"אני כותב כמו שאני מתפלל ומסיר את כל המחיצות"

ארבע שנים התרוצצו גיבורי "בשפריר חביון", ספרו החדש של הסופר הרב חיים סבתו, במוחו ולא נתנו מנוח לנפשו, עד שהפציעו לכדי מילים ומשפטים. קריסטינה הנוצרייה, האחות מ"הדסה הקטנה", שבנערותה הגניבו לידיה ילד יהודי קטן מעבר לחומת הגטו בתוך שק; אברהם אלברטו פרחי ואחיו שנמלטו כנערים מסוריה, ובדרך כמעט ניסית הגיעו לארץ ישראל; יוסף היתום מבית מזמיל וגם ר' אריה בינה, ראש הישיבה שסבתו למד בה בנערותו, שהכניע שיכור אנטישמי במכת אגרוף.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הזיכרונות והדמויות מימי הילדות, העיד השבוע סבתו בראיון חג מיוחד ל"ישראל השבוע", "לא הרפו. הם השתלטו על מחשבותיי ופנימיותי, עד שהתפרצו כולם בבת אחת. כל אחת מהדמויות כאילו ביקשה והתחננה: תכתוב עלי. ספר עלי. הן ממש כפו עלי את הכתיבה", מגולל סבתו בתימהון מה את התהליך שהוליד את ספר הפרוזה החמישי שלו, אחרי שהיה משוכנע שקודמו, "בואי הרוח", יהיה האחרון.

בדומה לספריו הקודמים של הרב סבתו, גם ב"בשפריר חביון" (עליית הגג וידיעות ספרים) אין מחאה עזה, צעקה או זעם. כתיבתו של סבתו, 64, הזוכה הראשון בפרס ספיר, שכילד עלה ארצה עם משפחתו ממצרים היישר אל המעברה בבית מזמיל, היא כתיבה מפויסת, שוחרת טוב, כמעט מלטפת; ממש כמו האיש.

יש ברומן סיפורים מרתקים יותר ופחות, אך על כולם נסוך קסמו של הרב סבתו ושפתו העגנונית־ירושלמית, שחוטים דקים קושרים באמצעותה את הישראלי ליהודי. סבתו טווה את החוטים הללו סביב גלגוליהם של שני ניגונים: ה"הורה המחודשת" של יעקב אורלנד, הידוע גם כ"רב הלילה, רב שירנו" והפיוט "בשפריר חביון" של ר' אברהם מימין מצפת. 400 שנה מפרידים בין שני הטקסטים הללו, שרחוקים לכאורה זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל אצל סבתו שני הניגונים היו לאחד: יהודי וישראלי, ישראלי ויהודי.

הרב סבתו, האם אתה אישית חווית את המתח בין הישראליות לבין היהודיות?

"לא. כמו כל עולה חדש חוויתי רצון להיות ישראלי, אך את המתח בין היהודי לישראלי לא חוויתי. עם זאת, אני מאוד מודע לקיומו בחברה ומבין ששני העולמות מתקשים לא פעם להתחבר זה לזה. רוח הספר, יחד עם הפיוטים, המדרשים והמובאות מדברי חז"ל שהוטמעו בטקסט - כמו בספרים הקודמים שלי - הם בבחינת אבן בשדה התרבות וככאלה הם בוודאי מקרבים בין השניים".

האם יש צורך לקרב את היהדות אל הישראליות?

"היהדות וההלכה הן גם פונקציה של מקום. אי אפשר להתעלם מכך. אוי ואבוי אם אדם ודתו מתנתקים מההוויה שלו. ההוויה הזאת קיימת. היא תמיד השפיעה ועדיין משפיעה". 

הדמויות התרוצצו בנפשו. עטיפת הספר החדש "בשפריר חביון"

בין הדתי לחרדי

"החברים בישיבה דיברו ביניהם הרבה על הסניף, על השבט, על הקומונר, והקומונה, על הגרעין ומחנה הסיירים, ועוד מילים שלא הבנתי. מילים אחרות לגמרי ממה שדיברו הרוש ובן שושן וקסלסי בבית מזמיל. בשבת אחר הצהריים ענבו חברי בני עקיבא עניבה כחולה מוזרה, ושרו שיר עצוב על דוגית שנוסעת על פי המים ושיר על דודו שסחב מן הלול ולא חזר" (מתוך הספר).

הרב סבתו התחנך בישיבת "נתיב מאיר", ממוסדות הדגל של הציונות הדתית, אך אינו מסתיר את קרבתו הרבה לציבור החרדי ולרבניו. עם זאת, הוא "מאוד לא אוהב את החלוקה למגזרים. גדלתי בבית שבו נתנו מקום לכולם; לאשכנזים ולספרדים, לחרדים ולחילונים. אבא שלי היה ציוני אדוק ומאוד אהב את הציונות הדתית, אבל הסתדר טוב בכל העולמות.

"אני עצמי ודאי קרוב לציונות הדתית ונמניתי עם מקימי ישיבת ההסדר 'ברכת משה' במעלה אדומים, שבה אני מלמד כבר כמעט 40 שנה, שירתי בצבא, ואני אומר תפילת הלל ביום העצמאות. אף על פי כן אני לא איש של מגזר. היום המגזריות מוגזמת ואינה בריאה. התיוג מאוד צורם לי. איני מסוגל להכניס אנשים לקופסאות ולקוביות. בכל דבר צריך לדון לגופו של עניין. אני איש תורה בכל רמ"ח איבריי, אבל חשובה לי החברה הישראלית ומה שקורה לה, ולא פעם אנו שוכחים שלא רק התכנים והמהות משמעותיים, אלא גם הדרך שבה אנו מבטאים אותם - באמצעות האהבה, המתינות, השיחה הנעימה. לעיתים האופן הוא משמעותי יותר מהתוכן".

סבתו נמנע בעקביות מלהיכנס לנושאים פוליטיים או לנושאים ציבוריים שנויים במחלוקת. לא נשמע ממנו מילה על שירת נשים, סוגיית הגיורים, הוויכוח על סירוב פקודה ועוד שלל נושאים שהופכים לא פעם את השיח בין הזרמים השונים בחברה הישראלית לסוער מאוד. "קיבלתי החלטה אישית", הוא מסביר, "לא להיכנס לתחום הציבורי, גם בגלל אופיי. זה לא מתאים לי. אם איני מתייחס לשאלות הללו, זה לא מכיוון שהן לא חשובות ולא מכיוון שאין לי דעה בהן, אלא מכיוון שבחרתי שלא להשפיע בתחום הזה. לכל אחד יש את העולם שלו. התחום שבו אני בחרתי להשפיע הוא התחום התרבותי".

אתה קרוב יותר לציונות הדתית או החרדית?

"לפני שלמדתי בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר, למדתי בתלמוד תורה לייכטר של החינוך העצמאי בבית וגן. היו לי ר"מים בישיבת הכותל יוצאי ישיבת פוניבז'. לגופו של עניין: 'חבר אני לכל אשר יראוך...' אין ספק שההשפעה החזקה יותר עלי היא של הציונות הדתית, אבל יש עלי גם השפעה חזקה של העולם החרדי. גדלתי בבית פתוח ובעולם משולב של רבנים וספרות. ההגדרות הללו פחות נוקשות אצלנו. אני בכלל לא אוהב להשתמש במילה חרדי. רבים מקוראיי הם ראשי ישיבות וכן רבנים ומשגיחים. בכל אחד יש טוב אחר".

 

"כתבתי בפרץ געש פתאומי"

"ליבו של אבא רגש מכל מה שראה בארץ ישראל. אפילו כשקנה פירות בשוק מחנה יהודה אמר למוכר הכורדי הקשיש: ארץ ישראל מאירה לנו את פניה, מניבה פירותיה לבניה בעין יפה... איילת השחר בקע אורה..."

סבתו עוסק רבות במתח הסמוי שבין היישוב הדתי־אשכנזי האירופי לבין עדות המזרח, אך מדגיש שכילד לא חש קיפוח: "כשבאתי ל'נתיב מאיר' הכל היה זר לי - הניגונים, התפילות, האוכל של שבת, הסגנון, האווירה - לא ידעתי מה זה קומזיץ, לא ידעתי מהי קומונה. אבל באופן מפתיע קיבלתי זאת כעושר של עולם חדש ומנהגים חדשים, כאתגר, והייתי ילד שמח. אמרתי לעצמי: 'בוא ותכיר עולם חדש', ואכן הצלחתי לחבב, לאהוב ולכבד את מה שראיתי, במקום לפתח רגשות לא בריאים ביחס לשונה".

יש עוד סופרים שכותבים על הפערים הללו, אבל אצלם תמצא מחאה וזעקה וכעס.

"לא אצלי. אצלי אין זעם ומחאה וצעקה או ייאוש - לעולם לא. אבל כן יש כאב רב ורגשות. הכאב לא חייב להתבטא בקולניות. לא כל דבר צריך לזעוק. הכאב שלי הוא על ילדים בעלי כישרונות גדולים שסבלו ממצוקה גדולה, לעיתים רעבו ללחם, ילדים חרוצים ושמחים, שאני יודע שלא הצליחו לפרוץ קדימה מכיוון שהם גדלו בתנאים שונים מהתנאים שבהם גדלו ילדים אחרים בירושלים. נקודת הפתיחה שלהם היתה נמוכה בהרבה".

בניגוד לאותם צעירים, הרב סבתו מספר ש"התמזל מזלנו והורינו השקיעו בנו עד הפרוטה האחרונה שבכיסם ובעיקר את ליבם - בחינוך וביראת שמיים אמיתית, תפילה בכל בוקר, לימוד ללא הרף. אמא חינכה אותנו להשכלה ולתרבות. כשאחי שבתאי הציע פעם לאבא להחליף את השם סבתו, אבא שאל אותו בתמיהה: 'למה?' שבתאי השיב: 'אף אחד לא מכיר שם כזה', ואז אבא אמר לשבתאי: 'אתם תעשו את השם. זה היה אבא שלי שהיה עניו ושמח בחלקו, שאהב את המדינה אהבת נפש. הוא נפטר רק בשנה שעברה".

את "בשפריר חביון" כתב סבתו מהראש, אבל בעיקר מהבטן. רוב הדמויות בספר הן דמויות אמיתיות. במידה רבה מדובר בתיעוד של תקופת ילדותו בשנות המדינה הראשונות. סבתו הוסיף קישוטים ושפה וגם מעט דמיון. הוא לא ערך תחקיר מוקדם - לא כאשר כתב על ביקוריהם של הרב הראשי הרצוג ושלמה זלמן שרגאי (סבי; נ"ש) בביתם שבקהיר, אז שמעה משפחתו לראשונה על הילדים היהודים שניצלו מהשמדה בשואה ונמסרו למנזרים, וגם לא כשדימה בעיני רוחו את הדיון של גדולי הרוח מצפת, בעניינה של העגונה מוראליש. סבתו לא טרח לחפש את האחות קריסטינה, שאותה כאמור זכר ממרפאת "הדסה הקטנה" של ימי ילדותו. "לא רציתי לקלקל לעצמי", הוא מסביר, "אף שרוב הדמויות וקורותיהן מבוססים על גרעין אמת, עדיין מדובר בסיפור", הוא מדגיש.

ספרו, כך הוא מעיד, נכתב באחת ובשטף, בפרץ געש פתאומי, לאחר תקופת דגירה בת כמה שנים. את חוויית הכתיבה מתאר סבתו כ"התרגשות עזה", "קפצתי משמחה", "רעדתי מהתרגשות" ו"לא ידעתי את נפשי". בדומה לספריו הקודמים, גם באחרון שילב פיוטים, בקשות ומקורות תורניים לרוב, לעיתים באריכות מרובה: "זה העולם שלי. גדלתי על הפיוט מגיל שש". הוא מודה שהקוראים פחות עניינו אותו בשעת הכתיבה: "כשאני כותב איני חושב עליהם. הכתיבה היא כתיבה לעצמי, אל פנימיותי. לא מעניין אותי מי יקרא ומה יאמרו. כמובן שכאשר באות המחמאות אני בסופו של דבר שמח".

אתה כותב בלשון עגנונית?

"אני מושפע ממנה מאוד. עגנון פגע בנשמתי, אבל זה לא חיקוי. אני כננס מול ענק. איני משתווה לגאוניות שלו. הוא גדול וגאון הסופרים. אני לא מעתיק אותו, אבל אני הולך בדרכו מכיוון שאני שואב את הכתיבה שלי ואת סגנונה מאותם מקורות שהוא הלך אליהם: המשניות והפוסקים. אצל עגנון יש דגש חזק על הגורל, יש פטאליות ומרירות מסוימת. אצלי, לעומת זאת, יש אמונה ותמימות ואופטימיות. אפשר לפרש זאת לגנאי ואפשר לשבח. זה אופי של אדם".

סבתו הוא סנגור מובהק של העברית. "אי אפשר לוותר על השפה העתיקה", הוא אומר, "אני תמיד מסביר לתלמידים שלי שתפילה היא כמו שירה. כשאתה קורא שירה אינך תמיד מבינה, כי אתה רחוק ממנה. ככל שאתה קורא יותר ולומד יותר - אתה מגלה עולמות צבעוניים, דמיוניים ומרתקים. כך גם עם התפילה".

הרב סבתו מבקש להדגיש ש"אינו נגד תפילה, אבל חבל לאבד עולמות מופלאים. תנסה 'לתרגם' למשל את המשפט מקהלת רבה: 'בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון אמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל - אין מי שיתקן אחריך". איך אפשר בכלל להפוך את זה ללשון עכשווית? זאת עצלות לא להכיר את זה. זה כמו מוסיקה. אתה אוהב מוסיקה עכשווית, אבל אתה צריך להכיר גם את הקלאסיקה. אם אתה רוצה להתפלל בלשון, בלב, בשפה שלך זה לגיטימי ואפילו טוב וחשוב, אבל אתה חייב להכיר גם את התפילה שאנו נושאים איתנו מאות ואלפי שנים. למשל, קח את עולם הפייטנים, את עולמם התרבותי העשיר - איך אפשר לומר 'זה לא מדבר אלי'? תלמד. תקרא את המקורות. זה מרתק. קצת עצלן הדור הזה". 

בעולם הדתי של היום קיימים גוונים שונים של שומרי מצוות ומסורת, מהחרדיות ועד מניינים שוויוניים. מה דעתך על כך?

"אני אישית שייך לעולם התורה. דעותיי מוצקות, אבל במשפחה וגם בקהילה גדלתי על המושג 'הכלה'. לפעמים מערבבים בין 'הכלה' לבין 'דעה'. זה שאתה מוכן להכיל, לא אומר שאתה בעל דעות ליברליות. אתה צריך להחזיק בדעותיך וגם לדעת להכיל. השאלה היא: מה ועד כמה?"

 

"האמונה מסעירה אותי"

"שמעתי את יוסף והתמונות התערבבו בראשי. ראיתי מחול בכיכר. חלוצים מרקדים הורה בכותונות פתוחות, רב הלילה, רב שירנו. חסידי צאנז בקפוטות של שבת מנגני א־ל מסתתר בסעודה שלישית עם האדמו"ר, חבורת הילדים של בית מזמיל... המפטפטים בקול בשלוליות המעברה, נערי בני עקיבא הרוקדים בערב יום העצמאות בכיכר ציון לנגינת אקורדיון... לרגע פניהם איש אל אחיו ולרגע פניהם אחורנית. וקריסטינה עומדת בצד מביטה ודמעות בעיניה"?

ספריו של הרב סבתו נכתבו על הקו שבין קודש לחול, ואת קהל קוראיו אפשר כאמור למצוא גם בשומר הצעיר וגם בחברה החרדית. "זה מפתיע ומשמח כאחד", אומר הרב. "כשהוצאתי את ספרי הראשון 'אמת מארץ תצמח', זה היה מאוד לא מקובל שרב ואיש ישיבה יוציא ספרות פרוזה, אבל התגובות מכל גוני הקשת היו חמות. יש גם ציבור שלא אהב את הספרים שלי. זאת זכותו".

לשאלה האם הוא יותר רב או יותר סופר, הוא משיב: "בטח שיותר רב, אבל קודם כל אני מורה ומחנך. כבר 40 שנה, משש בבוקר עד עשר בערב, ורק חלק קטן מזמני מוקדש לכתיבת הספרים. הכתיבה עצמה אורכת שבועות או חודשים, אבל היא יונקת מעשרות שנות לימוד תורני ומהעולמות התורניים שלי".

האם העולם התורני שלך יונק גם מהספרות?

"פחות, אם כי התלמידים תמיד מזהים השפעות ומרגישים שמדבר אליהם גם סופר".

יש מרחק בין עולם הספרות לעולם התורה. אתה חש שאתה מגשר עליו?

"המרחק בין שני העולמות הוא מלאכותי. גם עולם התורה בנוי על מילים, דימויים, מדרשים ותפילות. המרחק נוצר בתקופת ההשכלה, כאשר חלק מהיצע הספרות גרם לכך שאנשים עזבו את הדת. אך יש גם צד שני: ספרות יכולה גם לחזק רגש דתי, לא רק להחליש. אמונה היא מושג מאוד מסעיר וסוער. העמידה של האדם מול האלוקים מאוד מסעירה אותי".

מה מסעיר אותך?

"יש המון סערות: נסיגה, התקדמות, השראה רוחנית. זה חומר ספרותי עז וחומר דתי עז, אבל מי יספר את זה לאנשים? מי יספר שבחור שלומד סוגיה הלכתית לפני חצות הליל מתרגש מאיזה רמב"ם? מי כתב עד היום על כך? או אנשים שכלל לא היו בבית המדרש, או כאלה שהיו ועזבו, ואז יוצא עיוות של רגשות דתיים".

תפילה וספרות דומות בעיניך?

"דומות מאוד. בשתיהן יש הבעה של רגשות עמוקים. אני כותב כמו שאני מתפלל, מסיר את כל המחיצות אל העולם הפנימי שלי, ומביע את עצמי".

שלא כמוך, רבנים רבים מערבים דת ופוליטיקה.

"נכון. לי זה לא מתאים, אבל אם רב חושב שבשביל להשפיע ולחנך לדרך שלו, הוא צריך לפעול גם במישור הציבורי־פוליטי - זה לגיטימי. לי זה לא מתאים".

                               

"איני חש שליח"

מלחמת ששת הימים חשפה אותו לסוג של שמחה שלא הכיר עד אז. "ראיתי אנשים צוהלים ברחובות. עם אחר מלא אהבה, שמחה ואחדות. זה חסר לי מאוד היום".

מלחמת יום הכיפורים, שהטביעה חותם עז על ספריו, בייחוד על ספרו "תיאום כוונות", כיבתה אצלו את השמחה הזאת. היא עדיין צרובה בנפשו. "משהו בי נהיה קצת עצוב מאז וגם היחס שלי לעם ישראל השתנה. מאז המלחמה איני יכול לומר דבר רע על איש מישראל. במלחמה ההיא ראיתי בחור מאופקים, שנשרפו לו שלושה טנקים והוא מחפש טנק רביעי לעלות עליו. אמרתי לעצמי, בעוד 30 שנה הוא יסתובב בבאר שבע מובטל. מי בכלל יסתכל עליו? מי יידע שהוא ושכמותו הצילו את מדינת ישראל? ומאז היחס שלי לאנשים השתנה".

המלחמה האחרונה בעזה לא החזירה אותו ליום הכיפורים ההוא. "זה היה שונה", הוא אומר, אבל חלק מתלמידיו לחמו בעזה והוא הקפיד לשוחח עימם, לפני ואחרי הקרבות, לעודד ולהקשיב. "העובדה שאני ובני דורי גויסנו חצי שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים הצילה אותנו. היא העניקה לנו הזדמנות לפרוק את המתח. ניסיתי להעניק גם לתלמידיי אפשרות לפרוק את המתח הנורא הזה. מצאתי אצלם אומץ בלי די, אבל גם יראה ופחד מהמפגשים עם המוות".

ירון לונדון, שקרא את ספריו הראשונים של סבתו, אמר בעבר כי "אחרי שהציונות הדתית כיוונה את קצבם של המאורעות המדיניים, ואחרי שאיכלסה את הסיירות המובחרות, היא מאיימת עכשיו בהפקעת בלבדיותם של החילונים בתחום הסיפורת. עוד מעוז חילוני מתמוטט", ספק קבע ספק קבל אז לונדון. סבתו זוכר את הדברים הללו והוא סבור שלונדון הפריז; דבריו של המגיש הוותיק מביכים אותו. "לא כתבתי כדי למוטט עולם אחר", הוא מדגיש, "כתבתי מכיוון שרגשותיי גאו. אני גם איני כותב למטרה מסוימת. איני חש שליח של מגזר או של תנועה. הכתיבה שלי היא מאוד אישית".

אתה באמת מרוחק מכל זרם או קבוצה יוצרת, מעין אאוטסיידר בעולם הספרות.

"מאוד. כי זה לא העולם שלי. כשקיבלתי את פרס ספיר אמרתי: אני לא בן בית בעולם הזה, אלא אורח בטרקלינו. באתי מבית המדרש, הבאתי את ניחוחות בית המדרש לספרות, וחזרתי לשם. אני חוזר לשם בכל פעם מחדש".

אילו סופרים ומשוררים השפיעו עליך?

"מהקדמונים - ספרי הרמח"ל, הרמב"ם וכמובן עגנון. אהבתי מאוד את שייקספיר ואת מולייר".

ומהרבנים?

"מכל מלמדיי השכלתי: הרב יעקב כ"ץ, הרב ישעיהו הדרי, ראש הישיבה הראשון של ישיבת הכותל, הרב אביגדור נבנצל, רב העיר העתיקה, הרב אריה בינה והרבה מתלמידיי וכמובן שגם הרב קוק. באחד הלילות בישיבת הכותל מצאתי על השולחן את הספרון 'אורות הקודש' של הרב קוק. הוא כבש אותי. גם לסבי, הרב אהרון שוויקה, היתה השפעה על עיצוב אישיותי".

יש סופרים בני דורנו שנקשרת אליהם?

"לא. אני קשור לעולם התורה. כתוב על התורה: יקרה היא מפנינים. הספרות היא פנינה יקרה, אבל התורה - יקרה מפנינים. אני אמנם נפגש עם סופרים כא"ב יהושע או מאיר שלו על במות משותפות ומפתח איתם שיח ודיאלוג, אבל זה לא העולם שלי. העולם שלי הוא עולם התורה ועולם הפיוטים והשירה של משוררים כרבי יהודה הלוי או רבי שמואל הנגיד".

האם העברית המודרנית נוגעת בך?

"השפה העברית העכשווית כבודה במקומה מונח, אבל האם תיתכן ספרות בלא זרמי עומק? האם אפשר לה בכלל לספרות שתשיל מעליה מטען של שלושים דורות, אף אם כבד לה המשא? המשא הזה יש בו שכבות לשוניות, רבדים רוחניים וגם חוויות מכוננות: ניפוץ האלילים; האמונה באל אחד; עבודת האל והעמידה בפניו; עקידת יצחק; היציאה מעבדות לחירות; קבלת התורה; מוסר הנביאים; הגלות וחורבן הבית; הציפייה לגאולה.

"האם יעלה על הדעת שאלה לא יעלו בסדן יצירתו של סופר יהודי? כל תרבות ניזונה גם מתרבויות העמים האחרים, אבל השראה זו יכולה רק להצטרף ליניקה עצמית. באין נטועה כנה פורייה - על מה ירכב הרוכב, ובאין בית איתן - לאן ינשבו אותן רוחות טובות? החילון במאתיים השנה האחרונות - מספרות שעיקרה קודש לספרות חולין - הוליד בהכרח את התהום, שהעמיקה ככל שניתקו הסופרים את עצמם ממכמני התרבות הזאת וממרבדי לשונה. זה הבסיס. השפה העכשווית היא רק נדבך. לבד - אינה מחזיקה".

למי או למה אתה הכי מתגעגע?

"לשלווה. כילד חוויתי שלווה פנימית. שקט ושלווה עושים אותי מאושר. מתחים משפיעים עלי לרעה. כשיש לי רגע של שלווה, אני המאושר באדם".

מה משמעות שם ספרך, "בשפריר חביון"?

"הפיוט 'בשפריר חביון' זכה למעמד מיוחד במנהגם של יהודי חאלב, שפותחים בו את שירת הבקשות בלילות החורף של שבת, וגם במנהגי עדות חסידים שמזמרים אותו בשעת סעודה שלישית של שבת", הוא מסביר. "שפתו של הפיוט רוויה מונחים מתורת הסוד. אני זוכר את עצמי כילד, קם בשתיים בלילה בליל שבת ומגיע לבית הכנסת בין אור לחושך, בצינת החורף הירושלמי הקר, כשלפתע חבורת ילדים חצי מנומנמים פותחים בשיר המסתורי הזה בספירות של קבלה וערגה, במילים ששוזרות את הצער של הגלות והתקווה של הגאולה. 'בשפריר', על פי אחד הפירושים, זה 'באפריון' או 'בחופה', ולפי פירוש אחר - 'זיו של אור'. שם האל מסתתר. זה בעיניי הפיוט המושלם".

סובב סובב קולמוסו של סבתו ועד חאלב שבסוריה - מקום מוצאה של משפחתו - הוא מגיע, הולך עד קהיר שבמצרים, אך תמיד חוזר לנפח שבגולן, של מלחמת יום הכיפורים ולמחוזות ילדותו של סבתו בבית מזמיל, "ואני", כותב סבתו בפתח ספרו החדש: "רק מעשה על ארץ ישראל ביקשתי לספר". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו