החלה שנה וקלקוליה

הנה תמונה הלקוחה כאילו מסרט על עברייני צווארון לבן בדרום איטליה: ג'ורג' שריקי, שהוא בעל בית מרקחת פרטי בירושלים, מגיע כאיש עסקים פרטי למו"מ עם נציג "המאוחדת", מציג לקופה הציבורית תנאים להתקשרות עם בית המרקחת שלו ומתחייב לספק תרופות למבוטחי המאוחדת. תסמכו עלי, הוא אומר לאיש שיושב מולו במו"מ, מילה שלי היא מילה. תקבלו את השירות הכי טוב שיש. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מהצד השני של השולחן יושב אותו שריקי, הפעם בכובע הרוקח הראשי של המאוחדת, ומנהל עם עצמו את המו"מ כנציג הקופה. שריקי א' מתעמת עם שריקי ב', מתווכח איתו בלהט, שומע את בקשותיו ודן בהן בכובד ראש. המחלוקת בין השניים גדולה ובסוף, בנובמבר 1998, מגבשים שריקי הציבורי ושריקי הפרטי את הסכם ההתקשרות ביניהם. מיותר לומר מי חלב את מי ומי צחק כל הדרך אל הבנק.

את הקטע הזה פירסמתי כאן יחד עם עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת כבר לפני כחמש שנים במסגרת כתבת תחקיר על בכירי המאוחדת, ובהם הרוקח הכל יכול שריקי. עשיתי זאת משום שעובדים בקופה מאסו בשחיתות, כאבו את הגניבות ומעשי המירמה וסיפקו לנו, כמו לאנשי מבקר המדינה, חומרים שמקומם בחקירת משטרה. 

באותה כתבת תחקיר, כמו בדוח מבקר המדינה שפורסם כעבור זמן, נחשפה תמונה מבהילה: הרוקח הראשי, שאירגן כאמור לעצמו ולאחרים טובות הנאה יקרות, גרף בין היתר 2.5 מיליון שקלים מהצבת שלטי פרסום של המאוחדת בבית המרקחת הפרטי שלו. הוא זה שהחליט על כך במו"מ המייגע בין שריקי לשריקי.

בנוסף, שריקי הציבורי העסיק בבית המרקחת של שריקי הפרטי רוקחים של הקופה, שהיא מימנה את העסקתם. הרוקח הראשי היה מאוד יצירתי וחסך לעצמו בדרך הזאת כמיליון שקלים.

מה עשה מנכ"ל הקופה דאז, שמואל מועלם, כדי להילחם בתופעה? כלום: הוא היה נגוע בעצמו באי סדרים חמורים ובשחיתות קשה. הוא ניצל את מעמדו לקבלת טובות הנאה ובין היתר שלשל לכיסו כרבע מיליון שקלים מפדיון ימי חופשה. הוא זה שאישר לעצמו את הכסף.

כששאלו אנשי מבקר המדינה היכן היה בסיפור הזה המבקר הפנימי, דוד סומך, גילו להם מקורות המידע שגם סומך נגוע בסיאוב; שגם הוא חגג בארץ ובחו"ל על חשבון חברות תרופות יחד עם בכירים מהקופה; והוא בכלל בניגוד עניינים - הבכירים שחגגו איתו נתונים בעבודה השוטפת לביקורת שלו. 

עוד התגלה באותה תקופה: ראש מחלקת השיווק בקופה, יהודה עליאש, נחשד במסירת עבודות תמורת סכום שוחד נכבד וגם אחרים סרחו: הכניסו יד לקופה ושאבו ממנה לטובת עצמם כסף. 

אחד למד מהשני, אחד הגן על השני, אחד שמר על השני - כולם היו בסוף באותו מועדון סגור שהדלתות שלו נפרצו לראשונה רק ב־2007. פורץ הדלתות: מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס .

סחבת וגרירת רגליים

מבקר המדינה דאז סיים את מלאכתו באיחור של שנתיים - אבל תרם לפחות לניקוי האורווה: גיבורי הדוח שלו פוטרו; היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, הורה לפתוח בחקירת משטרה, התחיל מצעד הנחקרים במשטרה.

התחיל ונעצר, כאילו מישהו לא רצה להעמיק, כאילו מישהו החליט להסתפק בחמישה־שישה מנוולים ולייצר באמצעותם הרתעה. אז לא - אפס הרתעה: התיק נמצא כבר קרוב לשנתיים בפרקליטות מחוז מיסוי וכלכלה בת"א, בראשות עו"ד ליאת בן־ארי - שבדרך כלל מתפקדת עם אנשיה היטב - והפעם משהו חורק. משהו לא זז.

למה בדיוק הוא תקוע בפרקליטות הזאת, שאינה מעניקה הנחות ומתנות למיוחסים ולבעלי קשרים? לא ממש ברור. אבל עובדה: יש סחבת תמוהה, יש גרירת רגליים נוראה, יש מידע שמנסים לדלל את רשימת הנאשמים הצפויה. יש תחושה של חוסר רגישות הגורמת גם לאנשים טובים, מתוך הקופה ומחוצה לה, להתחיל לדקלם את משפט הנצח: הנה עוד הוכחה שהפשע משתלם. 

אני לא בטוח שהם צודקים, אבל אני מנחש שהחברים שריקי, מועלם, אליעש ואחרים מתפוצצים מצחוק. חלפו שבע שנים מאז החלה חקירת מבקר המדינה ונראה ששכחו אותם. עוד יגיע הרגע שבו הם יטענו לזיכוי מחמת הגנה מן הצדק. עוד יגיע הרגע שהם יסתתרו מאחורי טענות התמשכות החקירה ועינוי הדין ויבקשו להניח להם.

עו"ד בן־ארי. דווקא אצלה? // צילום: מוטי נמרוד

גרמן מחליפה סוסים 

אנשי השררה במאוחדת, שהיו בתפקידים ניהוליים, נשלחו כאמור הביתה, אבל רוב חברי הדירקטוריון - אלה שלא הפריעו לקן השחיתות לצמוח בקופה - עדיין נטועים במקומם. הם אינם מבינים שתפקידם היה לסלק את הזוהמה ולא להגן עליה.

שרת הבריאות, יעל גרמן, הבינה כבר לפני שנה שהלהקה הזאת היא חלק מהבעיה ויש להחליפה בדירקטוריון חדש שאין לו שלדים בארון. היא קיבלה החלטה בנדון, הראתה לחברים את הדלת החוצה, אבל נאלצה לחזור בה בהוראת שופטי בג"ץ. אלה מתחו ביקורת קשה על קיצורי הדרך שלה וקיבלו את העתירה נגדה.

עכשיו נערכת גרמן למהלך תקין של החלפת הסוסים, אבל ספק אם יעלה בידה לפנות אותם מהאורווה ללא קרב. הם אינם מסיקים מסקנות, הם אינם מבינים שנפל הפור, הם תולים תקווה ביו"ר הזמני שהם בחרו באחרונה לעצמם: הח"כ לשעבר יעקב שמאי מהליכוד.

שמאי מצידו, שהיה חבר בוועד המפקח - אחד הגופים שספגו ביקורת ממבקר המדינה - מבקש להזכיר לציבור שהנהלת הקופה התחלפה, שיו"ר הדירקטוריון התפטר, שרוב גיבורי הדוח סולקו - וכל זה תחת הדירקטוריון הנוכחי. 

בכל זאת הוא מבין שמה שהיה לא יהיה - ואומר: "עמדתי שהעניינים צריכים להתנהל כשורה". ביקשתי פרשנות, והוא רמז: "יש לנו ועדת תקנון והיא נפגשת עם שרת הבריאות. קורה משהו".

- מה? 

נדבר בעוד שבועיים, אמר, נשתה קפה.

הסכמתי.

שפירא מספר בדיחות

כששר החינוך, שי פירון, מתהדר ברפורמה ה־100 שלו (99 הקודמות כבר יושמו?), עולה מחדש השאלה: לאן בדיוק הוא רץ כששני מקבלי ההחלטות בארגוני המורים, רן ארז ויוסף וסרמן, נגועים בשחיתות אישית וציבורית?

לאן הוא דוהר לפני שהוא מאלץ את ארגוני המורים להיות נתונים לביקורת של מבקר המדינה? לאן הוא ממהר כשמאות מיליוני שקלים מועברים מהמדינה מדי שנה לארגוני המורים ללא שום ביקורת ופיקוח אמיתיים על השימוש בהם?

על השאלה הזאת אין לי, לעוזי דיין ולמיכל שבת תשובה, למעט אחת שכבר הצגנו כאן: פירון מפחד מווסרמן ומארז. הוא בורח מהם. הוא רוצה שקט ומוכן לשלם את המחיר - יהיה אשר יהיה.

מי שאמור להיכנס בנעליו בנסיבות האלה הוא מבקר המדינה, יוסף שפירא, אבל האיש הזה אינו קיים. הוא פשוט פאטה מורגנה. מאז פרש מיכה לינדנשטראוס מהתפקיד לפני שלוש שנים אין יותר משרד שעוסק בביקורת המדינה, אין שיניים לכלבי שמירה, אין קברניט לספינה - ההפקרות בארגוני המורים נמשכת.

כבר יותר משנה מונח הנושא הזה על שולחנו של יוסף שפירא ואף שבסמכותו לנהל ביקורת בגופים הניזונים מתקציבי מדינה - הוא מתפתל, מגמגם, "שוקל", "בוחן", מנסה לטעת רושם שאולי אולי הנס הזה בסוף יקרה.

התשובה האחרונה שלו, שאותה העביר השבוע דוברו, שלמה רז, לעוזי דיין: "בהוראת המבקר יוסף שפירא נמשכת בחינת דרכים תואמות להחיל ביקורת על ארגוני המורים. זאת בהמשך להנחיית המבקר, שעליה נמסר רשמית, לערוך בדיקה של התקציבים המועברים לארגוני המורים דרך הגופים המבוקרים כמו משרד החינוך".

מה הבנתם בדיוק מהמילים הריקות האלה של כבוד המבקר - שהוא לא עושה כלום? שגם הוא בורח מתפוח האדמה הלוהט? אתם צודקים. חלפו חודשים רבים מאז הורה על "בחינת דרכים תואמות" ולא השתנה דבר: שני הנוכלים שעוסקים בחינוך, רשאים להתפוצץ מצחוק.

שפירא מצחיק אותם. הוא יודע לספר בדיחות.

שפירא. יש לנו מבקר מדינה? כנראה שאין. מאז פרישת לינדנשטראוס אין שיניים למוסד החשוב הזה. חבל // צילום: דודי יעקנין 

על מי מגונן ישראל כץ?

כחודשיים חלפו מאז הוצג כאן, כמו בכלי תקשורת אחרים, סיפור המינוי התמוה של עד השקר במשפט הולילנד, עו"ד אברהם נתן, לדירקטור בחברת חוצה ישראל. חודשיים ועדיין לא בוטל המינוי הזה.

לא רק שהוא לא בוטל אלא ששר התחבורה, ישראל כץ, האיש שדחף לבחירה התמוהה, עדיין רואה ביקירו מועמד ראוי לתפקיד יו"ר חברת חוצה ישראל. אם כבר, אז כבר. 

כלומר, על פי עולם מושגיו של כץ, עו"ד שלא העיד אמת בבית משפט, ששיקר פעם ועוד פעם, ששופט מחוזי מרח אותו בצדק בזפת - ראוי עדיין לעמוד בראש חברה ציבורית גדולה החולשת על תקציבי ענק. אין לו בעיה עם זה.

למה בדיוק, ביקשתי להבין יחד עם מיכל שבת, ואחד ממקורבי השר סיפק לנו את ההסבר הבא: אברהם נתן לא הוצא מנבחרת 500 הדירקטורים, וועדת המינויים בראשות שופט בדימוס אישרה את בחירתו לדירקטור. אם דירקטור כן, מדוע לא יו"ר? 

על מה דילג אותו גורם מקורב לשר כץ? על כך שרשות החברות בראשות אורי יוגב הניחה על שולחן השר רשימה של שישה דירקטורים אפשריים והוא בחר להתעלם מכל השישה; על העובדה שהוועדה בראשות שופט לא דנה בשקרים של עו"ד נתן כי אלה לא הובאו לידיעתה; על כך שאין בטופס הצהרת הדירקטורים דרישה לדווח על החלטה שיפוטית כזו חריגה, ועו"ד נתן לא התנדב לעסוק בה.

אבל העיקר: נבחר ציבור סביר, שקורא מה שנקבע בפסק דין על אדם כזה, אמור להתרחק ממנו בעצמו. לפסול אותו על הסף.

אמרתי זאת לאותו גורם ולא קיבלתי תשובה שאפשר לחיות איתה. הוא התחפר. מדוע אני בכל זאת אופטימי? כי בדיקה של שבת העלתה שהקרב בנושא הזה טרם הסתיים. הוא רק בראשיתו. נערכות עכשיו בדיקות שונות בעניין המינוי ובקרוב יחזור הסיפור אל שולחן השופט בדימוס שלום ברנר.  

עו"ד נתן. להדיח אותו //צילום: רוני שניצר

תמיכה בעיתונות החוקרת

אי אפשר לסגור את השבוע הזה במדינה שבה חלק משומרי הסף מועלים בתפקידם, בלי להידרש לקרן האור שבקעה השבוע מבית המשפט העליון. זה קרה בהכרעת הדין בערעור של עו"ד ליאורה גלט־ברקוביץ' על החלטת השופט המחוזי, אבי זמיר, לדחות תביעה כספית שלה נגד עיתון "הארץ".

גלט־ברקוביץ' באה בטרוניה לעיתונאי ברוך קרא, שפירסם בשעתו ב"הארץ" ידיעה חשובה על חקירה סודית נגד אריאל שרון (פרשת סיריל קרן) וגרם לדבריה לחשיפתה כמקור. הוא הפר הסכמות איתה, טענה, הוא התרשל. 

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה כאמור את טענותיה ושופטי הערכאה העליונה - סלים ג'ובראן, יצחק עמית ואורי שוהם - סמכו ידם על ההחלטה. גם הם אימצו את עמדת פרקליטי "הארץ" עוה"ד זאב ליאונד, דור ליאונד ואלון נדב.

לא אכנס כאן למערכת היחסים הראויה והזהירה שצריכה להיות בין עיתונאי למקור, לשגיאות שנעשו מחמת חוסר ניסיון מספיק באותה תקופה, ולרשלנות הגדולה של גלט־ברקוביץ'. זה עלול להסיט אותנו מהעיקר. 

מה שחשוב בפסק הדין הוא ההכרה העקרונית של השופטים בחשיבות העיתונות החוקרת. מה שחשוב להפנים הוא בעיקר את המשפטים הבאים של השופט עמית בהסכמת עמיתיו: "עיתונות חופשית ומשגשגת והגנה על מקורות עיתונאיים, הם אינטרס חברתי חשוב ויעיד על כך החיסיון העיתונאי עליו עמדנו... לא כל מקור עיתונאי חוטא בכך שהוא מדליף מידע לעיתונאי... גם עובד ציבור המשמש מקור של עיתונאי אינו חוטא בהכרח..."

אני עוצר כאן אף שיש משפטים עקרוניים נוספים הראויים לציטוט. די בכך. האמירה של בית המשפט מדברת בעד עצמה.

השופט עמית. "לא כל מקור עיתונאי חוטא כשהוא מדליף מידע לעיתונאי... גם עובד ציבור המשמש מקור אינו חוטא..." // צילום: דודי ועקנין 

חרפת תיק הרב פינטו (6)

השבוע עקבתי אחרי סטירת הלחי המצלצלת שקיבלו היועץ המשפטי, יהודה וינשטיין, ופרקליט המדינה, שי ניצן, משופטי העליון מרים נאור, אורי שוהם, ואליקים רובינשטיין בפרשת המתנות לעבריין הסדרתי יאשיהו פינטו. כבודם אמרו בעצם לראשי המערכת הכושלים: נכשלתם, הפושע תופס אתכם בגרון ואתם שותקים? הוא מכתיב לכם את התנאים ואתם מסכימים? היכן השכל הישר?

משפטנים רציניים, אחראים, ששלושה שופטים מנוסים קושרים אותם בצורה כזו אל עמוד הקלון, היו עוצרים, מבינים את גודל השערורייה ומבטלים את העיסקה. לחלופין - מתפטרים. לא וינשטיין ולא ניצן. הם תמיד צודקים. הם מתחפרים עד לסטירה הבאה. הם כאילו אינם מבינים שהרב המפוקפק עושה להם בית ספר.

מי שלא קורא נכון את התמונה, קיבל השבוע רמז בדיווח של רויטל חובל ב"הארץ": שוב נשלפו הסיפורים של מקורבי הרב על מחלת הסרטן שממנה הוא סבל או סובל. שוב נשלפה המחלה (בפעם השלישית); שוב אנשי הרב מייצרים "אקלים" בניסיון לחלץ את הפושע מהכלא.

שוב אנחנו חוזרים לסיפורים של אנשי ציבור שסרחו והפכו מחלות קשות לנתיב המילוט שלהם: שבשביל להישאר בתפקידם בתקופת מחלתם הם בריאים ואחרי הרשעתם הם חולים, שאינם מסוגלים לשבת בכלא. 

על כך אמר כבר הרופא הראשי של שירות בתי הסוהר במשפט הולילנד: אנחנו מעניקים בכלא טיפול מתאים גם לחולים קשים. יש לנו בית חולים. לא חסר לנו דבר.

אמר ונעל את דלת המילוט של אורי לופוליאנסקי. אמר ואותת לעבריינים חולים שמקומם בכלא. שהוא לא יעזור להם לחמוק מעונש.  

הרב פינטו. עכשיו נשלף שוב, בפעם השלישית, סיפור הסרטן. לא סיפרו לרב שגם חולים קשים יושבים בכלא? 

מותר לגנוב פעם אחת

מעת לעת יש לחלק מהשופטים בישראל פליטת פה או פליטת קולמוס אומללה הנחרתת בזיכרון. השבוע האמירה הזאת שייכת לשופט המחוזי בת"א, חאלד כבוב. כבודו התעלה על עצמו בעת שגזר את דינו של אבי קליינר, סמנכ"ל לשעבר בחברה ציבורית.

קליינר הורשע בגניבת 400 אלף שקלים ובעבירות מירמה והפרת אמונים ונידון לשנה וחצי מאסר בלבד. מדוע הקל כבוב בעונשו? הנה הנימוק המופלא המרכזי: הנאשם קיבל על עצמו אחריות והפסיק לגנוב עוד לפני שנתפס.

במילים אחרות: מגיע לו פרס. קחו סיכון, תגנבו סכומים נכבדים, אבל תפסיקו בזמן. על פי סרגל כבוב מותר לגנוב פעם אחת. 

בהשתתפות: מיכל שבת, עוזי דיין 

motig@israelhayom.co.il | uzid@israelhayom.co.il | michals@israelhayom.co.il

יש לנהוג בירושלים כאילו אנחנו בעלי הבית

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו