סגן איתן והשופט דוד רוזן: אנשי השנה

לפני שש שנים גמלה בליבי ההחלטה להקדיש את ספרי "התפכחות" למאור הגדול של המשפט, הפרופסור אהרן ברק. אך אז ירד על הנגב המערבי מטח של רקטות, וישראל התגוננה במבצע עופרת יצוקה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

באחת מנסיעותיי לכפר עזה פגשתי בתחנת הדלק שתי חיילות ממררות בבכי. נודע להן כי קצין הצנחנים יהונתן נתנאל נהרג בקרב. תהיתי אם מישהי מהן חברתו, בת־זוגו. לא, הוא נשוי וחובש כיפה סרוגה, אבל מפקד נערץ. עוצמת הצער נגעה אל ליבי. נסעתי לבית הוריו בירושלים.

דירתם נדחסה באבלים, ואני קיבלתי מהוריו שיעור שהעביר בי רטט על צידוק הדין ועל אהבת הארץ והערבות ההדדית המתבקשת מן המוסר היהודי. חילקתי את ההקדשה לשניים. לברק שהוקרתי, ולנתנאל שלא הכרתי.

השנה המסתיימת עתה עברה דפוס דומה בבחירת הישראלי המסמל בעיניי את תשע"ד. רוב הזמן הייתי משוכנע כי אבחר בשופט המחוזי דוד רוזן, שניהל ביד רמה את משפט הולילנד. אך בקיץ שוב נאלצה מדינת היהודים להגן על עצמה. התקשורת נכנסה לפעילות מסביב לשעון. שאלה אחת שחלפה כהרף עין בראיון של דנה וייס מערוץ 2 עם סגן איתן מחטיבת גבעתי הוסיפה נדבך לבחירתי.

לפיכך ל"איש השנה" בחרתי בשניים - השופט רוזן וסגן איתן. דין וסייפא. כמו ב־2009.

 

•   •   •

לכתחילה נראתה בחירת רוזן לדן יחיד במשפט כה סבוך עם נאשמים כה רבים וסוללת עורכי דין כה יקרה כמשגה של נשיאת המחוזי בתל־אביב דבורה ברלינר. מרדכי (מוטי) גילת ואני הערנו על כך בנפרד. סמוך לאותה מחלוקת, שבה היתה לנו שותפה לדעה, תובעת ליאת בן־ארי - פגשתי בברלינר בקבלת פנים בבית המשפט העליון.

טענתי באוזניה כי עומס כזה על שופט יחיד הוא מתכון לסחבת, שתזיק למוניטין של שלטון החוק. היא השיבה שהמשפט יסתיים בתוך שנתיים. הכיצד היא יודעת? השופט רוזן הבטיח לה, אמרה. הטלתי ספק ונפרדנו בחיוך. כשנה וחצי לאחר מכן שוב נפגשנו באקראי. נו? חייכה. הודיתי בטעותי. שכן רוזן אכן עמד בדיבורו, במשימה הסיזיפית.

לאיטה התבררה דמותו. יליד כפר־סבא, עתה בן 64, לקה בילדותו בשיתוק ילדים ומאז הוא צולע. לא הניח לכך להשפיע על חייו. יחד עם חברו משה (בוגי) יעלון נמנה עם גרעין הכשרה של קיבוץ גרופית. שם גם פגש ברעייתו עידית, קלינאית תקשורת בת מחזור צעיר יותר. כשהחברים הלכו לנח"ל הוא פנה לאקדמיה. למד כלכלה, אחר כך משפטים, התנדב והתקדם בפרקליטות הצבאית עד שנחת במערכת האזרחית וב־2004 הגיע למחוזי בתל־אביב. מאז, גם במשפט הולילנד, שירות צבאי משמעותי של המורשעים נזכר בפסקי דינו לזכותם.

עד מהרה התגלה כשופט בלתי צפוי. כאשר זיכה את אביגדור קהלני הכעיס את היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין; וכאשר הגיעו לאולמו דני כהן ויוסי ואנונו שנטלו שוחד, ונשלחו לשש שנות מאסר כל אחד, נדלקה נורה אדומה על ספסל הנאשמים בפרשת הולילנד.

זה היה משפט טוהר המידות הגדול והחשוב והסבוך שידעה ישראל מאז הקרב בין שורת המתנדבים לבין צמרת המשטרה המושחתת, שהפך לניצחון הראשון של "בני האור" לפני 53 שנים. הנאשמים היו בעלי שם ומעמד. בראשם אהוד אולמרט, אבל לא רק הוא. גם אורי לופוליאנסקי ודני דנקנר ואביגדור קלנר, ידוענים מן הגורן ומן היקב. אלפי עובדות משעממות ומרתקות כאחת נכרכו בדרמה בלתי פוסקת.

על רקע הזיכוי התמוה של אולמרט במחוזי בירושלים מפרשת המעטפות של משה טלנסקי וראשונטורס קיבל הדיון במורסת השחיתות של הולילנד משמעות מיוחדת. רק שבסיום ההליך נוסף צדק על צדק. הרשעה בתל אביב וגילוי עובדות, שפתחו מחדש את משפטו של אולמרט במחוזי בירושלים. רוזן, כפי שיתברר, ניפק לעמיתיו בבירה הזדמנות לתקן את הזיכוי שלהם, אם ימצאו לנכון. 

 

 

רוזן התגלה במלוא חריצותו. השופט שפותח את הבוקר בשעה מוקדמת בבריכה, ובדרכו לבית המשפט יודע ב־06:30 אל מי מחבריו הוא יכול כבר לטלפן, רצה לדון בהולילנד כמעט יום אחר יום וקיים ישיבות אחרי הצהריים, ולרוב בנחת אבל בקצב מסחרחר. הוא ניסה להשרות על הדיון גם אווירה נינוחה, אבל כמי שצוחק בקול רם לא אחת נשמע רועם לבדו, למבוכת הנוכחים ששמרו על ארשת פנים מתוחה. נחוצה גם הנאה ממקצוע השפיטה, הסביר בפני אולם גדוש.

בניגוד לסנגורים שחלקם ביקשו לעורר רושם כי רוזן נוהג בלקוחותיהם ביד קשה - התנהל בהגינות תקיפה ללא משוא פנים. הוא שופט פעיל מאוד בחקירות, מעורב סדרתי. לעיתים היה לתובע־על או לסנגור־על, ובמקום שבו נדמה היה כי עורכי הדין פסחו על פרט חשוב - לפחות בעיניו - לא הניח ל"מריחה" לאפיין את הדיון המשפטי.

הדבר בלט כבר ב־80 הישיבות שהסתיימו במותו של עד המדינה שמואל דכנר. ראיתי אותו חולה מאוד. כבד משקל. זקוק לשאיפת אוויר ולמנוחה ממושכת, אבל רוזן לא עשה לו הנחות. הוא הפקידו - כמעט הפקירו - בידי סנגורים שעטו עליו ולא הרפו ולא עצרו באדום, ומנגד התעורר רושם כי רוזן היה פסיבי מדי. אולי צריך היה לקצר במספר הישיבות שאליהן גררו הסנגורים את דכנר. אבל הסנגורים אינם יכולים לטעון כי קופחה זכותם לחוקרו אלא בידי שמיים, שדכנר נאסף בטרם עת אל אבותיו, ואולמרט שלא הספיק לסיים את שובל השאלות שגה כנראה באשליה שניצל מעונש.

היו רגעים שבהם החיים תחת שרביטו של רוזן נראו כסרט קולנוע. התובעים ליאת בן־ארי ויונתן תדמור, והמתגוננים אולמרט וסנגורו רועי בלכר גבו בארה"ב עדות מאחיו ד"ר יוסי אולמרט. בידי התביעה היתה עדותו במשטרה שקיבל הון תועפות מדכנר. רוזן ניהל את הדיון מתל אביב, והכל נראה על המסך.

לפתע נפלה פצצה. יוסי חזר בו מעדותו. לא קיבל המחאות עם כסף. הוא התגרה בתובעת, שתוכיח את מה שהוא עצמו אמר בחקירתו. היתה תדהמה, כולם זעו בכיסאותיהם. בן־ארי לא הספיקה להגיב, ורוזן זירז בשקט סמכותי: אני מבין שהוא עד עוין. בן־ארי עוד לא הרשתה לעצמה, ורוזן כבר היה שם והכריז עליו כעל עד עוין. יוסי רצה לסייע לאהוד, אבל בתפנית שנראתה שקרית היטה את הכף לרעתו.

הדרמה העצימה בעת עדותה של שולה זקן. פרקליטה עופר ברטל ציפה שתאמר כי העבירה כספים אסורים לאולמרט, והיא לא היתה מסוגלת להפלילו, והסנגור התחנן שתספר לשופט מה אמרה לו במשרדו והיא התרסקה בבכי וטרם הסגירה את הבוס לשעבר. אך רוזן שהניח לה להיעדר שבוע עמד על החובה להסביר דברים בלי טיוח. בניגוד לביקורת שהוטחה בו מפי הסנגורים נהג בה בהגינות. גרסתך מזיקה לך, אמר בקול אבהי משהו, אבל אני קשוב לך ורוצה מאוד לשמוע את הסברייך כדי שאוכל לקבל עובדות המזכות אותך. אך האמת שלה התאחרה עד לעיסקת הטיעון.

רוזן לא רצה בעיסקת הטיעון, אבל לאחר לבטים היא הלכה ונרקחה בין התביעה לסנגוריה. זה היה בשלב כה מאוחר, שהשופט הקדים וקרא את פסק הדין, ורק לאחר מכן התפנה לומר לזקן ולתביעה גם: הוא יקבל את עיסקת הטיעון ויקל בעונשה של זקן רק אם יהיה בתוכנה ניקוי אורוות. אם מדובר בטיוח ובטאטוא מתחת לשטיח - יגרש אותם מעל פניו.

הקלטותיה העצימו את הדרמה. שולה זקן // צילום: תומר אפלבאום 

זה היה שיא חסר תקדים במשפט השוחד הגדול במדינה. מעטים קלטו מה שבשלב זה רק התובעת בן־ארי והסנגור ברטל הבינו, שההסכם אשר עשו ביניהם שווה כקליפת השום. הוא אינו מספיק ולא יתקבל על ידי רוזן. עליהם לנפק עוד מידע, וכך - באקראי, וברגע האחרון - התברר כי זקן גם הקליטה את אולמרט. בפעם הבאה הגיעו בן־ארי וברטל אל רוזן עם המידע הזה, שהיה נותר באפלה ואובד לעד אלמלא נחישותו הדייקנית של השופט.

כ־200 איש ישבו באולם ושתקו במתיחות. רוזן קרא במשך כ־40 דקות את תמליל הקלטות, וציפור לא צייצה מחוץ לאולם. הוא חקר את שולה באשר לפרטי העיסקה, ואולמרט הבין מרגע לרגע כי מאבקו בערעור בעליון יהיה קשה יותר. מה שנאמר שם בנה חומות גבוהות להגן על פסק הדין של רוזן.

היכן הקלטות? תהה רוזן, וביקש לראותן.

אין, השיב הסנגור והצביע על הטלפון הנייד, הכל כאן.

השופט הזדעק, ומה אם הנייד היה אובד?

אז הלכה העיסקה, השיב ברטל.

והמשטרה, תמה רוזן, שחקרה פעמים כה רבות את שולה זקן לא סרקה את הנייד שלה?

התובעת בן־ארי משכה בכתפה. היא מהפרקליטות, לא מהמשטרה.

הצדק עלה בשתי דרגות. עם המידע שחלץ בית המשפט ברגע האחרון התחזק פסק דינו של רוזן. הוא גם פתח צוהר לבחון מחדש את זיכויו התמוה של אולמרט בפרשיית הכסף במעטפות האפלות.

דיון זה היה יותר ממה שהיה. ברקע תיפקדו שופטי בג"ץ בראשות אשר גרוניס, שנטשו זה מכבר את האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק ודורית ביניש. אמנם בג"צים לא הוצאו אל מחוץ לחוק אבל הוצאו אל מחוץ לאולם הדיונים בעליון.

הצדק עלה בשתי דרגות. השופט דוד רוזן // גדעון מרקוביץ

רוח נכאים פקדה את פרקליטות המדינה בהנהגת יהודה וינשטיין. תיק אביגדור ליברמן נסגר בלא־כלום, בכישלון גמור. כאשר הפרקליטה הבכירה שטיפלה בנושא אביה אלף תפרסם את זיכרונותיה יובן עד כמה התנהלות וינשטיין, והפרקליטות בעקבותיו, מדאיגה. יותר מכך, המיאון הגדול של הפרקליטות לחקור כראוי את הפרשה הנושאת את שמם של גבי אשכנזי ובועז הרפז. אצל וינשטיין זה ייגמר בקול ענות חלושה, כמו התיק של ליברמן. עליהם נוספה עיסקת הטיעון המקוממת עם הרב יאשיהו פינטו. העידן הרע של אוכפי החוק בעיצומו.

בעיקר נמשכה חגיגת בני החושך עקב פסק הדין של מוסיה ארד ועמיתיה אשר זיכו את אולמרט בפרשיות הכסף במעטפות ובראשונתורס; ויותר מכך - מפני ששופטי העליון עיכבו את מתן פסק הדין בערעור, והצדק נרמס קבל עם ועדה, או לפחות נדחק ללא הסבר ראוי עד שהתברר כי נמצא בהרכב לפחות מליץ אחד לאולמרט, שמנע את ההכרעה.

אל המציאות הקודרת הזאת הגיח רוזן במשפט הולילנד. הוא דן כחוק רק בעניין שלפניו, אבל המסר שלו היה עמוק ויסודי ומאיר עיניים יותר מעונשי המאסר הראויים שהטיל על הנאשמים. ברגע של שפל כללי במערכת התביעה, ובמצב של פסיביות מובנית בבית המשפט העליון, החזיר רוזן את החתירה לצדק ולטוהר המידות לפיסגת הפירמידה שבה עליהם לשכון בסולם הערכים של העם היהודי המתיימר להיות אור לגויים.

אשר על כן רוזן הוא אור ליהודים, איש השנה.

שגה באשליה שיינצל מעונש. אהוד אולמרט // צילום: עמי שומן 

מן המנהרה ליד רפיח חבר לאלוף משנה במילואים רוזן סגן איתן מחטיבת גבעתי. המסע במנהרה עם שלושה חיילים בחיפוש אחרי חברו החטוף הדר גולדין הפך במהרה לחלק מהמיתוס הלאומי. שימת ליבי אליו ניצודה בראיון המרגש שהעניק לדנה וייס.

אחרי כל מסע התלאות המרתק הגיע בשקט־בשקט רגע האמת שמאחרי הקלעים: היא כעסה עליך, אימא שלך?

אני מאמין שכן, השיב בשקט הצנוע שלו.

אמרה לך משהו?

לא, לא אמרה לי, רק חיבקה אותי.

בסופו של דבר כל הסיפורים הגדולים באמת חוזרים לאמא. משהו מהתיאוריות הלעוסות אך התמיד־נכונות של זיגמונד פרויד. יש קטע שלא היה בראיון: מיד בצאתו מן התופת ביקש איתן נייד. הוא טלפן לאימו - פסיכולוגית במקצועה - ואמר לה כי ישדרו כנראה משהו על חטיפה ברפיח ועל הרוגים, ושלא תדאג. הוא בסדר גמור.

אז היה נדמה לו כי הוא חווה בשיחת הטלפון את דמעותיה, וחש גם בהתרגשות. זה היה ביום שישי 1 באוגוסט, ולמשך 3־4 ימים סינן את קריאות הטלפון שלה. לא ענה לאמא. ידע שהיא לא תעמוד בשיחה? אולי. ידע שהוא לא יעמוד בשיחה עימה, בדאגה, בדמעות? אולי. אז סינן אותה. עד לאותו רגע שתיאר לדנה וייס כאשר הגיע מקץ חמישה ימים הביתה, ואימו כעסה שנכנס למנהרה ולא אמרה דבר.

יש בסיפור הגבורה שלו חיבורים רגישים להתנהגות האנושית. היה ברור לו שילך "להביא את גולדין", אבל רצה אישור. מפקד אחד אמר לו "לא", אחר אמר לו "לא, אבל תעשה מה שאתה מבין", וזה הקשה מכל ואולי אפילו לא הוגן במשהו, ורק המח"ט עופר וינטר אמר לו "כן", והוא השליך רימון יד וכמעט חסם לעצמו את הנתיב במנהרה, ונכנס ויצא וקרא לעוד שלושה.

הם שהו כמחצית השעה בחושך. איש מחייליו לא אמר לו "בוא נצא כבר". היו הסתעפויות. פעם פנו לאחת מהן ועלו כמה מדרגות ודקרו שקים וזלג חומר כלשהו, והבינו כי לא משם נגרר גולדין.

הם ראו את נתיב הדם. מצאו כיס מבגד רווי בדם. על כתפו הניח חברו את המקלע, ואיתן הרשה לו לפתוח באש בכל פעם שימצא לנכון, בלי להמתין לפקודה, בתחושה כמו בחרוזיה של נעמי שמר - "צופה בי מבקש נפשי". הזמן חלף וההסתעפויות רבו, עד שהגיעו לאחת ואז - שוב כמו בקולנוע - תמיד יש איזו הפתעה. זו האחרונה, אמר להם, אני רץ בה שתיים וחצי דקות וחוזר שתיים וחצי, ואם תוך חמש דקות אני לא כאן אז תדעו שקרה לי משהו.

אהה, השיבו לו כאילו בכל דרמה אדירה יש גם רגע קומי מביך, אבל לאיש מאיתנו אין שעון, רק לך.

אז תמלמלו את הספרות עד שתגיעו לספרה שהיא חמש דקות, ורץ וחזר באכזבה שלא מצא את חברו, והם שבו ויצאו את המנהרה עם חפציו של הדר, אבל בלעדיו.

מכאן יצאו סיפורי הגבורה של תשע"ד. אחת ממנהרות חמאס שנחשפו על ידי צה"ל במבצע צוק איתן // צילום: איי.פי

המופת שבו אינו רק מעשה הגבורה. גם לא הרצון להציל חבר, שהיה עימו במכינה הצבאית בעלי, צעיר בשנה. הוא מאמין שהיה עושה כן גם למען אחר, ומאמין שהיו עושים כן גם בעבורו, ויודע שאיש לא היה נוזף בו אלמלא התעקש להיכנס למנהרה, ואינו טוען שלא ישמח עם בני משפחתו אם יקבל ציון לשבח על גבורתו, וכשהוא אומר כי הזרקורים מביכים אותו יש משהו שגורם גם למאזינים מנוסים וציניים להאמין לו בלי היסוס.

מפני שאין בו פאתוס. הצליל שהוא משדר מינורי. מחפש לפתור בעיות ולא להעצימן. אם ישלחו מדריכה לאמן אותם הוא לא יאהב זאת, אבל לא יחולל שערורייה אלא יסיט מבטו אל חבר שכן ויבצע את התרגיל. ככה לימדו אותם שם בישיבה על ההר בעלי (וכרבים מתלמידי מוסדות החינוך הדתיים מחליף בצרימה זכר בנקבה, "שתי רגעים"). גם לימדו אותם שאין איפור לאמת.

ישבתי עימו כשעתיים ותהיתי כמה חיילים היו אומרים כמותו לאחר מעשה כי היו יורים לעבר המחבלים גם אילו ראו ביניהם את הדר. הרי זה בדיעבד ולא נעים להרהר באפשרות שהיו הורגים חבר, ואין תועלת, אבל האמת חזקה מזה. כן, הוא היה יורה תוך נטילת הסיכון שהדר ייפגע, ובלבד שלא ייחטף. כך זה היה נכון במנהרה, כך הוא מתבטא גם ממרחק של זמן כשזה מכאיב, זו הכרתו. "חיילים בעלי הכרה," התבטא בעבר הרחוק הרמטכ"ל השני יגאל ידין, "הם הנועזים שבחיילים."

סגן איתן, שהתארס לפני כמה ימים, אינו בן יחיד של האומה. יש רבים כמותו בישראל, דתיים כחילונים. ככל שירבו כן ייטב. אחר כך דיברנו על משמעות החיים ועל אהבת ארץ ישראל ועל צידוק הדין - זה הדבר, צידוק הדין ואהבת הארץ שמעניקים לכיפות הסרוגות את העוצמה - וישבנו בבית קפה צפוני כשר, וככל שהתארכה השיחה שוב לא הבחנתי אם זה "לנדוור" בהיכל התרבות בתל־אביב או בית הוריו של נתנאל בירושלים. כך באה לביטוי האמונה החזקה הנבטת בפשטות של מובן מאליו, בלי להתעלם מהקשיים והרתיעות, ועם כל כך הרבה "והצנע לכת", וידעתי כי מהמנהרה החשוכה ברפיח צץ איש השנה תשע"ד. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו