזה הופקד בידי אנשי המבקר הפנימי, ואלה קבעו כי במקרים שהציג פרל בתלונתו "אכן נמצאו ליקויים בתיקי האשראי, וליקויים אלה דורשים טיפול... ואולם לא נמצאו ממצאים המצביעים על טיפול לקוי מבחינה אתית". רוצים לומר: התלונה אינה מצוצה מהאצבע, אבל מדובר בכישלון מקצועי, במחדל, בחוסר הקפדה על נהלים - לא בזדון ובניגוד עניינים.

בהמשך דיווחו בודקי התלונה להנהלה כי שוחחו עם פרל והציגו בפניו את ממצאיהם ומסקנותיהם, אבל הוא דחה אותם ואמר שהמסקנות אינן מקובלות עליו, ושבדעתו לערער עליהן בפני המפקח על הבנקים. כאן, מבחינת הבנק, נחצה הקו האדום. כאן, מבחינת הבנק, הפך פרל לאדם מסוכן ונאסר עליו לפנות לגורמים חיצוניים, לרבות המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה. בנוסף, חברי ועדת הביקורת של הדירקטוריון הוזמנו לדיון מיוחד בדו"ח והחלו להשמיץ את פרל, בנוכחות המנכ"לית דאז, גליה מאור.

באותה ישיבה הביעה אחת הדירקטוריות פליאה על כך שנאסר על פרל להתלונן במשטרה ובבנק ישראל, אבל נשמעו גם קולות שקראו לבוא איתו חשבון ולהיפטר ממנו. המנהל המצטיין הפך פתאום לאיש מסוכן ובעייתי. "אין לקנות שקט מאיש כזה", אמר אחד מגאוני הוועדה, "ואם ימשיך להטריד, אין להירתע. על ההנהלה לנקוט נגדו אמצעים חמורים ולהוציאו מהבנק. הוא השחיר פני מנהל".

גליה מאור אהבה את הדברים. בפרוטוקול החסוי של הישיבה נכתב במפורש: "גב' מאור הסכימה עם הדברים". לשון אחרת: היא נתנה יד לעריפת ראשו של המתריע בשער. 

גורלו של צבי פרל נחרץ אפוא בלי שוועדת הביקורת תטרח כלל לשמוע אותו. הפסיקו להזמין אותו לישיבות הנהלת החטיבה הבנקאית, מידרו אותו, העבירו אותו לתפקיד נחות בהרבה, פגעו בשכרו. בקשתו, שלא לומר תחינתו, שהמבקר הפנימי יגן עליו כמי שהתלונן בְדין ובתום לב - נדחתה. בקשתו מגליה מאור שתבדוק את הערר שלו נהדפה, בליווי המשפט הבא: "אני נותנת אמון בשני המנהלים שעליהם התלוננת".

פרל הפך למצורע חברתית ומקצועית, נשבר וב־2002 נאלץ לחתום על הסכם פרישה. עתירתו לביטול ההסכם, באמצעות פרקליטו, עו"ד עידו אורלנסקי, נדחתה בבית הדין לעבודה, והוא הגיש ערעור על ההחלטה, שעדיין לא נשמע.

השטח טוהר. פרידמן נשאר בפנים וב־2003 קיבל, למרבה האירוניה, את פרס המינהל התקין: ההנהלה הושיבה אותו בכיסא מנהל הסניף הראשי של הבנק, החולש על 10 מיליארד שקלים. היא נתנה לחתול לשמור על השמנת, אבל החתול לא שמר עליה. הנזק הכספי שגרם הפעם פרידמן לבנק, בפרשה מדהימה חדשה: 20.6 מיליון שקלים.

עוד פרס לגנב

פרידמן הוא חובב ספורט, הנמנה עם אוהדי הפועל ת"א. "הוא שרוף על הקבוצה", סיפר לנו גורם בבנק, "הוא הולך למשחקי הכדורגל שלה ואינו מפסיק לדבר עליה. למיקי היו תמיד חברים בהנהלת הקבוצה, והוא היה מקורב לאחד הבעלים לשעבר, רו"ח רפי עגיב, לקוח בעייתי בזכות עצמו. אחד שהיה צריך להיזהר ממנו".

פרידמן ידע מי האיש, אבל התעלם. בשלהי 2003 ביקש ממנו עגיב לפתוח את הקופה לטובת חברה לבינוי ששמה "צדאל", והוא נענה ופתח: יותר מ־20 מיליון שקלים הועמדו לרשותה, ללא ביטחונות מתאימים, כשהסטייה מהוראות הבנק זועקת לשמיים.

חלף זמן, וגליה מאור וחבריה הבינו כי פרידמן שם את כספי הבנק על קרן הצבי. ההלוואה שקיבלה צדאל לא הוחזרה, הצ'קים שלה חוללו, החוב תפח והחל מירוץ נואש אחרי הכסף - ריצה אחרי הרוח.

בדיקה פנימית בנושא, שהסתיימה באוגוסט 2005, אימתה את החשדות: ההלוואה לצדאל ניתנה ללא ביטחונות, ואחד מבעלי החברה היה ברשימת מושכי הצ'קים ללא כיסוי ("מושלך"). "הגורם המפנה לפתיחת החשבון", לשון אחד ממסמכי הבנק, "היה רפי עגיב, שניסיוננו איתו רע".

במושגים של שכל ישר היה אמור הבנק לנהוג בפרידמן כמו בכל פקיד מהשורה: לפטר אותו מייד, ללא פיצויים. לשלוח אותו לכל הרוחות. בַמושגים של גליה מאור לא פיטרו אותו, ואפילו לא הדיחו אותו מהתפקיד הרגיש. הסתפקו במתן נזיפה ובהפחתת הבונוס השנתי, בתירוץ המדהים הבא: "מדובר היה בליקוי מאורות חד־פעמי".

כלומר, המבקר הפנימי יוסי הורביץ וההנהלה ב"לאומי" המשיכו לחבק את פרידמן ולהגן עליו בדרכם. אותתו לתפוח הרקוב שעדיין אין לו ממה לחשוש.

והוא לא חשש. שישה חודשים בלבד אחרי מריחת תיק צדאל, בינואר 2006, כבר חזר פרידמן לזירת הפשע. הוא גנב אז מהבנק שני מיליון שקלים לטובת אברהם גולדנברג, שעליו כבר סיפרנו, וכעבור שנה וחצי עוד ארבעה מיליון לטובת דוד וענונו, שנכנס בנעלי גולדנברג. יקיר ההנהלה לא עצר גם כאן, המשיך באותה תקופה לגנוב מהבנק עשרות מיליונים לטובת עובדיה ואנשיו - ובספטמבר 2007 חגג קבלת פרס חלומי נוסף: ההנהלה מינתה אותו למנהל בנק לאומי בבריטניה. טירוף המערכות הגיע לשיאו.

מה הפלא שבמשפט הפלילי שלו הוא נופף בתיק פרשת צדאל כהוכחה לתום הלב שלו? מה הפלא שסניגורו, עו"ד משה ישראל, טען שההנהלה היתה מודעת לשיטות העבודה שלו, שדפוס ההתנהלות שלו היה מקובל ושהוא לא חרג מהנורמה? מה הפלא שפרידמן לא הבין מדוע עורכות הדין טוני גולדנברג ולילך כץ מתייחסות אליו כאל פושע רב־מעללים? 

מה הפלא שבעדותו בבית המשפט הוא אמר: "מה שקרה אחרי פרשת צדאל זה שקיבלתי את תפקיד המנכ"ל בלונדון, ובאותה שנה קיבלתי את הבונוס הכי גבוה בחטיבה המסחרית".

עו"ד גולדבלט. מכתב גלוי

המכתב שהצית אש

פרידמן לא ראה את לונדון כתחנה הסופית שלו בבנק. הוא נשא עיניים למקומות גבוהים יותר. אבל עוד לפני שהספיק לחמם את הכיסא החדש מעבר לים, כשבכיסאו בתל אביב התיישב כבר מנהל חדש, דני גיטר, הגיע לסניף המרכזי בתל אביב מידע הקושר אותו עם שערורייה חדשה: הענקת אשראי בגובה מיליון שקלים לאיש עסקים ששמו דב שטרן. פרידמן, התגלה בבדיקה פנימית, העניק לו את המתנה היקרה שבוע לפני שטס לאנגליה.

שטרן פתח חשבון בסניף בנק לאומי בראשון לציון ביוני 2007, הציג את עצמו כבעל מכון סי.טי לסוסים, ובאמצע ספטמבר הפתיע את מנהלת הסניף, גאלה פוליאקוב: "אושרה לי הלוואה סולו בגובה של מיליון שקלים", אמר, "הכסף אמור לעבור לחשבוני הפרטי". פוליאקוב לא האמינה. היא טילפנה מייד לסניף תל אביב, שאלה מי אישר לשטרן את האשראי ונענתה: מיקי פרידמן.

פוליאקוב הופתעה לדבריה מהחלטת פרידמן, מאחר שהיה מדובר בלקוח חדש של הבנק, והיא לא זיהתה כל צורך במתן ההלוואה. סגנית המבקר הפנימי בבנק לאומי, רונית רידר, נדהמה אף היא: "לבנק לאומי לא היה ניסיון טוב עם שטרן", העידה במשפט, "אנחנו בדקנו את החשבון שלו והמקרה נראה לנו חמור... ראינו שיש שם פעילות חריגה מאוד... פעילות שנראתה לכאורה של שוק אפור. הרבה מאוד גלגולי צ'קים".

בדיקת החשדות בידי צוות המבקר הורביץ החלה בינואר 2008, וכבר בראשיתה התברר כי הכסף שקיבל שטרן ניתן לו ללא בדיקה של מצבו הכלכלי, ללא הצהרת עושר, ללא ביטחונות ראויים. כשפרידמן התבקש לפזר את הערפל ולא הצליח לעשות זאת, הודיעו לו נציגי הביקורת כי עליו להגיע לארץ לבירור בראשית מאי.

רק בחודש מאי? מדוע אחרי זמן כה רב? מדוע לא הורה הורביץ לפרידמן להגיע לארץ בתוך ימים, כדי לאמת או להפריך את החשדות הכבדים? לא ברור. מה שכן ברור הוא שהסחבת המוזרה מזכירה את הבריחה הקודמת של הורביץ ושל ההנהלה מתפוח האדמה הלוהט בשתי הפרשיות הקודמות.

הסחבת המסתורית נמשכה גם באמצע מארס 2008. באותו החודש, באחת הישיבות שעסקו בבחירת הצוות המצטיין של הבנק, התגלה באקראי שם של מאושר נוסף שזכה במיליון שקלים בשנת 2005: אלכסנדר וינטר. הלווה הזה, התברר, הוא עוד לקוח מסתורי של פרידמן, שראש האגף המסחרי, זהבית גולדשטיין, לא הכירה. עוד לקוח שלא טרח להחזיר את הכסף, ושבאופן תמוה גם תיקו לא הועבר לטיפול משפטי.

עכשיו, כשהצחנה איימה לפרוץ החוצה, החליט המבקר הפנימי להורות על פתיחת הכספת של פרידמן בסניף המרכזי ולערוך בה בדיקה. כצפוי, נמצא בה אוצר: 15 הצהרות עושר כוזבות, אוסף ראיות לגניבת כספים בידי פרידמן, מסמכים מדהימים שלימדו כי פרידמן פתח בנק פרטי בתוך בנק לאומי.

אוצר של ממש, מפחיד. ועדיין, המבקר הפנימי ונציגי ההנהלה לא דהרו למשטרה. היה להם זמן. קשר השתיקה נמשך.

בין חתני השמחה שנמצאו בכספת: אזרח שהתגורר בחולון, ציון זנגי, שעבד כנהג וכקצב וקיבל שני מיליון שקלים ללא ביטחונות. הוא התחייב להחזיר אותם ב־60 תשלומים - כל אחד בסכום של 33 אלף שקלים - ולא החזיר. אפילו רצה, לא יכול היה: המשכורת החודשית שלו עמדה על 3,500 שקלים...

הסבריו של פרידמן למתן הכסף: "התרשמתי שלבנאדם יש יכולות... התרשמתי מהיושר שלו..." השופטת אמסטרדם: "אודה ולא אבוש, שאם לא היה נגרם נזק ממוני לבנק לאומי, כשמדינת ישראל היא בעלת עניין בבנק ומחזיקה 6 אחוזים ממניותיו, היה אפשר לצחוק ולגחך מהסבריו של הנאשם על דרך חלוקת הכספים על ידו". 

חתן שמחה נוסף באותה כספת: מיכאל קורנבליט, שליח של השוק האפור, שקיבל מפרידמן 2.7 מיליון שקלים שבוע לפני שפרידמן טס לאנגליה. מדוע החליט לכלול את קורנבליט ברשימת הזוכים בפיס? משום שהוא אח של אייל, השותף של רפי עובדיה בחברת "קוסט פלוס". כשנשאל קורנבליט במשטרה אם נכון שגם אם היה מצייר פרח בטופס בקשת ההלוואה, הוא היה מקבל את המיליונים - השיב: "אני מתאר לעצמי".

האיש שתפר את העיסקה הזאת היה מאיר עובדיה, והתירוץ של קורנבליט לבקשת ההלוואה היה: "אני עומד להקים ברומניה רשת של מלונות בוטיק". נשמע סביר והגיוני, רק שבאותה העת פרידמן לא שלט עוד בסניף בתל אביב, וקרתה תקלה: הבנק שלח לקורנבליט מכתב התראה לסילוק החוב. קורנבליט רתח מכעס. הוא פנה לבנק וטען: הרי אחי שילם לפרידמן חצי מיליון שקלים בשביל המיליונים האלה; הרי הכל נסגר מראש - מה קורה פה פתאום?

קורנבליט ופרקליטו, עו"ד שלום (שולי) גולדבלט, יזמו פגישה עם אחד מנציגי הבנק וגוללו באוזניו את הסיפור המדהים. גולדבלט העלה את הדברים על הכתב במכתב גלוי להנהלה - ודחק אותה למעשה לפינה. גם אם רצה מישהו להמשיך ולמרוח את הפרשה, הוא לא היה יכול עוד.

התובעת עו"ד גולדנברג. מסר שייצור הרתעה

המעטפה של האחים שבס 

הפור נפל אפוא במאי 2008, באיחור של שנים. הבנק הגיש תלונה נגד פרידמן למפלג ההונאה בתל אביב, הוציא את השודד מהאתרוגייה ואילץ אותו, בתיאום עם המשטרה, לשוב לארץ ביולי לצורך בירור. את חקירת המשטרה ריכז סנ"צ מתן גלנט, כאשר החוקר הראשי היה רפ"ק אריאל פרידמן.

מי שטילפן אל פרידמן לבריטניה היה גידי אלטמן, ראש החטיבה המסחרית, שסירב למסור לו פרטים על החשדות וגרם לו להילחץ, להתחיל לטלפן לבכירים, לנסות להציל מפיהם מידע. לשבש את החקירה. 

תחת אוזניה הכרויות של המשטרה טילפן פרידמן למאיר עובדיה וניסה לתאם איתו עדויות. השיחות המוקלטות לא היטיבו איתו, כמובן, כמו גם מסמך מפליל נוסף שהתגלה בכספת שלו ערב בואו לארץ: שני אחים בעייתיים, נתי ודני שבס, שבשליטתם היו כמה חברות ומסעדה כושלת באזור תל אביב, ביקשו מפרידמן סכומי כסף נכבדים - ונענו.

על פי הכרעת הדין, השניים נזקקו להלוואות גדולות, נדחו בבנקים שונים, ובסוף הגיעו אל מאיר עובדיה. העיסקה שנרקמה בין הצדדים: האחים נותנים לעובדיה 300 אלף שקלים במזומן, והוא בתמורה מארגן להם הלוואת סולו אצל פרידמן בגובה 3 מיליון שקלים.

בינואר 2007 נפגשו האחים עם פרידמן במשרדו במשך 15 דקות, ומילאו לבקשתו הצהרת עושר מנופחת ושקרית ("כדי שלא תיראו עניים", הסביר להם). בו ביום הם קיבלו 400 אלף שקלים, בו ביום הם משכו את הכסף במזומן, בו ביום הם העבירו 300 אלף מהם במעטפה לעובדיה, שהמתין להם מחוץ לבנק במכונית ב.מ.וו. את יתר כספי ההלוואה קיבלו למחרת. 

התרגיל הושלם במהירות, ושני הצדדים היו מאושרים. עד שבוקר אחד מישהו בבנק שם לב שהם אינם מחזירים את החוב, ופתח נגדם בהליך משפטי. בתגובה הגיש פרקליטם, עו"ד שאול קוטלר, בקשת רשות להתגונן, שבה חשף בפני בית המשפט קטע מהפרשה.

בין היתר הוא כתב: "העובדות, כפי שיפורטו בהמשך, כאילו לא אירעו במדינת ישראל, אלא נלקחו מתוך סיפור בלשים. במקרה הזה מעורב 'מתווך', המקבל שכרו במזומן במעטפה, פקיד בנק בכיר ולקוחות...

"ההלוואה בסך 3 מיליון שקלים אורגנה על ידי 'מתווך', כשהבנק אינו דורש בַּטוחות כאלה או אחרות, אינו דורש לבדוק את מצבם הכלכלי של הערבים, אינו בודק את מצבה של החברה שנטלה את ההלוואה. הפרטים והתנאים נסגרים בין המתווך ל'פקיד הבכיר', כשתנאי ההלוואה מועברים ללקוחות לאחר סיכומם... הלקוחות נפגשים עם 'פקיד הבנק הבכיר' 15 דקות בלבד, בפגישה שנראית לשם הפרוטוקול, מנהלים שיחת חולין ומקבלים את האשראי, חלקו במזומן".

המכתב הזה, שלדברי עו"ד קוטלר נשלח להנהלת הבנק רק אחרי שהאחים שבס הסכימו לכך, הוסיף שמן למדורה. הוא היה בבחינת עוד מסמר בארון הגניבות של פרידמן, ודירבן את המבקר הורביץ, שבשלב הזה כבר הפשיל שרוולים ולחם במרץ בכנופיה, להעמיק את הבדיקה.

עכשיו נזכר הורביץ יחד עם דוד בר לב, ראש אגף משאבי אנוש, לפרסם מכתב נרגש לעובדים ולקרוא להם להתריע על פגיעה בטוהר המידות בבנק. רק עכשיו, באיחור של שנים, הוא הבטיח למתלוננים "הגנה מלאה מפני פגיעה בהם בגין תלונתם". הוא שינה כיוון ב־180 מעלות, חידד ציפורניים, הושיט יד למשטרה וסייע רבות לעורכות הדין גולדנברג וכץ מפרקליטות מחוז תל אביב להשיג הרשעה בכל המעשים שיוחסו לפרידמן.

הן קצרו ניצחון גדול, לרבות הרשעתו של פרידמן בהחזקת 2.3 מיליון שקלים החשודים כגנובים, לרבות הכרעה ברורה בעניין המניע של פרידמן. "אין מנוס מהקביעה שפרידמן פעל בכוונת מכוון ושילשל לכיסו תמורה מההלוואות האלה", פסקה אמסטרדם, כשהרמז ברור: המיליונים שנמצאו אצלו במזומן, שאת מקורם התקשה להסביר, ניתנו לו למעשה כשוחד. כפי שאמר אחד ממקבלי הכסף ללא ביטחונות: "הוא לא נתן לי את ההלוואה בגלל העיניים הכחולות שלי".

גזר דינו של מנחם פרידמן יינתן ב־18 בנובמבר. השבוע, בשלב הטיעונים לעונש, ביקשה עורכת הדין גולדנברג מהשופטת לגזור על יקיר הבנק לשעבר מספר דו־ספרתי של שנות מאסר. לבוא איתו חשבון, כמתבקש מהתיק הזה, בגין גניבותיו ובגין סך כל הנזקים שגרם לבנק, שאותם העריכה ב־40 מיליוני שקלים. לייצר באמצעותו הרתעה מלוּוה במסר ברור: הפשע לא משתלם. 

קטע מהפרוטוקול הסודי של ועדת הביקורת שבו "נגזר" דינו של המתלונן צבי פרל

פרידמן דורש לא לעבוד עם מי שהתלונן נגדו. פרידמן נשאר,  המתלונן סולק

•   •   •

תגובות

בנק לאומי: התנהלנו כשורה

"ישראל היום" הציג שורה של שאלות לגליה מאור ולמבקר הבנק לשעבר יוסף הורביץ, ולא קיבל מהם תשובות. בנק לאומי העביר אלינו את התשובה הבאה, שאין בה כדי להשיב על עיקר השאלות שהוצגו לו:

"הבנק נקט נגד מיקי פרידמן ושותפיו במלוא ההליכים הפליליים והאזרחיים האפשריים, מייד עם היוודע דבר המעילה (שנת 2008). תלונת הבנק למשטרה היא שהובילה בסוף להרשעה החמורה של פרידמן בכל סעיפי האישום.

"בפסק הדין שהתקבל נקבע באופן חד־משמעי כי הבנק לא ידע ולא היה יכול לדעת על מעשי המירמה המתוחכמים קודם למועד שבו אלו התגלו, וכי באירועים קודמים, שבהם היה מעורב פרידמן ושלגביהם התלונן פרל, לא קיים יסוד פלילי, ולפיכך לא הוגש כתב אישום בגין אותם אירועים, שכולם נבדקו בידי הפרקליטות והמשטרה.

"בנוגע לטענות של מר פרל, מדובר בטענות ממוחזרות, שכבר בשנת 2001 נדחו על ידי בית הדין לעבודה בקובעו חד־משמעית כי הבנק נקט את כל הצעדים הנדרשים לשם בירור התלונות, ואלו נבדקו ביסודיות וללא שיקולים זרים, וכי טענותיו של פרל יסודן בניסיונות לקבל כספים שאינם מגיעים לו".

התגובה הזאת, נאמר בלשון המעטה, מטעה. בית המשפט לא כתב שהבנק לא היה יכול לגלות מעשים כאלה, שנמשכו שנים; תלונת פרל לא נחקרה מעולם במשטרה, וכך גם פרשת צדאל. מי שהעלה את סיפורי צדאל במשפט היה כזכור הנאשם עצמו, להוכחת הנורמה, אבל התובעת, עו"ד טוני גולדנברג, הצליחה להפוך את היוצרות ולהשתמש בשערורייה זו להוקעת פרידמן.

הנהלת הבנק לא השיבה על השאלה מדוע פרידמן לא פוטר, לפחות אחרי פרשת צדאל; מדוע היא התנכלה למתלונן צבי פרל, עטור מכתבי השבח שלה, ואסרה עליו לפנות לבנק ישראל; מדוע לא פנתה למשטרה במשך שנים; ועוד ועוד.

קשר השתיקה הזה אינו מפתיע, כשנזכרים בשלוש עובדות מדהימות נוספות:

1. בצמרת בנק לאומי ידעו שמאיר עובדיה הוא לקוח בעייתי, הקשור עם השוק האפור, ובכל זאת נתנו לו ולחברה העסקית שלו הלוואה בגובה של מיליוני שקלים. השופטת מציינת זאת לגנאי, תוך שהיא כותבת: "מהראיות למד בית המשפט על כך שניתנה לעובדיה הלוואה לא ראויה, כשגורמים בבנק היו מודעים למטרתה האמיתית: הצלת רפי עובדיה מאיומי השוק האפור".

2. למאיר עובדיה היו, מלבד מיקי פרידמן, שלושה חברים נוספים בהנהלה הראשית. אחד מהם הוא זה שאישר לו את הלוואת המיליונים, אף שהתבקש בידי בכירה בסניף המרכזי, זהבית גולדשטיין, לא לעשות זאת. השופטת מציינת: "הממונים עליה התעלמו מדבריה".

3. המבקר הראשי דאז של הבנק, יוסי הורביץ, מיודענו מאיר עובדיה וחברי הנהלה בכירים ביותר השתתפו ב־2006 במיזם פרטי משותף בפרויקט נדל"ן ברוסיה. הפרויקט המשותף לא הניב פירות. 

שאלנו את הבנק איך ייתכן שאנשי הנהלה עושים עסקים עם לקוחות של הבנק ואיך קורה שהורביץ שותף במיזם פרטי עם כמה מראשי הבנק, שהוא אמור לבקר את עבודתם, ולא קיבלנו תשובה.

רפי עגיב מסר בתגובה לכתבה: "נכון, אני מכיר את פרידמן מהפועל ת"א. אבל על מה שנכתב בעניין ההמלצה שלי לתת הלוואה לחברת צדאל, אני שומע בפעם הראשונה. אין לי שמץ של מושג בעניין הזה. לגבי מה שנאמר על הניסיון הרע של הבנק איתי - אקרא ואלמד את שנטען בבית המשפט".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו