רב, קומות: הדייר הסרבן ישלם לשכניו מיליון ש'

הדרך ליישומו של חוק פינוי־בינוי רצופה לעיתים מהמורות לא מעטות. לפי החוק, אפשר להרוס בתי מגורים על קרקע מסוימת, בהתאם להגדרה של משרד הבינוי והשיכון, כדי לבנות במקומם בנייני מגורים חדשים. החוק, כמובן, מחייב את החברות המקימות את הבניינים החדשים להקצות לדיירים אשר מפנים את בתיהם דירות גדולות ומרווחות ובעלות סטנדרטים גבוהים יותר, אבל ביצועו של החוק כרוך לעיתים במאבקים לא פשוטים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לדרך חתחתים שכזו נקלעו בשנים האחרונות 48 בעלי דירות המתגוררים בשני בניינים בעלי ארבע קומות ברחוב סמטת עוזיה 3 ו־4 ברמת השרון. מי שעיכב את הגשמת חלומם של רוב בעלי הדירות לעבור לדירות מרווחות ואיכותיות יותר מאלה שנבנו לפני עשרות שנים ושהזמן הותיר בהן את אותותיו הוא ליאור משה, בעל זכויות באחת הדירות שנכללות בפינוי המיועד, אשר מתגורר במקום עם אמו הקשישה.

נזק כספי עצום

מאבקם של 48 בעלי הדירות בדייר הסרבן החל ב־2009, עת הוכרז מתחם הבניינים כשטח פינוי־בינוי. על פי התוכנית, כל אחד מבעלי הדירות יקבל בפרויקט החדש דירה הגדולה לפחות בחדר נוסף מזו שגר בה קודם. נוסף על כך, בכל דירה יהיו ממ"ד, מרפסת ומעלית ולכל דייר תוקצה חניה.

אלא שמשה סירב לתוכנית, והמאבק בין הדיירים עבר מבין הכתלים הדהויים של הבניינים לבין כותלי בית משפט השלום בהרצליה. רוב בעלי הדירות הגישו תביעה נגד הדייר הסרבן באמצעות עוה"ד גיא פורר ומיכאל אדלר, שבה טענו כי "הנתבע מנסה לסחוט את היזם ולנצל את היותו האחרון לחתום על ההסכם. בכך הוא גורם לבעלי הדירות נזקים כספיים עצומים".

לדבריהם של בעלי הדירות, נגרם להם נזק ישיר של 8 מיליון שקלים ולכלל דיירי המתחם נגרם נזק של 28 מיליון שקלים. לצורכי אגרת ביהמ"ש הם החליטו להעמיד את סכום התביעה על סכום של מיליון שקלים בלבד.

לפני ימים אחדים קיבל השופט יעקב שקד את תביעתם של בעלי הדירות וחייב את ליאור משה במיליון שקלים וכן בהוצאות משפט כוללות בסך 120 אלף שקלים. לפסק הדין יש חשיבות אקטואלית רבה, מפני שהוא דן בבעיות דומות שמהן סובלים דיירים רבים בארץ.

בניינים מאבני לגו

לא אחת קורה כי בעלי דירות, אשר בסך הכל מבקשים לשפר את איכות חייהם באמצעות מגורים מרווחים ונעימים יותר, נאלצים לצאת לקרב בדיירים בודדים המתנגדים לתוכנית באמתלות שונות, לעיתים רק מתוך גחמות אישיות וקטנוניות או מתוך תאוות בצע. חוק פינוי־בינוי שנחקק ב־2006 קובע כי התנאי להגשת תביעת נזיקין נגד דייר סרבן היא רוב של 80%. הוא מחמיר יותר מחוק תמ"א 38, שבו נדרש רוב של 66%. הקלה נוספת הגלומה בתמ"א 38 היא שבמסגרתו אפשר לכפות על הדייר הסרבן ליטול חלק בפרויקט על ידי תביעה למפקח על הבתים המשותפים.

פרקליטתו של משה העלתה שורת טענות, שנדחו בזו אחר זו. אחת מהן נגעה לכדאיות העיסקה שהציע היזם. השופט החליט לאמץ את חוות הדעת שניפק שמאי מטעם התובעים, שלפיה כל בעל דירה ישביח את דירתו ב־900 אלף ש'. המשמעות ברורה: הרווח של כל בעל דירה הוא עצום. הטענה המרכזית של הנתבע סיפקה את האקשן: משה טען כי אם התוכנית תקרום עור וגידים, אמו תיאלץ לעבור למגורים זמניים - ולכך הוא לא מסכים. הוא היתנה את הסכמתו בכך שאמו הקשישה תעבור לדירה החדשה מייד. השופט תמה לנוכח דרישה זו וכתב בלשון הומוריסטית: "בניינים אינם צומחים על פני הקרקע יש מאין ביום בהיר, כאילו נבנו מאבני לגו".

מחיר הסירוב

חשוב להדגיש כי לפי חוק פינוי־בינוי, בעלי דירות יכולים לערער על מעבר אם "לא הוצעו מגורים חלופיים עד להקמת הבניין החדש". אך הפער בין לשון החוק לדרישה לעבור למגורים החדשים מיידית היא כמרחק בין שמיים וארץ, ועל כך כתב השופט: "זו דרישה בלתי סבירה בעליל". השופט פירק את טיעוניו של משה באופן שנראה כמו משחק באבני הלגו ששימשו אותו במשל הקודם.

"כיום נאלצת אמו של משה לכתת רגליה ולטפס ארבע קומות במדרגות, שכן אין בבניין מעלית", ציין השופט שקד, "ואילו בבניין החדש תהיה מעלית והאם תזכה למגורים בקומה הראשונה או השנייה בכל מקרה".

בית המשפט הדגיש כי אמו של משה תקבל דמי שכירות ומימון העברת ציוד. לנוכח הבהרות אלה, נפסק כי "סירוב הנתבע לחתום על ההסכם הוא לא סביר ונמלאו התנאים לחיובו בנזקי התובעים". השופט חכך בדעתו אם לבטל את התשלום בתנאי שמשה יתחרט על סירובו ויחתום על ההסכם.

בסופו של דבר, החליט שלא לעכב את ההחלטה, הואיל ובמהלך המשפט ניסה להביא את הצדדים להסכמות, אך ניסיונות אלה עלו בתוהו. "אם הנתבע ישנה דעתו, הוא מוזמן לפנות לתובעים. אני בטוח כי הם יהיו מוכנים לוותר על הסכום", סיכם השופט ובכך בנה את הקומה האחרונה במשפט המעניין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו