נחום כהן־מינץ - אלוף ישראל בטניס. זאת הכותרת שהיתה אמורה לתפוס את אחד מעמודי הספורט בעיתונים של שנות ה־60 וה־70. בנה של אלופת ישראל בטניס, אדית כהן־מינץ, אמור היה להיות טניסאי ייחודי, המתנשא לגובה של 2.04 מ', ושולט בענף. אבל בזמן שבנה לעצמו יסודות לקריירה בספורט הלבן (סיפור משפחתי, גם אחותו, מרא קינסטון, הצטיינה עם המחבט), במגרשי הטניס של מכבי ת"א, מגרשי אוריון, הבחין בו יהושע רוזין, אגדת כדורסל מקומית. רוזין לא הבין מדוע הנער בן ה־15 (אלוף ישראל לנוער) מגיש ורץ לרשת, במקום לנצל את גובהו החריג ולהצטיין במגרש הכדורסל.
השבוע הלך לעולמו שחקנה של מכבי ת"א ונבחרת ישראל בעבר, כהן־מינץ, ימים ספורים לפני יום הולדתו ה־75, לאחר שהוכרע על ידי מחלה קשה. למעשה, המציאות בהחלט היתה יכולה להיות שונה, לו אותם מגרשי טניס שבהם התאמן כנער לא היו סמוכים למגרש הכדורסל של המועדון הצהוב, ורוזין לא היה שם כדי לשכנעו לעשות את ההסבה המקצועית; רגע אחד ששינה את חייו של כהן־מינץ (ששם החיבה שלו הוא "תני") וגם את הכדורסל הישראלי.
שבתאי בן בסט, ששיחק במכבי ת"א עם כהן־מינץ מגיל נוער ועד הפרישה, זוכר את הפשטות שבה שוכנע כהן־מינץ להחליף את הכדור הצהוב והקטן בזה הכתום: "פשוט באו ואמרו לו שחבל לו על הזמן בטניס עם הגובה שלו".
איש עבודה
כהן־מינץ היה לכוכב ספורט בתקופה שונה. בשנים שבהן היה "הענק השקט", שמוביל את מכבי ת"א להישגים, בארץ ובאירופה, קריירה של שחקן כדורסל היתה חייבת להשתלב עם עבודה של ממש. לא היה זה עניין של גובה המשכורת, כמו האידיאל של אותם ימים, שדרש להחזיק מקצוע מכובד.
לכן, הסנטר שהיה לאגדה למד במקביל בטכניון כעתודאי הנדסה, ומייד לאחר מכן התגייס למשך שנים ארוכות ושירת בחיל החימוש, כשהוא מגיע לדרגת אלוף משנה. בצבא עסק בפיתוח ובהשבחת טנקים, עד שהיה לראש הרשות לפיתוח טנק המרכבה המתקדם, תחת האלוף המיתולוגי "טליק", ישראל טל.
היום זה בהחלט נשמע בלתי אפשרי, בלתי נתפס, לתחזק במקביל שתי קריירות מקצועיות וענפות. מי ששיחק לצידו אז, ואף היה שנים רבות חבר בהנהלת מכבי, אמנון אבידן, מסביר: "זו היתה תקופה אחרת. היינו מתאמנים רק פעמיים בשבוע וביום שישי היה משחק. אם היה גשם, האימון היה מתבטל (באותה תקופה מגרשי הכדורסל לא היו מקורים; א"ס). זה לא כמו היום שמתאמנים כל יום. עם זאת, כל מה שתני עשה, הוא עשה ביסודיות והכי טוב שאפשר". למרות היותו איש עבודה, אבידן רומז שכהן־מינץ למעשה היה הכוכב של הצהובים - כולם רק חיכו שכבר יגיע לאימון מלימודיו בחיפה: "תני היה מגיע ברכבת ומשם באוטובוס. הוא לא היה מעז לקחת מונית, אז כולנו עמדנו והקפצנו והקפצנו עד שהיה מגיע ואפשר היה להתחיל את האימון".
גם טל ברודי נותן לכהן־מינץ את הכבוד המגיע לו. למעשה, ברודי טוען שהסנטר המיתולוגי הוא זה ששם את מכבי ת"א על המפה וחוזר לעונת המשחקים 1966/67 - אז, בטוח ברודי, הונח הבסיס לגביע אירופה ההיסטורי של 1977, הזכייה שהפכה את מכבי לשם דבר באירופה.
"1967 היתה השנה של המהפך", אומר מספר 6, כוכב גדול בזכות עצמו שנחת באותה עונה בקבוצה, "כל הדחיפה הגדולה שנתתי למועדון לא היתה אפשרית בלי כהן־מינץ". היה זה שינוי מקצועי ומנטלי, אומר ברודי, "שלימד רבות על אישיותו של כהן־מינץ". ואכן, השילוב של ברודי וכהן־מינץ הפך את מכבי מקבוצה שמתבססת על כדורסל איטי ל"קבוצת ההתקפה המתפרצת הטובה באירופה", מילותיו של ברודי.
"אי אפשר לרוץ בלי שיהיה לך ריבאונד, ועל זה היה אחראי כהן־מינץ. השינוי הזה במשחק הקבוצה לא היה יכול להצליח אלמלא ויתר כהן־מינץ על האגו שלו", מדגיש ברודי את הפיכת "הענק השקט" לכינור שני במכבי. "לא כל שחקן בכיר היה מוכן לוויתור שכזה בשביל איזה מישהו שרק הגיע מארה"ב".
עוד אומר ברודי, שהגיע לארץ לאחר ששיחק, למעשה כמקצוען, מול אולמות מלאים ביותר מ־15 אלף צופים: "כהן־מינץ השיג את כל ההישגים שלו בתנאים קשים - באולמות פחות טובים, עם מספר מועט של אימונים ובלי טלוויזיה שבה יוכל לראות כדורסל מהעולם וללמוד ממנו".
ואכן באותה שנה, לאחר שמכבי כבר התרגלה לכך שהיא "לא עוברת אפילו שלב אחד בגביע אירופה", כפי שאמר בן בסט, "הקבוצה הגיעה לגמר". זה אמנם נגמר באכזבה, הפסד לאיניס וארזה, הענקית מאיטליה. אבל היתה זאת עונה קסומה, שכללה את "נס בדאלונה", שבו מחקה מכבי בחצי הגמר פיגור של 32 נקודות מהמשחק הראשון מול הספרדים, כפתה משחק מכריע והעפילה כאמור לגמר האירופי (גביע המחזיקות) הראשון בתולדותיה.
כבוד אירופי
באותה תקופה גם הכוכבים הגדולים ביותר של אירופה לא הלכו לליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה־NBA. סמל הסטטוס של השחקנים הבכירים היה זימון לנבחרת אירופה, שבאותה תקופה ולמשך עוד שלושה עשורים צירפה לשורותיה רק את הענקים באמת. ב־1964 כהן־מינץ עשה זאת. הוא היה לישראלי הראשון שזומן לנבחרת אירופה.
לא מיקי ברקוביץ', לא דורון ג'מצ'י ולא עודד קטש - הענק השקט, שכיכב גם במדי נבחרת ישראל, היה שם לפני כולם. "הוא היה אחד מחמשת הסנטרים הטובים באירופה", אומר בן בסט ואבידן מצטרף לקומפלימנטים: "כשהיינו נוסעים לאירופה, כולם היו באים, כל הזמן, רק כדי לראות איך משחק סנטר מודרני - וזה לא סתם סיפור, זאת היתה המציאות במגרשים".
לפני כולם זה מושג שנדבק היטב לכהן־מינץ, הסנטר הכי גדול שהיה לישראל, מדינה שלא התברכה ביותר מדי סנטרים. רכזים וקלעים היו בשפע והגיעו לרמות הגבוהות של אירופה, אבל סנטר שעשה זאת היה רק אחד - כהן־מינץ, שהיה לפורץ דרך בעמדה החלשה ביותר בכדורסל הישראלי. "מתחת לסל הוא היה עושה מה שהוא רוצה", מספר בן בסט, "הוא היה עושה זאת בלי לדחוף ובלי להתלונן. לצידו, כל שחקן אחר היה יכול לעשות מה שהוא רוצה".
ובאמת מעניין היה לדעת איך כהן־מינץ היה מסתדר בכדורסל של היום, עם אופיו הרגוע והשקט. איך אדם נחבא אל הכלים היה מתמודד עם כל כך הרבה חשיפה, ראיונות בתדירות גבוהה, תקשורת שרודפת אחריך והופכת אותך למושא להערצה ואולי אף כופה עליך להיות מותג.
אך למרות ששיחק בתקופה של "שחור־לבן", כהן־מינץ זכה להערצה של ממש. היא באה לידי ביטוי כשהחליט לפרוש (את ארבע השנים האחרונות שלו כשחקן פעיל עשה במדי אליצור ת"א) ב־1975, כשהוא מחזיק בתארים רבים: תשע אליפויות ותשעה גביעים, כולם עם מכבי ת"א.
את ההערכה כלפיו ביטאה ההחלטה של איגוד הכדורסל האירופי, שבחר לכבד את כוכב מכבי במשחק פרידה ביד אליהו: מכבי ת"א מול נבחרת אירופה, היוקרתית כאמור. כיאה לדמותו, כהן־מינץ אמר תודה ומייד לאחר מכן נעלם מעולם הכדורסל ושב לחייו הפרטיים. אמנם היה מגיע לאירועים של מכבי, כך מעיד ברודי, אבל לא מעבר לכך.
הקשר היחיד שלו לכדורסל, עד לפני כמה שנים, היה בזכות בנו, אורי, שהפך לשחקן מקצועי. תני הביט בו מהיציע בגאווה, ולמרות שלא הגיע לרמתו של אביו, גם כהן־מינץ ג'וניור רשם קריירה נאה, הגיע לנבחרת ישראל ואף שיחק בקבוצות באירופה, בעיקר בצרפת.
שלום, חבר צנוע
אורי היה שם גם כדי לרגש את אלה שבאו להיפרד מאביו, כשסיפר על השעות האחרונות שבהן ישב ליד אביו והחזיק את ידו. בהספד שנשא מול ארונו של אבא תני, שהוצב בהיכל הכדורסל ביד אליהו, סיפר איך אביו נלחם ברגעיו האחרונים על כל נשימה, עד האחרונה שבהן.
"בדרכך השקטה הגעת לרמות הכי גבוהות בטניס, בכדורסל, בצבא ובאזרחות", רעד קולו של הבן, "כבן שלך, לא הצלחתי להבין איך עשית את זה. למרות השקט אתה תמיד נוכח, בלי לקחת לאף אחד את המקום שלו - ותמיד נותן כבוד לכולם", סיכם בדמעות.
גם הסופדים האחרים התרכזו באופיו המיוחד של כהן־מינץ. "כדורסלן וג'נטלמן", כינה אותו חברו לקבוצה, הרכז חיים שטרקמן, והוסיף: "תני היה בחור צנוע. כולם אהבו אותו. במשחקים לחוצים, עם הרבה מתח, תמיד הסתכלת עליו וקיבלת ביטחון. ידעת שיהיה טוב. הוא נתן לנו המון שקט. תני היה חבר טוב, שלא מתערב בשום דבר שהוא לא היה צריך. הוא אף פעם לא רב עם איש".
דווקא אבידן מספק עדות מעט שונה, אך כזאת שבסיכומה מחזקת את דברי שטרקמן: "אני זוכר פעם אחת בלבד שבה תני יצא מהכלים - זה היה באליפות צה"ל. היריבות היו מעלות שחקנים מיוחדים כדי שיעשו עליו עבירות. פעם אחת זה גרם לו לכעוס, אבל חוץ מזה הוא תמיד היה שומר על קור רוח ולא היה מגיב. גם עם השופטים אף פעם לא היו לו בעיות. הרגע הזה שבו כעס היה רגע נדיר".
עוד אומר אבידן: "אין דבר כזה שמישהו אמר על תני מילה רעה. הוא היה יוצא דופן בדורו. שקט, אבל מנהיג. קפטן שעשה את תפקידו בדרכו שלו. אם הייתי מסיים אימון כשאני עצבני, הוא היה קורא לי ושואל אותי 'מה חסר לך? למה אתה מתנהג ככה?' והכל בשקט ובנועם. הוא לא היה סתם קפטן בשביל להחליף דגלים בתחילת המשחק".
ומי שגומר בשביל כולם את ההלל על כהן־מינץ ז"ל, הוא חברו לנבחרת ישראל, אחד מכוכביה, איתמר מרזל, ששיחק לצידו של תני באליפות אסיה ב־1970: "התרומה המקצועית של תני היתה לעילא ולעילא. הוא היה סוג של מודל. אדם שיודע בדיוק את המעלות שלו ושלך ובזה הוא מתרכז. כולם התייחסו אליו בכבוד, בלי שהוא חלילה יבקש את זה. הוא פשוט הקרין את זה. תני היה בן אדם גבוה תרתי משמע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו