פריחת הדובדבן

זה היה באחד הימים הלוהטים של קיץ 1997. טרקטור שעל עגלתו הונחו צינורות השקיה נסע לאיטו בכפר הפלשתיני חירבת צפא, הסמוך להתנחלות בת עין. לצידו פסע בשלווה סלימאן (שם בדוי), מבוקש בפיגוע ירי שהצליח להימלט מידי כוחות צה"ל פעם אחר פעם. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

עד לאותו יום. ליתר דיוק, עד לאותה שנייה חמקמקה שבה צינורות ההשקיה התעופפו במפתיע באוויר, ומביניהם הגיחו בתיאום מושלם חיילי צה"ל, בידיהם כלי נשק מכוונים לעבר סלימאן. הבעתו ההמומה של המחבל צרובה בזיכרונם עד היום. לרגע הוא לא דמיין שהכלי החקלאי ישמש אכסניה ללוחמי יחידת דובדבן, שסימנו אז לעצמם עוד משימת הסתערבות שהסתיימה בהצלחה. להלם הזה הם מקווים בכל פעם מחדש.

קפיצה ליוני 2014, 20 שנים מאוחר יותר. מבצע "שובו אחים" לאיתור הנערים החטופים - גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח - הסתיים במציאת גופותיהם של השלושה, אך לרוצחיהם עדיין לא היה זכר. שמותיהם, מרואן קוואסמה ועמאר אבו עיישה, פורסמו שבועיים לאחר החטיפה, ומרבית הפרשנים העריכו שהם מסתתרים באזור חברון, שם אכן אותרו וחוסלו לבסוף. ובכל זאת, המצוד היה רחוק מלהיות מהיר ואלגנטי. לא פחות מ־100 ימים הסתובבו השניים בשטח כשכל מערכת הביטחון בעקבותיהם, באזור שמקובל להניח כי צה"ל והשב"כ נהנים בו מאחיזה מודיעינית מעולה. 

כעת חושף סא"ל ק', מפקד יחידת דובדבן ומי שהיה בחוד החנית של אותו מרדף מורט עצבים, מדוע הכל ארך זמן כה רב. "חד־משמעית - קוואסמה ואבו עיישה התנהלו עם רמת ביטחון מידע גבוהה מאוד", הוא מגלה, "אחד מהם אף שימש אחראי ביטחון המידע של חמאס בחברון. הם התנהגו כמו המבוקשים של פעם; לא השתמשו בטלפונים סלולריים, התחבאו והחליפו בגדים לעיתים תדירות". 

גם את הסברה הרווחת, שלפיה הרוצחים שהו בחברון במשך כל אותה תקופה, סא"ל ק' ממהר להפריך. "זה ממש לא נכון", הוא מדגיש, "רוב הידיעות שפורסמו על כך בעיתונים לא היו נכונות".

העובדה שהמבוקשים שבים להשתמש בטקטיקות של פעם לא משאירה לצה"ל ברירה אלא לנהוג כמוהם. אמצעי ההאזנה והאיכון האלקטרוניים מפנים את מקומם לעבודה שחורה, שכוללת חיפושים מפרכים בשטח, וכמובן מעצרים המוניים של סייענים במטרה לשפוך אור על התעלומה. במובן הזה, דובדבן היתה היחידה הנכונה במקום הנכון: אזור יהודה ושומרון הוא המגרש הביתי שלה. ביום שישי שבו נודע על החטיפה הוקפצו כל חייליה, ולא התפנו לעסוק בשום נושא אחר עד תחילת מבצע צוק איתן.

מפקדי הצוותים מדובדבן. הלוחמים שומרים על רמה ערכית גבוהה // צילום: ליאור מזרחי

מכוער זו מחמאה 

"יצאנו מגדרנו עם האירוע הזה", אומר סא"ל ק', "יש לנו מחויבות מיוחדת לאזור יהודה ושומרון". במקרה של ק' (36), אב לחמישה ותושב יישוב הסמוך למודיעין, אפשר לומר שמדובר במחויבות אישית - הוא שכן של אחת ממשפחות החטופים. באופן טבעי, השאלות על התקרית הקשה הטרידו אותו לא רק בזמן מילוי תפקידו. "הבת הגדולה שלי, בת 8 וחצי, שאלה אותי בכל פעם שהייתי מדבר איתה: 'אבא, מצאת את הילדים? מתי תחזור הביתה? מתי תביא אותם משם?'"

דובדבן אמנם לא הצליחה להחזיר את החטופים בחיים, אבל את המידע שסייע להתחקות אחר רוצחיהם היא בהחלט הביאה. לוחמי היחידה עשו זאת בדרך שבה הם מתמחים - מבצעי עוקץ והסתערבות מתוחכמים. "העבודה הקלאסית של היחידה", מסביר ק', "היא לדעת 'לעקוץ' ולנתק מגע מהשטח במהירות. הפעולות האלה מאפשרות גמישות, יצירתיות ועבודה בכל מקום, גם מול מבוקשים בכירים שבמשך זמן רב לא מוצאים אותם". 

מפקד פלגת הלוחמים ביחידה, סרן י', מדגיש כי מילת המפתח היא הפתעה. "המטרה היא שהדבר הראשון שהמבוקש יראה הוא את קנה הנשק שלנו מול עיניו. הוא לא יבחין בנו קודם". בניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא טוען, לא מעט ממבצעי העקיצה והמעצרים מתרחשים בשעות היום.

זו אמנות ההסתערבות - כלומר, היטמעות באוכלוסייה הערבית באמצעות תחפושות ושימוש בכלי רכב אזרחיים. לוחמי דובדבן מנועים, אלא מה, מלספר על שיטות הפעולה המדויקות שלהם, אולם גם המעט שידוע עליהן מספיק כדי להצית את הדמיון. בספר שיצא במלאות חצי יובל להקמת היחידה מתאר מפקדה אז, סא"ל ש', את ההוויי הייחודי שנוצר כשמנסים להתלבש כמו האויב. "רק ביחידה, כשנאמר ללוחם טרם פעילות כי הוא 'לוקח בשטח' והוא נראה מכוער, הוא מאושר מהמחמאה", כתב שם. אותן טכניקות שימשו את היחידה גם כדי ללכוד את עבד אל־עזיז צאלחה, אחד המשתתפים העיקריים בלינץ' ברמאללה בשנת 2000, שהפך לסמל של המעשה הנורא כשצולם מנופף בידיים מגואלות בדם מחלון תחנת המשטרה. בתפיסתו לקח חלק צוות דובדבן שכלל פחות מעשרה אנשים. 

"השיטות האלו", מעיד סרן י', "עובדות גם במקומות הצפופים והמסוכנים ביותר בגדה". כדי להמחיש, הוא מספר על אחת הפעולות במהלך מבצע שובו אחים, שבה איתרו הלוחמים מבוקש במחנה הפליטים דהיישה שליד בית לחם: "נכנסנו לביתו כשהוא ישן. שלפנו אותו מהמיטה בלי שהוא יבין מה קורה לו, ועפנו משם". 

פעולות חטופות שכאלו, זריזות ככל שיהיו, יוצרות תהודה אדירה בשטח. "אחד מרכזי השב"כ של האזור אמר לי אחרי הפעולה בדהיישה שעכשיו כל מחנה הפליטים בהלם, ושעשיתי לו שם שקט לשנה שלמה", מתגאה סרן י'. "הם ממש לא יודעים מאיפה זה יכול לבוא להם, והם מבינים שאנחנו תמיד צעד אחד לפניהם". 

כדי לשמור על היתרון הזה, בדובדבן משתדלים לשנות את שיטות הפעולה ממבצע למבצע. הם ממעטים לחזור על אותה שיטה פעמיים, ועדיין, לא תמיד המאמץ נושא פרי. "בהחלט יש מבצעים שבהם אנחנו נכשלים", מודה י', "יש מבוקשים שהם חשדנים מאוד. הם מפעילים מערך שלם של תצפיתנים שמדווחים להם על כל מי שמגיע לאזור, והשטח ערני מאוד". "במקרה שבו נכשלנו בפעם הראשונה", מוסיף סא"ל ק', "אנחנו נחזור ונסיים את המשימה בפעם השנייה או השלישית". 

במהלך מבצע שובו אחים לוחמי דובדבן לא היו צריכים לחזור לאזור, מכיוון שלא עזבו אותו מעולם. הם התמקמו באולם ספורט באחד היישובים היהודיים שבאזור חברון, ומשם יצאו למבצעים בכל לילה. "זה היה החודש של המונדיאל", מספר סגן י', אחד ממפקדי הצוותים ביחידה, "לא הצלחתי לראות שום משחק, ובמקום זה קראנו לפעילויות שלנו בצחוק 'פעילות שמינית הגמר', 'רבע הגמר', 'חצי הגמר' וכדומה. כולם כל כך רצו למצוא את הילדים בחיים, שהכל נגזר מזה ושום דבר אחר לא היה חשוב". בתוצאות המשחקים, למי שדאג, הם התעדכנו באמצעות הסמארטפונים. 

לוחמי דובדבן במהלך אימון. משנים את שיטות הפעולה ממבצע למבצע // צילום:  ליאור מזרחי

כוס מים לאביו של המחבל

לאחר יותר מ־100 ימים של חיפושים, לוחמי דובדבן סוף סוף הגיעו אל היעד: מעט לפני ערב ראש השנה התקבל המידע המיוחל על מקום מסתורם של המבוקשים. "ב־20:00 באותו היום עוד נאמתי בפני הוריהם של לוחמים בטקס סיום מסלול, ובאחת בלילה כבר יצאנו לעצור את קוואסמה ואבו עיישה", נזכר סא"ל ק'. 

המבצע שבו חוסלו לבסוף השניים נוהל דווקא על ידי "המתחרה" הגדולה - יחידת הימ"מ של המשטרה. בדובדבן היו אחראים למעטפת ולמעצר של הסייענים שעזרו לשני הרוצחים. "המשימה שלנו היתה לבודד את מרחב הפעולה של אזור הנגרייה בבית שבו הם הסתתרו", מספר ק', שלוחמיו התמודדו עם הפרות הסדר שנוצרו במקום לאחר החיסול. אף שלא צעדו בראש, הם רואים בהשתתפותם במבצע רגע מכונן. "היה לנו חשוב מאוד להיות שם", מספר סא"ל ק', "זו היתה סגירת מעגל חשובה עבורנו". 

ולא, הם לא מקנאים באנשי הימ"מ. "אין לנו שום בעיות של אגו", מבהיר מפקד היחידה, "הימ"מ יחידה מצוינת, ויש לה יתרונות יחסיים עלינו בחלק מהדברים. שמחנו שהם מבצעים את המשימה המרכזית. אין משימה שיש בה פחיתות ערך. אנחנו לא בוררים משימות ועושים הכל - החל מחייל שיחפש את החטופים בבריכת מים וכלה במעצר של המבוקש הכי בכיר". 

בדובדבן לא הופתעו מכך ששני המבוקשים לא יצאו מהאירוע בחיים. ק': "אבו עיישה יצא ראשון מהבית וירה צרור. אחרי זה קוואסמה שלף אקדח. אבו עיישה נהרג במקום, וקוואסמה אחריו. ידענו שהם יילחמו. יש לנו מספיק ידע במקרים כאלה, כך שהיה ברור לנו שהם לא ייצאו עם הידיים למעלה". 

מה התחושה אחרי מבצע מסוג זה? יש שמחה על מותם?

סא"ל ק' נרתע מאוד מהשאלה. "זו סגירת מעגל, לא נקמנות", הוא עונה, "נקם זה ממש לא הלקסיקון שאנחנו משתמשים בו. יש פה עמידה במשימה. המשימה היתה לתפוס אותם. אם לא היו יורים, הם היו בחיים. אפשר להרוג מבוקשים מהר מאוד, זו לא הבעיה. הוראות פתיחה באש זה מושג שאני לא אוהב, כי לא צריך הוראות כאלו - הן צריכות להגיע מהמוסר הפנימי ומהמצפון של כל חייל". 

אלא שלאחרונה נשמעו טענות כי דרישות הצבא מחייליו לא עומדות בצו המצפון. 43 חיילי מילואים מיחידה 8200, יחידת ההאזנות של צה"ל, כתבו מכתב שבו פירטו בין השאר כיצד נדרשו לאסוף במסגרת שירותם מידע על אזרחים פלשתינים חפים מפשע, כדי לנסות להגיע באמצעותם למבוקשים. את אנשי דובדבן, שמכירים את המציאות ביהודה ושומרון לא רק דרך מסך המחשב, המכתב הזה הרגיז מאוד. "מי שטוען כי עשה מעשים לא מוסריים בזמן השירות, עשה זאת לא בעקבות פקודה שקיבל מהצבא, אלא מכיוון שהוא חסר ערכים מהבית", קובע סא"ל ק', "זה לא משהו שמפתחים בצבא. "חייל שמרביץ לפלשתיני עושה זאת כי מטבעו הוא בן אדם אלים. חותמי המכתב מ־8200 לא שינו את אופיים מן הקצה אל הקצה לאחר השירות. איפה הם היו בזמן אמת, כאשר המעשים האלה בוצעו?" 

מפקד הצוות י' אומר כי הופתע מהמכתב, וכי בעקבותיו ערך לחייליו שיחה בנושא וניסה להבין אם גם הם חושבים שהצבא דורש מהם לבצע מעשים בלתי מוסריים. איש מחייליו, כך הוא אומר, לא העלה טענות דומות. למעשה, ההתנהלות של היחידה במהלך מבצע שובו אחים מוכיחה שההפך הוא הנכון. "כשהגענו לבית אביו של מרואן קוואסמה, זה היה ביום מציאת גופות הנערים החטופים", מספר סגן י', "למרות היום הקשה, כשקוואסמה האב ביקש כוס מים, הבאנו לו. כך גם הבאנו לו תרופות ואוכל. אנחנו יודעים לעשות את ההפרדה, להרגיש שלם עם עצמך גם כשאתה בבית של מבוקשים מהסוג הזה". אפילו ביום החיסול עצמו, כאשר משפחתו של קוואסמה רתחה מזעם, בדובדבן שמרו על קור רוח. "אשתו דחפה אותי וצעקה עלי", מספר סא"ל ק', "גם אבא שלו קילל אותי והתגרה בי. הרגעתי אותו ואמרתי לו: 'אנחנו את שלנו עשינו. עכשיו אתה תעשה את שלך', והלכנו משם". 

מפקד היחידה, סא"ל ק', מימין, עם רס"ן צפריר בר־אור שנהרג בסג'עייה // צילום: דו"צ

מדרגות סכנה

סגן ד', מפקד צוות אחר ביחידה, חותם את העניין בפשטות. "החיילים שלנו", הוא אומר, "נמצאים בחיכוך גבוה עם השטח ונוגעים בו בידיים, בניגוד לחיילי 8200". למרות הקושי, "בגלל הרמה הערכית הגבוהה שלהם אין מקרים של גניבות או של מתן מכות לעצורים".

כשאנשי דובדבן אומרים "שטח", הם מתכוונים לשטחי יהודה ושומרון שעימם הם כל כך מזוהים. זו הסיבה שגם כאשר החל מבצע צוק איתן בעזה, הם לא נקראו מייד למערכה, אלא נשארו תחילה באזור שאיים לבעור באחת. התחושות היו קשות. רבים מהלוחמים התקשרו למפקדים הישירים שלהם והתחננו להצטרף למאמצים. "אנחנו מתביישים לצאת מהבית", התוודו, "הצבא נלחם על המדינה, כולם בעזה, ורק אנחנו נשארנו באיו"ש". 

שעת השי"ן לא איחרה לבוא. שבוע לאחר תחילת התמרון הקרקעי, גם דובדבן נכנסה פנימה. לוחמיה נלחמו באזור הכפר חירבת אחזעה, לא רחוק מחאן יונס, כחלק מצוות בפיקודו של מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר. האחרון פיקד בעצמו על היחידה בשנים 2009-2007 ומכיר את יכולותיה לפניי ולפנים. המטרה היתה לטהר את הכפר בלבד. הם חשבו שהם מסוגלים ליותר. "רציתי להגיע לים. הרגשתי שאני יכול", אומר סא"ל ק', "אם היו אומרים לי - הייתי מגיע לשם". 

בחירבת אחזעה גילו אנשי היחידה את ההבדל התהומי בין יהודה ושומרון לבין עזה. בזמן שביו"ש הם מתמודדים עם הפרות סדר שכוללות בקבוקי תבערה ומטחי אבנים, בעזה רוב הרחובות מכילים כמויות תחמושת שלא יביישו מחלקה לוחמת בצה"ל. "בכל מסגד שנכנסנו אליו היו אמצעי לחימה", מספר אחד המפקדים, "התפלאנו מהתעוזה שלהם. באמצע הקרב אחד מהם יצא מהבית בריצה לעבר בית אחר כדי לשפר עמדה, בלי שמץ של פחד". 

סא"ל ק' קוטע אותו ומנדב תמונה אחרת משדה הקרב: "זה לא מדויק. בימים הראשונים ראינו המון אמל"ח זרוק. הם פשוט ברחו משם. חייל אמיתי לא זורק את הנשק שלו אף פעם. אבל לרגע אני לא מזלזל באויב: החוליות שנשארו היו אמיצות ואיתגרו אותנו". 

אחת מנקודות העוצמה המרכזיות שהביאו עימם הלוחמים לעזה היא ההיכרות האינטימית ביניהם. בדרך כלל הם עובדים בצוותים קטנים. כך הם משיגים רמת תיאום קרובה לשלמות, שהודות לה הם כמעט לא נזקקים למילים כדי לתקשר ביניהם. "ממה שאני שומע מחבריי בגדודים", משווה מפקד הצוות י', "אני יכול להעיד שהשיח בתוך היחידה שלנו בזמן לחימה הוא שונה לחלוטין - ולטובה. הכל כל כך טבעי אצלנו. כל אחד יודע היטב את גבולות הגיזרה, ולא צריך יותר מאות בקשר כדי שתצא לדרך פעולה מורכבת ומעולה". 

ההיכרות הזו באה לידי ביטוי באחוות לוחמים יוצאת דופן. "באחת ההיתקלויות בעזה היה מילואימניק שדחף את סגן מפקד היחידה מקו האש הראשון ואמר לו: 'אתה תהיה מאחוריי. יש לך אישה וילדים, אני רווק'", מדגים סרן י', "זה משהו שייחודי ליחידה קטנה כמו שלנו, שבה הקשר בין הלוחמים הוא כל כך הדוק".

בזמן הלחימה בעזה, לא חסרו היתקלויות כלל. הקשה מכולן אירעה ב־28 ביולי, עת סמ"ר משה דוינו (20) מירושלים, לוחם בגדוד 603 של חיל ההנדסה שצורף לפלגה של דובדבן, נהרג מירי נ"ט על דחפור די-9. "בהתחלה הצוות חשב בטעות שהם עלו על מטען", משחזר מפקד הצוות ד', "אנחנו מתחילים בתפיסת בתים בסמוך. מאחד החלונות אני מזהה קנה. אני עדיין לא בטוח אם מדובר באויב או בכוחותינו".

בהמשך ד' הבין כי מדובר בקנה של קלצ'ניקוב, וערפל הקרב החל להתפוגג. סרן י' עלה מולו בקשר, והשניים פיקדו על פעולה מתואמת להשמדת הבית. הם צרו על המחבל ושיגרו לעברו טיל מדויק. הצוותים המשיכו בטיהור הסביבה, ובסיום הפעולה התכנסו באחד הבתים. בזה אחר זה הם התיישבו על גרם מדרגות במרכז הבית, ניגבו את אגלי הזיעה ממצחם וניסו להתמקד במפות הקרב לקראת הפעולה הבאה. 

ואז צעקה אדירה חתכה את האוויר וקטעה את הריכוז. "תברחו!" קרא אחד מאנשי המילואים שהצטרפו לכוח, "המדרגות ממולכדות!" 

"זו היתה הריצה המהירה בחיי", צוחק ד' על התקרית המבהילה, "אם לא היינו מסתלקים בתוך שניות בודדות מהמקום, היינו כולנו נהרגים". מי שמנע את האסון הוא חייל בעל רקע בחבלה, שהצליח להבחין כי המדרגות אינן תמימות כפי שהן נראות. "ברגעים כאלה", מחייך סגן א', מפקד צוות אחר ביחידה, "אתה מבין שמי שחושב שאין אלוהים הוא אידיוט". 

הקרב טרם הסתיים. הצוותים המשיכו להתקדם לבתים. בכניסה לאחד מהם, שהיה אמור להיות מטוהר בעקבות סריקות קודמות, נפצע סגן י' מרסיסים: "התחלתי להשפריץ דם לכל עבר וקיללתי הרבה. הקשר שלי עלה מבוהל בקשר, אבל מייד קטעתי אותו ואמרתי לחיילים שלי 'הכל בסדר'. נורא חשוב לשדר רוגע במצבים כאלה". 

בהמשך, בשוך הקרבות, קיבל י' הזדמנות להראות לפקודיו שהוא עומד במילתו. "במשך כל הלחימה החיילים שלי ניסו לשכנע אותי לעשן איתם ולו סיגריה אחת. הבטחתי להם שזה יקרה - אבל בסוף המלחמה. לאחר הפציעה 'נכנעתי', וכשכל המדים שלי מגואלים בדם לקחתי מהקשר סיגריה. זו היתה סיטואציה הזויה". 

אחרי שי' וצוותו פונו לקבלת טיפול רפואי, הסמל נטל את הפיקוד על החיילים. הפקודה האחרונה של י' בקשר, בטרם הובא לבית החולים, לא היתה מסובכת מדי: "הכל בסדר. תיכנסו בהם עד הסוף".

ההצגה חייבת להימשך 

בבית החולים סורוקה שבבאר שבע הקצין הפצוע שוב מצא את עצמו מוקף - הפעם לא באויבים, אלא באהבה של אזרחים. כולם רצו לעזור, לחבק, להפגין את התודה שחש הציבור כלפי המפקדים והלוחמים. "הייתי בשוק, הרגשתי כמו כוכב", מספר י', ששוחרר ליחידה אחרי כשבועיים, "בכל רגע היה תור של עשרות אנשים שרק רצו להיכנס לחדר ולפנק את הפצועים. כל אחד הביא משהו ועשה שמח". 

גם לאחר שובו, הפציעה הותירה את חותמה. "אחרי מקרה כזה, החיילים שאני מפקד עליהם יודעים בדיוק מי אני. כמפקד, גם אם ביומיום אתה נותן להם פקודות קשות ולא נעימות, אחרי שהלכת בראש ונפצעת הם ילכו אחריך מתי שאתה רוצה. הם יודעים מי אתה וסומכים עליך יותר". 

גם בשעה שאושפז בבית החולים בעקבות הפציעה, חבריו לא איבדו את הנחישות. את אותו הדבר אפשר לומר גם על המחבלים, שלא נכנעו ועברו מנהרה־מנהרה בניסיון לזנב בכוחות דובדבן ולרשום הישגים. זה הדבר האחרון שלוחמי יחידת העילית התכוונו לאפשר להם: בסופו של דבר, כשהלוחמים יצאו ממנה, חירבת אחזעה לא נראתה אותו הדבר. "שיטחנו את השטח והשארנו להם 'מגרשי כדורגל'", מתאר סגן א', ומפקדו סא"ל ק' ממשיך: "הם לא חלמו שזה מה שהצבא יעשה. חמאס קיבל מכה קשה מאוד, ולא נשארה שם תשתית טרור שלא הושמדה. בכל מקום שהיתה בו לחימה, ניצחנו". 

התבטאויות כאלו, שנשמעו גם מחיילי יחידות אחרות בצבא, עומדות בסתירה להרגשתם של לא מעט אזרחים, שנראה כי חשו החמצה וציפו לניצחון מהיר וברור. "גם אחרי מלחמת לבנון השנייה הורגשה אכזבה בקרב חלקים גדולים בציבור", מזכיר סא"ל ק', "שנים אחרי כן, מתברר כי המלחמה היתה הצלחה גדולה והשיגה הרתעה מול חיזבאללה. לדעתי, זהו המקרה גם כאן".

"אני לא חושב שיש לוחם אחד שיצא מעזה ומאמין שגימגמנו", מחזק סרן י', "נלחמנו הכי חזק שיש. בחמאס מבינים שהם חטפו נזק רציני שיהיה להם קשה להתאושש ממנו". 

החזרה ליהודה ושומרון בסיום המבצע היתה בבחינת הקלה?

מפקדי הצוותים מסתכלים זה על זה, עד שכולם תולים מבט שואל במפקד היחידה. "בתור אדם נשוי ואב לשני ילדים", עונה סרן י' אחרי כמה שניות, "אז כן, בהחלט". 

בבית אנשי דובדבן אמנם מורידים את התחפושת, אך צריך להודות באמת: דווקא כשהם עוטים אותה הם מרגישים הכי בנוח. יותר מכל יחידת עילית אחרת, הם יודעים שההצגה חייבת להימשך. 

•   •   •

מפקד היחידה: "התביישתי להסתובב במדים, העליהום על אנשי הקבע חייב להיפסק"

מפקד דובדבן, סא"ל ק', לא מתקשה להתמודד עם מחבלים חמושים וערמומיים. דבר אחד כן יכול לשבור אותו: הביקורת מבית על תנאי השכר של אנשי הקבע. 

במהלך השנה האחרונה, בעיקר כאשר הדיונים על הגדלת התקציב למערכת הביטחון תפסו את הכותרות, הפכו אנשי הקבע למטרה, והוא מבקש לשפוך אור אחר על הנושא.

"חשתי צונאמי אמיתי, לא היה מבוגר אחראי שיעצור את העליהום הזה", מספר מפקד היחידה, שלדבריו כלל לא יודע לקרוא את תלוש המשכורת שלו וגם לא לאיזו פנסיה הוא זכאי. "אי אפשר לדרוש מהצבא תוצאות טובות אבל להתייחס למשרתיו שלא בכבוד. אם הצבא רוצה כוח אדם איכותי, אנשים שיהיו מוכנים לסגור גם 10 שבתות ברציפות, העליהום על משרתי הקבע חייב להיפסק ומייד. זה פוגע בנו ובמשפחות שלנו". עד כדי כך שלעיתים, כשהיה חוזר הביתה אחרי שבועות בשטח, היה מתבייש להסתובב במדים. "אתה מסכן את החיים שלך, והמינימום שאתה מצפה לו הוא יחס של כבוד מהחברה בישראל". 

הטענה היא שהכסף לא מגיע למקומות הנכונים. מה יש לך לומר על אסון הנגמ"ש, שבו נהרגו לוחמי גולני שנכנסו לעזה ב"זלדה" משנות ה־70? 

"אני יודע שלוחמי גולני נכנסו עם כל הנמ"רים שלהם (נושאי גייסות משוריינים המספקים הגנה טובה יותר - ר"ע ור"ש). בסופו של דבר, היתה החלטה להכניס פה ושם גם נגמ"ש אחר".

אילו היית מקבל פקודה להכניס את החיילים שלך עם נגמ"ש מסוג זה לעזה, היית מסכים לכך?

"אם זו היתה המשימה? בוודאי, אין שאלה בכלל. לרמת המיגון אין תמיד קשר לפגיעות. לא היו טנקים שנפגעו וחיילים שנהרגו בהם?" 

לא במקרה סא"ל ק' מזכיר את לוחמי גולני. על יחידת דובדבן הוא מפקד בסך הכל ארבעה חודשים, וטרם הגעתו ליחידה מילא כמה תפקידים בחטיבה החומה.

אחד המפקדים שהשפיעו עליו יותר מכל, "שאקרא לו בכל הזדמנות לדבר עם חייליי על רוח קרב ונחישות", הוא מפקד חטיבת גולני לשעבר תא"ל (מיל') משה צ'יקו תמיר, שהודח על ידי הרמטכ"ל הקודם גבי אשכנזי. "העובדה שצ'יקו לא בצה"ל היא אבידה. פשוט כך", מבהיר ק'.

לשירות המשמעותי שלו בגולני נוסף במבצע צוק איתן מימד טראגי: הוא נאלץ להספיד את חברו הטוב רס"ן צפריר בר־אור, סגן מפקד גדוד הסיור של החטיבה, אשר נהרג בקרבות הקשים בסג'עייה. בר־אור ז"ל השאיר אחריו אישה בהריון מתקדם ותינוקת.

"צפריר ואני היכרנו לפני הרבה שנים, עוד מגדוד 12", מספר ק', "בהמשך הוא שירת כסמג"ד בגדס"ר. הוא היה חייכן, מסור, נווט בחסד. המפגש עם אשתו סיוון היה קשה מאוד. חוויתי המון חוויות קשות בחיי, וזו ללא ספק היתה הקשה מכולן. אבל צריך להמשיך קדימה. אני מפקד יחידה ויש חיילים מאחוריי. מהשיח שלי עם משפחות שכולות למדתי שאלו שמצליחות לתפקד ולהמשיך קדימה הן אלו ששמו את השכול מאחוריהן". 

מה דעתך על הטענה שהדור הנוכחי של הלוחמים, "דור האייפון", נופל מהדור של גולני שבו גדלת? 

"הדור הזה הוא של לוחמים מעולים ומסורים. האמירה בעבר של ח"כ אלעזר שטרן על כך ש'אין לוחמים תל־אביבים'? קשקוש בלבוש. יש לנו מלא לוחמים מגוש דן ומתל אביב".  

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו