זהבה והרצל שאול לא הבחינו במבטים שננעצו בהם. הם ישבו בבית קפה בקרבת ביתם, אכלו ארוחת בוקר של תחילת שבוע חדש, ולא העלו בדעתם שרבים מהאנשים סביבם כבר יודעים שחייהם עומדים להתהפך עליהם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
זה היה בוקר יום ראשון, 20 ביולי. זהבה והרצל הזמינו מדביר לביתם, ולכן נאלצו לעזוב את הבית למשך כמה שעות. הם נסעו לעשות סידורים בטבריה עם אופק, בנם הקטן, וכך, מבלי לדעת, ברחו מבשורה. אבל היא השיגה אותם.
"בזמן שישבנו בבית הקפה הופיעה אצל זהבה בטלפון הסלולרי ידיעה שמח"ט גולני נפצע", מספר הרצל שאול. "לזהבה התחילה לכאוב הבטן, היא הרגישה שמשהו אולי לא בסדר, וגם אני התחלתי קצת לחשוש. אבל הצלחנו להזיז את המחשבות הצידה והמשכנו לאכול ולדבר. אני קיבלתי כמה טלפונים, אבל לא חשדתי בכלום. גיסתה של זהבה התקשרה אלי, שאלה מה שלומנו, ואמרתי לה שבסדר. אחר כך חבר התקשר, וגם הוא התעניין בשלומנו ומה אנחנו עושים, אמרתי לו שאנחנו בכיף, אוכלים ארוחת בוקר. לא קישרתי את הבעת העניין הזאת להודעה שתבוא אחר כך".
"כשנסענו לכיוון הבית השעה היתה כבר 12:30 בצהריים. אני תיכננתי להשאיר את זהבה ואופק בבית ולהמשיך משם מהר לעבודה. בכניסה ליישוב שמתי לב שכל הכביש מלא במכוניות. התקדמתי לכיוון הבית, ואני רואה את האחים והאחיות של זהבה, ואת כל השכנים עומדים בחוץ, בשקט. זה היה הרגע שאמרתי לעצמי, זהו, קרה משהו לאורון.
"עצרתי את המכונית באמצע הכביש, יצאתי החוצה והתחלתי לשאול, מה קרה לאורון, מי יודע מה עם אורון, למה אתם פה, תגידו לי מה עם אורון. ואנשים מורידים את העיניים ולא עונים לי. הם חיכו שהצבא יגיע כדי לדבר איתנו.
"זהבה חשבה שהוא פצוע. או קיוותה שהוא פצוע. היא לא ראתה אנשים במדים, אז היא אמרה לעצמה, אם הם לא פה, מדובר כנראה בפציעה. אני חושב שבהתחלה היא לא הבינה מה קורה. אחותה חיכתה לנו בבית ונראתה מאוד לא טוב. זהבה שאלה אותה, מה יש לך? מה קרה? אז היא אמרה לה, אני לא מרגישה טוב. וזהבה כנראה רצתה להסתפק בזה.
"כל היישוב שלנו, פוריה עילית, וכל טבריה, וכל המשפחה, וכמעט כל המדינה, ידעו כבר ב־9 בבוקר שאורון כנראה נהרג. השם שלו הופיע בין שמות ההרוגים שהופצו בווטסאפ. ואנחנו לא ידענו, זה לא הגיע אלינו. אני לא מאשים אף אחד. ככה זה, הטכנולוגיה מקדימה את כולנו.
"חלפו כמה דקות עד שנציגי צה"ל הגיעו אלינו ואמרו שאורון ככל הנראה בין ההרוגים בתקרית הנגמ"ש. זה היה הניסוח, 'ככל הנראה בין ההרוגים'. עוד לא ידעו בדיוק מה התרחש שם. נכנסנו הביתה, וכל המשפחה, השכנים והחברים זרמו פנימה אחרינו. אני כבר לא הלכתי לעבודה".
הרצל שאול. "עצרתי את המכונית באמצע הכביש, יצאתי החוצה והתחלתי לשאול מה קרה לאורון" // צילום: אפרת אשל
חמישה ימים של אי ודאות חלפו על משפחת שאול, הרצל (52), זהבה (59), והבנים אבירם (22) ואופק (14). חמישה ימים שבהם לא היה ידוע מה בדיוק עלה בגורלו של אורון בן ה־20, חייל גולני, שהיה בנגמ"ש שנפגע בלחימה בשכונת סג'עייה בעזה. בימים הללו הוגדר אורון כ"נעדר", "ואנחנו היטלטלנו כל הזמן בין ייאוש לתקווה", אומר האב.
תקווה שאורון בכל זאת בחיים?
"בימים הראשונים זוהו גופות כל ההרוגים בתקרית, ואורון לא היה ביניהם. אז התעוררה התקווה, בטח. בעיקר אצל זהבה. אצלי פחות, הרבה פחות, אני מודה. אני בתוכי התחלתי להבין שהילד שלי כנראה איננו".
ביום שישי של אותו שבוע, רגעים מעטים לפני כניסת השבת, פקדה משלחת של בכירי צה"ל את בית משפחת שאול ופוגגה את התקווה. המשלחת כללה את הרב הצבאי הראשי תא"ל רפי פרץ, ראש אכ"א אלוף אורנה ברביבאי, ומפקד העוצבה תא"ל אופק בוכריס.
"הם הגיעו אלינו במסוק, ממש לפני כניסת השבת", מספר הרצל. "הרב פרץ אמר שעל פי בדיקות צה"ל מבחינה הלכתית, ההגדרה של אורון השתנתה, והוא מוגדר כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. זה היה מאוד קשה. אני יודע שיש מי שיכעס על מצב כזה. מה, כמה דקות לפני כניסת שבת באים למסור כזאת הודעה מזעזעת? לא יכלו לחכות ליום ראשון, שנעביר את השבת בשקט?
"אבל אנחנו לא היינו בשקט, ואני מניח שברגע שהיה להם מה למסור לנו, הם לא רצו לחכות. הרגישו מחויבות לבוא אלינו מייד ולעדכן אותנו, לא לשמור את המידע הזה אצלם".
התקווה נמחקה סופית כשראש המכון לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, וראש מחלקת נפגעים בצה"ל, אל"מ יפה מור, הגיעו אליהם הביתה ביום ראשון, עם הרב הצבאי הראשי. "ד"ר קוגל סיפר לזהבה ולי מה נמצא בשטח, ואני הקשבתי בשקט והבנתי שכנראה באמת הכל נגמר. אלה היו דברים מאוד קשים לשמיעה".
בהיעדר אפשרות לערוך הלוויה, היה על המשפחה להחליט אם לשבת שבעה על הבן אורון, "וזאת לא היתה החלטה קלה. התכנסנו כולנו והחלטנו שזה מה שצריך לעשות. ההרגשה היתה שאם נמשיך ככה להתאבל, בלי שבעה, מי יודע למה זה יוביל אותנו? היינו צריכים לקבל החלטה. אנשי המקצוע מטעם צה"ל תיארו באוזנינו ממצאים ומסקנות, שאני לא יכולתי להתווכח איתם. הצבא הציג תמונה שמדובר במוות ודאי, ולא היתה ברירה אלא לקבל את זה ולשבת שבעה. בשביל הנשמה של אורון, גם אם לא קברנו אותו".
בימי השבעה נעטפה המשפחה בחום. "הגיעו אלפי אנשים מכל הארץ, גם אנשים שאנחנו לא מכירים. אחרי שקמנו מהשבעה עוד המשיכו לבוא, לשבת פה איתנו, לנחם, לרצות לעזור. זה היה באמת לא ייאמן. החיבוק הזה מאוד חיזק אותנו, אבל אני מודה שהייתי במצב שלא ידעתי מה קורה איתי.
"היו פה שרים, חברי כנסת, ראשי רשויות, רבנים והרבה מאוד משפחות שכולות. גם המשפחות של שאר החיילים שנהרגו בנגמ"ש קמו מהשבעה ובאו אלינו. דיברו איתי, ניחמו אותי מכל הנשמה. אבל במקרה כזה, כולם יודעים שאין באמת מילים".
פגשתי את הרצל וזהבה במהלך השבעה. הם היו במקומות שונים של התמודדות עם הבשורה. הרצל ישב בדממה, לא פעם עצם את עיניו והאזין לנאמר סביבו. זהבה דיברה הרבה על בנה, ובחרה לתאר אותו בלשון הווה, ולא עבר.
גם בחלוף חודשיים מאז התקרית היא מניחה את ידיה על בטנה ועל ליבה ומודה שמפעמת בה התחושה שלא הכל נגמר. "אני חושב שזהבה מרגישה עדיין מידה מסוימת של תקווה, יש לה תקווה של אמא", אומר הרצל. "היא לא משלימה עם העובדה שאורון לא חי, היא מסרבת לקבל את זה. היא חושבת שיכול להיות שהוא עדיין בחיים. אולי הוא פצוע קשה מאוד ומוחזק עכשיו בחיים על ידי חמאס.
"אני מסתכל עליה ורואה שהיא כאילו מרגישה את אורון, שהוא עדיין איתנו. היא מסתובבת עם ידיעה לא ברורה שעוד תראה אותו. אני לא יכול להתווכח איתה. מניעות אותה תחושות פנימיות של אמא".
והילדים?
"אופק עדיין מבולבל. אני מאמין שהוא חושב שמדובר בשגיאה, שאורון יחזור הביתה ושכל ההתרחשות הרעה הזאת תיגמר והחיים שלנו יימשכו כרגיל. בזמן השבעה הוא הוריד מודעות אבל שתלינו בכניסה לבית ובכניסה לרחוב. הוא לא היה יכול לראות את זה. נשבר לי הלב עליו.
"לגבי אבירם, אני לא יודע לומר. המצב קשה לו במיוחד כי הוא היה מאוד קרוב לאורון. ההשלמה שלו עם המצב לא מוחלטת, אבל מצד שני הוא לקח על עצמו, בבגרות ובאחריות, לקדם ולהוביל בשם המשפחה את כל פעולות ההנצחה לאחיו".
ומה אתה מרגיש?
"אני נמצא במצב של השלמה, קיבלתי את העובדות שהציג הצבא על זה שאורון נהרג. שהוא לא יחזור. מבחינתי, אם אנשי המקצוע הכי בכירים של צה"ל הבהירו לי חד־משמעית שאורון נהרג, אני לא יכול להתווכח עם זה. לא חושב שאני יכול לצאת נגד הממצאים שלהם, אין לי את הכלים. שלחתי את שני הבנים שלי לשרת, והם בחרו בשירות משמעותי ביחידות הכי קרביות. אני עצמי הייתי בקבע. אני סומך על הצבא.
"אני מאמין שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר את אורון לישראל ולהביא אותו לקבורה. אני מאמין שמערכת הביטחון וההנהגה יודעים שזאת החובה שלהם ושל כל החברה שלנו. הלוואי שאני לא טועה".
מבית משפחת שאול נשקפים הר תבור ורכס סירין, שלמרגלותיו פרוסים עמק יבנאל והמושבה יבנאל. מהעבר השני של הבית אפשר להבחין ברכס הגולן, ואם פוסעים כמה צעדים לכיוון צפון, נגלית לעין גם הכנרת. בימים האלה של סוף הקיץ הנוף עדיין צחיח. עם גשם ראשון, יודעים בפוריה עילית, הגבעות העירומות שסובבות את היישוב ילבשו ירוק בשלל גוונים.
אל הבית מוקף הגינה הפורחת עברה המשפחה מטבריה לפני 12 שנים, כשאורון היה בן שמונה. הקומה העליונה משמשת את זהבה והרצל. הקומה התחתונה את הבנים. בקומה המרכזית, לב הבית, נמצאים המטבח, פינת האוכל והסלון, שבתפר ביניהם, על אחד הקירות, קבועים מדפי עץ מלאים פסלים צבעוניים עשויים עבודת יד, שאורון פיסל בילדותו: דרקון, צפרדע, כבשה, צב וכמה כלבים. אורון אהב כלבים באופן מיוחד, ובתיכון רצה מאוד להתקבל ליחידת עוקץ. בסופו של דבר התגייס לגולני.
ההורים גאים לספר עד כמה אורון היה מוכשר בציור ובפיסול. "כתב היד שלו היה כאילו מודפס מתוך ספר", אומר הרצל. "הוא היה מצייר ומדייק בקווים ובצבעים, מתעקש שהתוצאה תהיה דומה למציאות.
"כשהיה בתחילת בית ספר יסודי, מצאתי אותו יום אחד יושב מול דף ומתרגז. אמרתי לו, 'אורון, למה אתה כועס?' אז הוא אמר לי: 'כי הקו לא יוצא לי ישר'. אם הוא היה יוצא מהשורה בזמן שעשה שיעורי בית, היה כותב הכל מחדש. כל כך הקפיד על הדברים האלה, שהכל יהיה מושלם. הוא היה פדנט אמיתי.
"כל המשפחה זוכרת ציור של עץ תפוחים שהוא צייר בכיתה א' או ב'. לא סתם עץ עם גזע, ענפים ועלים, אלא עץ עם שורשים עמוקים, מתפתלים, בתוך אדמה חומה, ועל הענפים הוא צייר פירות, ומאחורי העץ הרים, שמיים וציפורים. הכל לפרטי פרטים".
אורון ז"ל ואביו הרצל בטקס קבלת הכומתה. "עכשיו השם שלו על קיר הנצחה, ושם הוא יישאר לנצח" // צילום: מתוך האלבום המשפחתי
הרצל, יליד חצור הגלילית, הוא בן זקונים מתוך שישה אחים ואחיות. אביו עבד כפועל בסולל בונה, האם היתה עקרת בית. שניהם נפטרו לפני שנים, "לפחות נחסך מהם להתמודד עם פטירה של נכד".
הוא עובד כמדריך שיקום בהוסטל שבו מתגוררים צעירים בני 18 עד 32, בעלי הפרעות התנהגותיות קשות, שחלקם נמצאים בו מכוח צו בית משפט. קודם לכן עבד עם אנשים הסובלים מפיגור קשה. ועוד לפני כן שירת כמה שנים בצבא קבע, כנגד תחזוקה.
זהבה היא ילידת צפת, שבגיל שמונה עברה עם משפחתה להתגורר בטבריה. גם היא בת זקונים, מתוך 12 אחים ואחיות. עד לפני כמה שנים עבדה בבנק דיסקונט כאחראית על תחום האשראי וההלוואות. ב־2002 חלתה בסרטן, שנדד בין איברים בגופה והצריך טיפולים רבים וכמה ניתוחים קשים.
"לצערי זהבה לא תחזור להיות מה שהיתה", אומר הרצל בשקט. "אנחנו מקפידים ללכת לביקורות, למעקבים, לא מרפים ולא מזניחים, והיא כל הזמן מוקפת במשפחה. אני מתפלל שהבריאות שלה לא תידרדר בגלל מה שקרה עם אורון, זה מה שמפחיד אותי עכשיו".
המצב העביר את כובד המשקל של הטיפול בבית ובמשפחה אל גבו של הרצל. "בכל השנים הייתי קם מוקדם בכל בוקר, משכים את הילדים, מכין להם כריכים, דואג שייצאו לבית ספר מסודרים ובזמן, ואז שוטף את הבית, מכבס, מקפל, מבשל, וכל הזמן מטפל בזהבה, בכל מה שהיא צריכה. היתה לה התמודדות לא פשוטה, כולל תקופות שהיא תיפקדה בקושי רב, במיוחד אחרי ההחלמה מהניתוחים.
"אני חי את הבית סביב השעון, עם הפסקה לעבודה מהצהריים עד הלילה בשביל הפרנסה, בעבודה שהיא לא פחות קשה. חוזר מהעבודה סחוט מעייפות, מספיק לראות חצי שעה טלוויזיה והולך לישון כדי להצליח לקום מוקדם בבוקר, ב־05:30, לשיגרת הבית".
הבנים עזרו לך?
"עזרו מאוד כל הזמן, הבינו את המצב ושיתפו פעולה בצורה מעוררת כבוד. הם עזרו לזהבה, היו קשובים לה, אבל היו להם החיים שלהם, ולא רציתי להכביד עליהם. אורון היה אחראי איתי על הסדר והניקיון בבית. הוא היה מסודר בצורה שלא תיאמן. למשל, הוא לא אהב שמקפלים לו את הכביסה. היה אומר לי, 'אבא, אתה תכבס לי את הבגדים, ואני אקפל אותם'.
"היה לו קרטון של חנויות בגדים, ובעזרתו הוא היה מקפל את החולצות. ככה הוא היה מסדר את החולצות, כמו בחנות, שהכל יהיה באותו גודל ובאותו סדר. פעם אחת זהבה קיפלה לו את החולצות, והוא אמר לה: 'אמא, פעם אחרונה שאת מקפלת לי'.
"חברים מהפלוגה שלו סיפרו לנו שבוקר אחד, בבסיס בחרמון, אחד החבר'ה התעורר מאוחר. בזמן שהוא רץ למקלחות להתארגן, אורון סידר לו את המיטה, בלי שהוא יבקש בכלל. והוא סידר אותה כמו שהיה מסדר לעצמו - הכל מתוח, ישר, מתוקתק, מדוגם. סיים והלך משם, בלי להגיד לו כלום, בלי לקחת קרדיט".
איך הוא התמודד עם המצב של זהבה?
"הוא לקח ללב את המחלה שלה. אבל התמודד בשקט עם הכאב, היה בוכה בחדר שלו, בלי שאף אחד יראה. מול אמא שלו היה חייכן ונחוש. עודד אותה והחמיא לה על כל התקדמות במצבה".
זהבה והרצל בביתם // צילום: אפרת אשל
"אורון כמעט לא דיבר על המצב בבית", מספר המחנך שלו בתיכון בית ירח, דני גלעד (45). "הייתי מודע למצב בבית, אבל הוא לא בא לספר ולדבר, ובוודאי לא השתמש בזה, למרות שבקלות היה יכול לקבל הנחות. ככל שניסיתי יותר לדבר איתו על הקושי בבית, כך הוא היה מתאמץ ללמוד יותר ולהגיע להישגים טובים יותר, שגם ככה היו מצוינים.
"הוא תמיד השתתף בפעילויות של הכיתה ויצא לטיולים. אני זוכר שבאחד הטיולים היינו במצפה רמון, ומצאתי אותו יושב בשקט בצד. שאלתי אותו מה שלומו, והוא כמובן אמר שהכל בסדר. תוך כדי שיחה התברר לי שזהבה לא הרגישה טוב. הצעתי לו לארגן הסעה שתיקח אותו מייד הביתה, אמרתי לו שאני אעשה את זה בקלי קלות, שזאת לא בעיה, אבל הוא התעקש שלא צריך. רצה להיות כמו כולם, לא להיות שונה, ומעל הכל, היה מאוד מחובר לחברים שלו, ועם כל השקט, גם מאוד מרכזי מבחינה חברתית.
"אני יודע שהוא היה אומר לעצמו שלכולם קשה עם משהו, וצריך להתמודד. אף פעם לא הבנתי איך הוא עושה את זה. איך נער צעיר מצליח למצוא את הכוחות. לצערי היו לי תלמידים נוספים שההורים שלהם היו חולים. כשמישהו חולה זה יכול לפרק בית שלם. והוא, בשקט שלו, התעקש לבלוע כל קושי, לשמור על מסגרת, על נורמליות, גם בבית הספר, גם בחברה, גם בבית. שהכל יתפקד.
"אורון הוא התלמיד הראשון שלי שנהרג. ופתאום, בעיניים שלי כבוגר, אני מבין שהוא היה ילד. זה מוטט אצלי משהו מבפנים, עירער אצלי את המחשבה. אני מאוד מעודד את התלמידים שלי לשירות משמעותי בצה"ל. ההתמודדות עם המוות של אורון העלתה בי שאלות, שאולי לא מתפקידי לעודד את התלמידים שלי להיות קרביים".
הרצל מספר שבגלל מצבה של זהבה, אורון היה יכול להתגייס ליחידה עורפית. "הצבא ידע מה המצב בבית ואיפשרו לו לבחור בתפקיד לא קרבי. זהבה מאוד לא רצתה שילך לקרבי. אני לא התערבתי, גם עם אבירם לא התערבתי. כשאורון התגייס אבירם עוד היה בשירות חובה, בגדוד שקד של גבעתי, והיא הרגישה שהיא לא יכולה להתמודד עם מצב של שני בנים שמשרתים שירות קרבי במקביל, רחוק מהבית.
"היא ממש התעקשה, אבל היא לא הצליחה לשכנע אותו. הוא אמר לה, 'אני לא מסוגל אפילו לחשוב להיות ג'ובניק'. היו לו חברים לא קרביים, אבל הוא החליט שהוא חייב להיות קרבי.
"המוטיבציה ורוח ההתנדבות היו חלק ממנו גם בשירות הצבאי. רוב החיילים, בשנייה שאומרים להם 'אתה יוצא שבת', הם כבר בשער של הבסיס. ואורון - הוא רק היה מחליף אחרים בשבתות, נותן לחברים שלו לצאת. זהבה היתה אומרת לו, 'למה אתה מחליף אחרים, גם אני רוצה לראות אותך, למה אתה עושה לי את זה?' אז הוא היה אומר לה: 'אני מחליף בחור שחייב לצאת הביתה, לא נורא, אני אבוא בשבוע אחר'".
ביקור הרמטכ"ל בבית המשפחה. "במקרה כזה, כולם יודעים שאין באמת מילים" // צילום: גיל אליהו/ג'יני
הרצל עונד על צווארו שרשרת זהב עם תליון בצורת דיסקית, שבני המשפחה הכינו בשבילו. מצידו האחד של התליון חרוט השם אורון שאול, ומצידו האחר מספרו האישי. גם לאבירם ואופק שרשראות כאלה. עבור זהבה הכינו טבעת זהב עם שמו של אורון. כרגע היא עונדת בנוסף גם את השרשרת שהוכנה עבור אופק, כי אופק לא מוכן להסיר מצווארו את השרשרת שנתן לו אורון לפני שנהרג, ועליה מגן דוד.
הרצל: "באחד הימים בחודש מארס הגיע אורון הביתה ביום שישי, ואמר לאמו, כמעט בדרך אגב, 'אמא, קיבלתי מצטיין נשיא'. היא הלכה אחריו לחדר שלו ואמרה לו, 'מה אתה אומר? מה אתה זורק את זה ככה?' היא מאוד התרגשה, הילדים הם כל חייה.
"לי הוא הודיע את זה בטלפון, ואני זוכר איך שתי דקות הייתי בדממה. כשהתעשתי אמרתי לו, 'אורון, אתה יודע מה זה מצטיין נשיא? אתה מבין כמה זה גדול?' אבל הוא היה כל כך צנוע, לא מתפאר בעצמו. בזמן השבעה זהבה גילתה שזה לא היה אות ההצטיינות היחיד שקיבל. היא פתחה את אחת המגירות ומצאה בהן תעודות הצטיינות מהשירות, שלא ידענו עליהן.
"לפני שאורון קיבל את האות בבית הנשיא ביום העצמאות, הוא יצא לשבועיים של חזרות לטקס. מהטקס הוא חזר איתנו הביתה, ומאז ועד התקרית שבה נהרג, הוא הגיע הביתה לשבת אחת בלבד. הפעם האחרונה שראינו אותו היתה שישה שבועות לפני שהוא נהרג.
"באותה תקופה המחלקה שלו הוצבה בחרמון, והוא רצה לפצות את החברים שלו על זה שלא היה בבסיס וכאילו 'עשה חיים'. הוא הרגיש לא נעים והחליט לוותר על השבתות שהיה אמור להגיע הביתה. זהבה אמרה לו, 'מספיק, ויתרת על שבת אחת ועוד שבת, בוא כבר הביתה'. והוא אמר לה, 'תעזבי, אמא, עכשיו זה התור שלי'.
"זה היה אורון. מתנדב, מתחשב באחרים. קודם החברים והמשפחה, ורק אחר כך הוא.
"זהבה תמיד אמרה לו, אל תהיה ראשון, תפסיק לקפוץ ראשון. אבל זה לא עזר. גם בנגמ"ש הוא לא היה צריך להיות, אלא התעקש להצטרף. הוא היה צמוד למ"פ ולסמ"פ בגדוד 13, וביצע בעצם תפקיד של שני לוחמים, בגלל שהיה היחיד בפלוגה עם היתר נהיגה. לכן הוא לא היה אמור להיות על הנגמ"ש. בסופו של דבר שני לוחמים ירדו מהשבצ"ק (שיבוץ קרבי), ואורון רץ וביקש מהמ"פ להצטרף לצוות. הוא לא העלה בדעתו לא ללחום עם כולם. סיפרו לנו שהוא אמר למפקדים שלו, 'בשביל זה התגייסתי, אני רוצה להילחם'".
מתי דיברתם בפעם האחרונה?
"בשישי בבוקר, כשידע שהוא עומד להיכנס לעזה, הוא התקשר לכל אחד מאיתנו לספר לנו שהוא נכנס. אלי הוא התקשר ראשון. עשיתי קניות של יום שישי, וניהלנו שיחה קצרה. הוא נשמע לי בסדר גמור, בלי חששות בכלל, עם מצב רוח טוב ומאוד בטוח בעצמו. רק הספקתי לומר לו שישמור על עצמו והשיחה נגמרה. הוא היה צריך להזדרז להספיק להתקשר לכולם לפני שייקחו להם את הטלפונים. אחר כך התקשר אל אבירם, שקיבל צו 8 והיה באימונים, והתקשר אל זהבה, כמובן.
"חברים שלו מהיחידה סיפרו לנו שלפני הכניסה לעזה כולם היו מבוהלים, דרוכים, והוא קם פתאום והתחיל לרקוד, לשיר שירים של הפלוגה, ואמר להם 'תתעודדו, מה קורה לכם?' מאיך שאני מכיר אותו, הוא ניסה לעשות להם טוב על הלב, ואני חושב שגם שיחרר ככה את העומס והמתח שהוא בעצמו הרגיש".
חונכים שלט זיכרון לאורון. "קיבלנו טלפונים, אבל לא חשדנו בכלום" // צילום: גיל אליהו/ג'יני
איך הרגשתם כשנודע לכם שהוא נכנס לעזה?
"מרגע ששמעתי על הכניסה הקרקעית התעורר אצלי חשש. אני יודע שגולני זה חוד החנית. אבל לא אמרתי מילה לזהבה, כי היא תמיד פחדה עליו נורא, לא משנה איפה היה. גם כשהיה נער ויצא לבלות בלילות, היא היתה מחכה לו עד שחזר הביתה".
הרצל משתתק. "קשה לי לדבר עליו, אני מרגיש שאני נחנק", הוא מתנצל. "אני לא יודע אם יש ילדים כאלה. הוא היה ילד מושלם. הרבה הורים אומרים על הילדים שלהם שהם מושלמים, אבל אני מרגיש שאורון באמת היה מושלם.
"תמיד הסתכל קדימה, מה יעשה בעתיד. היו לו תוכניות עם החברה שלו בשלוש השנים האחרונות, הודיה, שהיתה האהבה הגדולה הראשונה שלו. הם רצו לטייל יחד, להתחתן, להביא ילדים. היו מתווכחים ביניהם למי יהיו דומים הילדים, וחברים שלהם היו אומרים להם, 'זה לא משנה, אתם דומים'. שניהם היו יפי תואר. אנשים נדהמו כל החיים מכמה שאורון היה יפה".
למה קראתם לו אורון?
"בהתחלה לא ידענו איך לקרוא לו. ביום שזהבה עמדה להשתחרר מבית החולים היא ראתה ילד שרץ וברח מאמא שלו, והאמא קראה אחריו, 'אורון, בוא, לאן אתה רץ?' באותו רגע היא החליטה לקרוא לו אורון, ומאותו יום הוא הצדיק את השם הזה. שילוב של אור ושל רון, בדיוק כמו שהוא היה.
"אחד החיילים ששירתו עם אורון סיפר לנו שבמסדר של יציאה לחופשה, חסרה לאותו חייל סיכת הלוחם שלו. לפני המסדר אורון הוריד את סיכת הלוחם האישית שלו מדש המדים שלו ונתן לו. החייל שאל אותו, 'ומה אתה תעשה?' ואורון ענה לו: 'אני אסתדר, אל תדאג לי'. הוא לא הספיק להחזיר לאורון את הסיכה. הוא כבר החזיר אותה לנו".
הצדיק את השם שלו. אורון שאול // צילום: אלבום משפחתי
הרצל יורד לחדרו של אורון. חדר קטן, מסודר באופן מופתי. על המיטה פזורות תמונות של אורון מתקופות שונות בחייו. יופיו יוצא הדופן, עיניו הכחולות וחיוכו העדין נשקפים מכולן.
בשני ארגזים לבנים שומר הרצל גזירי עיתונים, הכוללים את סיקור התקרית שבה נהרג אורון ומאות מכתבים וציורי ילדים שנשלחו למשפחה מרחבי הארץ. בארון הבגדים מונחים בגדיו, מקופלים למשעי, כמו שהותיר אותם. בתחתית הארון ארגז צה"לי גדול, ובו כל החפצים שנשארו מאחוריו לפני שנכנס עם הכוח הלוחם לעזה. "לא קיבלנו עדיין שום דבר שהיה איתו בשטח", אומר הרצל.
על המחשב של אורון מונח דובון מפרווה, לובש חולצה שעליה הכיתוב "אף פעם לא מאוחר. יום הולדת שמח". הרצל מספר שזו היתה מתנה מהודיה. "היא באה ממשפחה דתית, ובעקבותיה הוא התחיל לשמור שבת ולהניח תפילין, הכל בשבילה. בשבתות היה הולך אליה ברגל, מפוריה לטבריה, חמישים דקות, גם בחום כבד. כשהייתי דואג לו הוא היה אומר, 'אבא, זה קטן עלי'".
בחדר מסתובב חסר שקט כלבו של אורון, קאי, כלב בוקסר שאותו קנה מכספו. "הוא עבד בחברת סקרים, וחסך שקל לשקל. לפני שלוש שנים וחצי היינו בטקס סוף מסלול של אבירם בחטיבת גבעתי בדרום, ומשם נסענו כולנו למשפחה במרכז, שהכלבה שלהם המליטה שמונה גורים. אורון התיישב על הרצפה, הסתכל על הגורים ולא ידע במי לבחור. כולם היו יפהפיים, קטנים, מתוקים. בסוף הוא בחר בקאי. הוא התקין סביב הגינה גדר, כדי שיהיה לכלב חופש להתרוצץ, שלא יהיה קשור.
"את יודעת שהוא היחיד מאלה שאימצו את שמונת הגורים שנשאר בקשר עם המשפחה? היה שולח להם תמונות ועדכונים, סיפר איך הוא גדֵל ומה הוא עושה. בזמן השבעה, אחת מבנות המשפחה באה לנחם אותנו. היתה לי צמרמורת כשראיתי אותה".
בין התמונות המונחות על המיטה של אורון גם תמונה מטקס ההתייחדות שערכה חטיבת גולני עם משפחות החללים באתר ההנצחה בצומת גולני, לפני חודש. מצבת הזיכרון, שעליה כבר חקוק שמו של אורון, היא עבור המשפחה הדבר הקרוב ביותר לקבר. לפני הטקס, כשזהבה ראתה לראשונה את שם בנה על המצבה, היא מתחה את גופה הקטן כדי לטייל עם אצבעותיה על אותיות שמו. הרצל הביט בה ופרץ בבכי.
"התפרקתי. לא האמנתי כמה יהיה לי קשה. שנה וחמישה חודשים קודם לכן היינו עם אורון בטקס קבלת הכומתה, וזה היה מלא שמחה וגאווה. התחלה חדשה. הצטלמנו וחגגנו והיינו גאים. ואז אתה מגיע שוב לאותו מקום, ומציין את הדבר ההפוך. את הסוף. אתה רואה את השם שלו על קיר ההנצחה, ושם הוא יישאר לנצח. זה מה שנשאר לנו. לא היתה הלוויה, ואין קבר".
• • •
בחודשיים שחלפו מאז נפילתו של אורון מוביל האח הבכור, אבירם, יוזמות רבות להנצחתו, ובהן הקמת אתר אינטרנט לזכרו והקמת מצפור על שמו, שיצפה אל הגולן והכנרת, שם אהב לטייל. ביום השלושים לנפילתו נערך טקס בהשתתפות 1,500 איש ונחנך גלעד לזכרו בפוריה עילית: עץ זית, כסמלה של חטיבת גולני, שסביבו ניטעו דשא ופרחים והוצבו ספסלים. סמוך לגלעד מגרש קטרגל שנקרא על שמו של אורון.
"הוא היה אוהד שרוף של בית"ר ירושלים", מספר הרצל ופניו נמלאות לרגע באור. "הוא אהד את הקבוצה בגללי. עוד כשהיה קטן, הוא ואבירם היו מצטרפים אלי למשחקים. היינו הולכים לשבת עם האוהדים הכי שרופים, ששרים ועושים בלאגן. אורון היה ידען ענק בספורט, ובמיוחד בכדורגל. כשרציתי לדעת משהו, כל פרט, הייתי פונה אליו. עכשיו אין לי את מי לשאול".
ביום שני הקרוב תתארח משפחת שאול במשחק של בית"ר ירושלים מול מכבי חיפה באיצטדיון טדי. בפתיחת המשחק תוקדש דקת דומייה לזכרו של אורון, ותמונותיו יוקרנו על המסכים. אבל הרצל אומר שהמשפחה לא תמצא מנוח עד שאורון יובא לקבורה.
"הימים האלה, לפני ראש השנה, הם הזמנים שבהם שערי שמיים פתוחים לתפילות", הוא נושא את עיניו אל השמיים הכחולים. "אני מקווה שכל עם ישראל יצטרף אלינו בתפילה שנקבל את אורון חזרה, שנביא אותו לקבורה. זה מאוד קשה בלי קבר, כי זה אומר שאין כלום. אין גם תשובות לשאלות איפה הוא עכשיו, מה עושים איתו, זה לא נותן מנוחה.
"אנחנו רוצים שיהיה לנו קבר ללכת אליו. מקום לבכות עליו. שיהיה לנו לאן ללכת בימי הזיכרון, ביום ההולדת של אורון, ביום האזכרה שלו. שהוא יהיה פה, במדינה שהוא כל כך אהב ושהוא שירת בנאמנות. אנחנו צריכים את זה, וזה מגיע לו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו