ערד, עיר בהלם

דיבורים על סגירת מפעל מגבות ערד כל הזמן ריחפו באוויר. היו תחושות של עובדים שלא הכל כתמול שלשום. היו שמועות והיו לחישות, ואף אחד לא האמין שהגזירה הזאת תיפול על ראשינו יום אחד", כך ולדימיר, עובד במפעל, שקיבל מכתב פיטורים עם כל שאר 229 העובדים. והוא ממשיך לספר בכאב: "המפעל היה גאווה גדולה לערד ולתעשיית הטקסטיל בארץ. בתחילת השבוע, ולא ניכנס למה החליטו הבעלים לסגור, כולנו הלכנו הביתה, כשאין לנו כלום למחר".

ולדימיר ההמום מפרט: "אין לנו כאן עבודה, לא ביטחון תעסוקתי, לא עתיד מקצועי, לא משכורת לפרנס את המשפחה. לא נשאר לנו כלום. אם אני לא עוזב את האזור - אני נחשב לגמור כלכלית". המילים שלו חד־משמעיות, ובתוכן מסתתר גם גילו, 48, נתון שמקשה מציאת עבודה שמתאימה לו.

ההשפעה של סגירת מפעל המגבות אינה רק על העובדים המפוטרים. העצב ריחף מעל העיר ערד כולה. בכל פינה דיברו על נעילת שעריו של מפעל הדגל של העיר, שבעבר העסיק כ־1,000 מתושבי האזור. על האנשים שהולכים הביתה, על ההפגנה שמתכננים העובדים ומאות מתושבי ערד לקיים היום.

האצבע המאשימה מופנית כלפי מדיניות הממשלה, שלטענת ראשת העיר, טלי פלוסקוב (שגם בעלה פוטר מהמפעל), היא האחראית הבלעדית למצב הכלכלי הקשה בעיר וכן לסגירת המפעלים בה. ואכן, התמונה באזור התעשייה קשה. בסיור שערכנו במקום גילינו ש־80 אחוזים מהמבנים סגורים, ננטשו בשנים האחרונות, זה אחרי זה, גם מפעלי היי־טק, דוגמת זה של מוטורולה.

המרחק של ערד מערים אחרות משאיר אותה להיסמך על תעשיית המלונאות בים המלח. "כל המשפחות המבוססות עוזבות את העיר", סיפר דורון הכהן, תושב העיר ואב לשלושה. "מצד אחד", הוא ממשיך, "העשירים עוזבים, ומצד שני סודאנים ואריתריאים מגיעים לפה והעיר גם התחרדה. יש עוני. ועכשיו, כשגם המפעלים נסגרים, מה נשאר לנו לעשות פה?"

אל הכהן מצטרפת ראשת העיר, שהגדירה את סגירת המפעל כקו אדום. "אני יוצאת למלחמה נגד כל מי שעשה את העוול הזה לערד", אומרת פלוסקוב בלוחמנות, "לא אשתוק ולא אוותר. זו הופכת להיות מלחמה אישית שלי. כל כך הרבה נאמר על ידי שרים וראש הממשלה על פיתוח הנגב, ולא נותר כלום".

פלוסקוב, שקיוותה כי איכות העובדים הישראלים תמנע את העברת המפעל לירדן, שם עלות הייצור נמוכה יותר, התבדתה, אך נמנעה מלתקוף את בעלי המפעל: "אנו מעריכים את גרי היימן. הוא יהודי וציוני גדול, שתמיד תמך בישראל. תקוותנו היתה שהמפעל יעבור בשלום את התקופה הקשה".

התקווה נמוגה, ופלוסקוב שבה לתקוף את האשמים מבחינתה: "עכשיו הגיע הזמן של ממשלת ישראל לקבל אחריות על תושביה. סגירת מפעל מגבות ערד ומפעל אלביט היא ההפך הגמור מהאמרות שנשמעו כאן. על הממשלה לבנות תוכניות ייחודיות של הטבות ליזמים ולמשקיעים, כדי להתגבר על המרחק ממרכז הארץ. פיטורי העובדים הם הפסד של כלל הנגב ומדינת ישראל".

מי שיכול, בורח 

ולדימיר אינו המבוגר מבין המפוטרים. רגע לפני גיל 60, בשורת האבטלה נחתה גם על י', 15 שנה במפעל, מאז עלה ארצה מרוסיה. "זה מקום העבודה היחיד שלי. אני מפרנס שש נפשות. העבודה תמיד היתה קשה והמשכורת נמוכה, אבל זה מה שיש בערד", הוא משדר צער.

"נתתי את הבריאות שלי כדי שהמפעל יצליח, אבל כל זה היה לחינם", הוא ממשיך בתסכול, "את הבעלים מעניין רק הרווח הכספי. ההנהלה לא התנהגה בסדר. ככה לסגור את המפעל מהיום להיום? אם סוגרים מפעל כמו שלנו, סוגרים מקור פרנסה גדול ועיקרי. אין תעסוקה בערד, בייחוד לאנשים מבוגרים. הצעירים כבר מזמן ברחו מכאן". י' שותק לרגע ואז מבקש להבין: "למה לפטר מאות עובדים? עכשיו זה ייפול על הממשלה ועל תקציב המדינה לפרנס אותנו".

עובדים רבים במפעל כועסים על הבטחות ההנהלה שיעזרו להם למצוא עבודה חדשה, כי הם לא מאמינים שזה יקרה. בהם גם פאני אדרי, שחצתה כבר את גיל 50 ועבדה 31 שנים במפעל. "להיות מפוטר בגיל מבוגר - זו מכה קשה, לעובדים ולמשפחות. בעיקר לעובדות שרובן חד־הוריות. זו מכה קשה לחברה המקומית", היא מסבירה.

"מי שיוכל פשוט יקום ויעזוב", ממשיכה פאני, "ומי שנשאר כאן זו אוכלוסייה חלשה. אני רואה סביבנו יישובים קטנים יותר מצליחים, בזמן שערד הולכת ושוקעת, בלי לראות את האור בקצה המנהרה. המדינה מדברת במילים גבוהות, אבל שום דבר מההבטחות לא התממש. זו טרגדיה. מבטיחים הבטחות, שוכחים לקיימן, ואנחנו נשארים להתמודד עם הטרגדיה".

אחת מעובדי המפעל היא נעמי ביטון, מנהלת משאבי האנוש שעליה הוטלה המשימה הקשה - להודיע לעובדים על פיטוריהם. "הם היו בהלם ולא אמרו כלום. פשוט לקחו את המכתב והלכו

הביתה", היא מתארת את היום שלא האמינה שיגיע. "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים עצובים. הלב נקרע למראה אנשים שיוצאים מכאן בלי עתיד".

גם ביטון מצטרפת לדעה המקומית, שהמדינה אשמה: "המושכות עכשיו בידיים של העירייה והממשלה. אי אפשר להתייחס עוד לערד כאל החצר האחורית של ישראל. נגמרו הימים האלה. המדינה צריכה לשנס מותניים ולפתור את הבעיה הזאת. אם היא לא תעשה זאת, זה יחזור אליה כבומרנג".

מזל זילבר, בת ה־62, מנהלת מחלקה במפעל, נמנית עם הבודדים שלא פוטרו (כ־30 עובדים יועסקו זמנית במערך הלוגיסטי של החברה שבבעלותה המפעל). בעוד כמה חודשים תצא זילבר לפנסיה, וכעת היא מבכה את המצב: "אני עומדת באולם הייצור והמכונות דוממות. אין עובדים והתחושות קשות מאוד. אני מקווה בשבילם ובשביל העיר הזאת, שמישהו יתעורר ויחדש את ימיו של המפעל האדיר הזה".

מהנהלת חברת "סטנדרט טקסטיל" נמסר: "סגירת מגבות ערד באה בשל עלויות ייצור גבוהות, זאת לעומת מפעלים דומים בסין, בהודו, בפקיסטן ובמדינות אחרות. יצרני הטקסטיל במדינות אלה מקבלים מענקים ממשלתיים נדיבים מאוד כדי להעסיק עובדים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו