אור ליום אתמול, במלאות 13 שנים לקריסת המגדלים בניו יורק ונוכח דאעש, הכריז ברק אובאמה כי יש לו אסטרטגיה למיגור הטרור האיסלאמי הקיצוני. לא "הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה", אבל משהו כמו "עמוד ענן" או "סלע איתן" מתוצרת אמריקנית. לחימה תקיפה מן האוויר ב"מדינה האיסלאמית" המאיימת על האנושות, גם על האיסלאם.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
המזל שיחק שלשום ליצחק (בוז'י) הרצוג. ראש האופוזיציה נקלע לוושינגטון ביממה שקדמה לנאום אובאמה. הבטיחו לו כי אמריקה תילחם. מצד אחד, שמע כי היא לא תרפה ממאבקה בגרעונה של איראן. זה טוב. מצד אחר, ברור כי תחזור לנושא הפלשתיני. היא לא תקבל את הערכת אביגדור ליברמן כי לישראל אין בעיה עם הפלשתינים אלא עם העולם הערבי. גם אם הדבר נכון - וושינגטון אינה מחזיקה בדעה זאת.
מה אומר הדבר לגבי ישראל? עתה, משאובאמה הכריז על הצעד הנכון למלחמה בדאעש; ומשחמאס לא קיבל את המזער שתבע במהלך צוק איתן; ומכיוון שברור כי ארה"ב תחזור למשא ומתן על כינון שתי מדינות בין הים לירדן - המעשה הנכון הוא שבנימין נתניהו ייצא לשיחות בבית הלבן. האווירה המציאותית בוושינגטון תאפשר לישראל לחדש את תיאום העמדות המוקדם עם בעלת הברית הגדולה, אם כי אין ארוחות חינם, ויהיה על נתניהו להציע גם ויתורים כואבים.
ארה"ב היא שותפה נאמנה כאשר מכהן בה משטר יותר נוח או פחות. ממש כפי שלא משה מהיחסים המיוחדים עם ישראל בין שהליכוד בשלטון ובין שיריביו. מלחמת אמריקה בטרור האיסלאמי היא מועד נוח למקצה שיפורים.
בחירה טובה
כל שבוע והשערורייה שלו. עכשיו על הפרק טענות שמא אין שקיפות מספקת בבחירת הרמטכ"ל הבא. הכל כתוצאה מהתקלה שאירעה ב־2010. בחירת הרמטכ"ל ה־20 הזדהמה בגלל המסמך שהחליף שמות - יואב גלנט, בועז הרפז, גבי אשכנזי. אך מכאן ועד להצעות מרחיקות לכת לשנות את דרכי בחירת הרמטכ"לים הבאים רב המרחק.
דוד בן־גוריון הנהיג את השיטה, והיא פעלה היטב ברוב המינויים. יש תחרות, וביסודה אינה רעה. כאשר משה לוי שמע רכילות כי המועמד לרשת אותו (ומי שלא היה חביבו) דן שומרון בעל נטיות מיניות שבאותה תקופה לא איפשרו את מינויו, סיפר על כך לקצין רפואה ראשי פרופ' ערן דולב. עם כל הצער וחוסר ההגינות שבדבר, בעידן השמרני של השנים ההן נהג לוי נכון. צריך לקוות כי היה נוהג כך (אז) גם אם שומרון היה חביבו.
היו מאבקים לרוב. היתה התמודדות נסערת בין דוד (דדו) אלעזר לבין ישעיהו גביש, אז מה? שניהם היו מועמדים סבירים. גם בין שאול מופז לבין מתן וילנאי. מופז זכה, מה רע? כל עוד אין התנהלות בלתי הולמת וחריגה אין פסול בתחרות הזאת. עתה שוב מתקיימת התמודדות כזאת. בסופו של דבר, בהליך כזה או אחר אורח הבחירה סביר, ובלבד שהמועמד הזוכה עומד במבחני ועדת טירקל.
ההכרעה נעשית בסופו של דבר בכובד ראש. כאשר במשפחתו של אריאל שרון רצו לקדם ללשכת הרמטכ"ל את דן חלוץ תוך דילוג מעל משה (בוגי) יעלון, נועץ ראש הממשלה באישים שקולים כאמנון ליפקין־שחק, שהמליץ לבחור ביעלון, וטוב עשה ששמע בקולו.
אין ספק כי יעלון ייוועץ עתה במביני עניין. גם בנימין נתניהו. אם יכופפו ידיים ייסוב מאבקם סביב מועמדים סבירים. שום ראש ממשלה ושר ביטחון אינם יודעים בוודאות כי המועמד של האחד ראוי מזה של האחר. בוחרים בהסתברות גבוהה, ואין חברת ביטוח להצלחות.
משה (בוגי) יעלון // צילום: דודי ועקנין
על פרשת אשכנזי
"מרוב עצים לא רואים את היער", התלונן באוזניי משפטן צעיר שביקש לעקוב אחרי פרשת גבי אשכנזי והסתעפויותיה. חלפו כבר כ־50 חודשים למערכה, ואין רואים את סוף המנהרה, לא אור ולא חושך. אז עץ־עץ:
• הקלטות הראשונות שפורסמו לבקשת עיתון "הארץ" מצביעות על רוח רעה בלשכת אשכנזי. התכנים רוויי אלימות, הסגנון גס ומחוספס. אך זו רק ההתחלה. אין בהן את העניין העיקרי. יותר משחשוב להפעיל את המערכת המשפטית נחוץ לפרסם את הקלטות במלואן. רעש אדמה.
• בכיר במשטרה טען כי חפרו וחפרו, ולא מצאו חתירה של לשכת הרמטכ"ל תחת שר הביטחון. נכון, כי לא צריך לחפור. נטען כי אשכנזי העביר את המסמך השנוי במחלוקת בין אלופים כדי לעוררם נגד כוונת אהוד ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל. במקום לשוחח עם בנימין נתניהו או לשכנע את ברק הוא חתר ליעדו בצורה בלתי לגיטימית - ממתן המסמך לאלופים שלא ייבחרו לתפקיד ועד להדלפתו לערוץ־2. זו החתירה, והיא על פני השדה. לא במחשכים. נראה לי פשוט ביותר.
• בימים הראשונים לחשיפת המסמך דנו יהודה וינשטיין, המפכ"ל דוד (דודי) כהן וניצב יואב סגלוביץ' אם לחקור את גבי אשכנזי באזהרה. וינשטיין פסק בשלילה. מאז נוסף מידע רב בפרשה, אבל לאו דווקא בסוגיה זו. מה שהיה ידוע בחקירה הראשונה (2010) שריר וקיים גם בזו של 2014. אז איך עתה הגיעה המשטרה להמלצה לראות בהתנהלותו של אשכנזי הפרת אמונים? מדוע מנע אז וינשטיין את החקירה באזהרה? תמוה.
אך ממשרדו הוסבר כי "כל ההחלטות בעניין זה התקבלו לאחר התייעצות עם כל הגורמים הרלוונטיים על סמך התשתית הראייתית שהיתה קיימת באותה עת והתקבלה אכן ההחלטה בשעתו לא לחקור את אשכנזי". העובדות ברורות, הפרשנות פתוחה.
• נכון שראש המלמ"ב אמיר קין הסתבך בחקירה בעשיית טובה לגבי אשכנזי. עדיין אני סבור כי יש בו יושרה. בתוקף תפקידו הוא ה"בוס" הגדול של מערכת ההקלטות אצל אשכנזי ואהוד ברק גם יחד. אני מציע, וחוזר ומציע, לשאול אותו אם לדעתו היתה לברק או למי מעוזריו יד במעיכת הקלטות בלשכת שר הביטחון. יותר ממעניין. גם ישים קץ לדיבורי הסרק.
גבי אשכנזי // צילום: יהושוע יוסף
בזכות הקמפיינים
ב"העין השביעית" טען עוזי בנזימן כי מאמריי בעניין פרשת גבי אשכנזי הם "אחד מפירות הבאושים של התפיסה העיתונאית המעניקה לגיטימציה לקמפיינים תקשורתיים". לא אתייחס לדברים שכתב על אחרים. רק ל"פרי הבאוש" של עצמי.
הטענות נגד "קמפיינים" הן עיסוק בבעיה שאינה קיימת. מתי מישהו מגנה "קמפיין" של עיתונאים? כשהוא סבור כי תוכנו ויעדיו שגויים; ומתי הוא מצביע על ה"קמפיין" כעל שירות למופת למען הציבור? כאשר הוא מזדהה עם דעת העיתונאי ומגמתו.
גדולי העיתונאים עסקו במה שבנזימן מכנה "קמפיין תקשורתי". אורי אבנרי הציף את "העולם הזה" בכתבות סדרתיות - "קמפיינים" - נגד תופעות שנראו לו פסולות. למשל, מאבק שורת המתנדבים בצמרת המושחתת של המשטרה (להלן). הרשימה ארוכה: משבתי טבת עד מרדכי (מוטי) גילת, מיאיר קוטלר עד איילה חסון.
כך גם בדמוקרטיות הגדולות. בוב וודוורד וקרל ברנשטיין ניהלו קמפיין בפרשת "ווטרגייט" להדחת הנשיא ריצ'ארד ניקסון, וזכו לתהילה; וכן מורה הדרך האגדי - אד מורו מ־CBS שלחם בציד המכשפות שהנהיג הסנאטור ג'ו מקארתי באמריקה של שנות ה־50 נגד החשודים באהדה לקומוניזם.
השתתפתי ב"קמפיינים" לרוב. בעשור האחרון עסקתי (כעיתונאים אחרים, כמובן) במאבק נגד השחיתות של אהוד אולמרט ובפרשיית גבי אשכנזי. גאוותי דווקא על ה"קמפיין" בעד מתיחת גדר ההפרדה כאחד האמצעים המרכזיים לבלימת האינתיפאדה. לא רק בגללי היא ניצבת כיום על מקומה. אך גם בגללי. אין מאבק של ממש בלי קמפיין. בתנאי שהדעות מובעות בתום לב.
למעשה, התקשורת של המאה ה־21 אינה יכולה להשיג יעדים חיוניים בלי "קמפיין". הציבור מצוי בסתם יום של חול תחת מטח מתמיד של חדשות, ידיעות, כאשר כותרת דוחקת בקודמתה ונדחקת בזו המגיעה אחריה. אין זמן לעכל את המידע ולנתחו ולהבינו. לכן ברוב מכריע של המקרים אין בכוחה של ידיעה אחת, בודדת, דרמטית ככל שתהיה, כדי לשנות את המציאות הקשה.
כדי לגרום לתהודה ציבורית למימוש השינוי נחוץ "קמפיין", הרעשה בלתי פוסקת, שינון חוזר על עצמו. לרוב עיתונאי שעוסק בקמפיין מאבד קוראים ומאזינים וצופים. אין להם סבלנות לשמוע על פרשה מכוערת בפרטי פרטים, יום אחר יום. אבל אם העיתונאי אינו נרתע; ואם אינו חדל גם כשידידיו אומרים לו כי הפך ל"כפייתי" ול"משעמם" יש סיכוי שגם יצליח.
לא רק "המעז - מנצח", כפי שטבע דיוויד סטרלינג בעבור הקומנדו הבריטי והועתק בצה"ל אלא גם "המתמיד - מנצח". לכן "קמפיין" אינה באמת מילת גנאי.
הבית בשיפוצים
הדם עלה לראש לעסקני הבית היהודי. הם חשים שרוכבים על סוס פוליטי דוהר. אילו מנתה הסיעה ארבעה ח"כים עם צפי דל לעתיד לא היו סוחבים מיקרופונים איש לרעהו בוועידת המפלגה. לפתע נראה להם כי יש מה לחלק.
הוויכוח המהותי בין נפתלי בנט לבין יוני שטבון ומוטי יוגב, ולמעשה גם אורי אריאל, הוא חלק מהמשבר הפוקד את הפוליטיקה הישראלית. מצד אחד מפלגות של איש אחד כמו ש"ס וישראל ביתנו ויש עתיד, שזו תופעה פסולה בדמוקרטיה; ומצד אחר מפלגות קלאסיות מתפוררות כשהן לוקות ביצר של הרס עצמי ובעודן חותרות תחת מנהיגיהן יותר מכפי שנאבקות ביריבים. הקורבנות הם בנימין נתניהו ויצחק (בוז'י) הרצוג, וציפי לבני בסיבוב הקודם.
לכן תביעת בנט לאשר חוקה שתעניק לו סמכויות נוספות; לאפשר לו לשתול ברשימה לכנסת כמה מועמדים מטעמו, ולא פרי קנוניה בין עסקנים המככבים בפריימריז, אינה בלתי סבירה. אך בבית היהודי - כמו בשאר המפלגות - צריך בדק בית המבוסס על איזון ראוי.
איכשהו צריך לשחרר את ישראל ביתנו וש"ס ויש עתיד משלטון יחיד, אבל גם לחזק את העומד בראש כל מפלגה כדי שלא ייגרר למאבקים מיותרים כמו בליכוד ובעבודה ובבית היהודי. כל המפלגות צריכות לשיפוץ, כל אחת בצבע אחר.
ה"שורה" חוזרת
לא אחת הארגונים הנאבקים למען טוהר המידות צהובים זה לזה. תחרות, יריבות, אפילו עד כדי איבה. אך פרשיות השחיתות האחרונות, שהבולטות בהן קשורות בשמם של אהוד אולמרט וגבי אשכנזי, גרמו ככל הנראה לזעזוע פנימי ולהעדפת העיקר על הטפל. בימים אלה היבהבו שתי אלומות אור.
האחת, בחסותם של מיכה לינדנשטראוס ומי שעמד בראש חטיבת הביטחון שלו במשרד מבקר המדינה יעקב (מנדי) אור.
בסוף החודש יעלה בידם להושיב זה לצד זה את אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון ואריה אבנרי מאומ"ץ, וכן אלדד יניב ונציגים משבי"ל, התנועה לחופש המידע, העוגן ודמוקרטיה מתקדמת. הם יתכנסו באוניברסיטת תל אביב להקים פורום משותף לדיון בטוהר המידות. התחלה חדשה.
אך אינם לבד. זאב בן־יוסף הלומד לתואר שני באוניברסיטה העברית, קרא כאן לפני שבוע כי ייתכן שיש צורך לחזור 60 שנים לאחור ולהקים מחדש את "שורת המתנדבים", שלחמה בשני סיבובים מתישים לטיהור המשטרה. בעקבות מאמרך, כתב לי, קמה באוניברסיטה "שורת מתנדבים" חדשה. יש לה כבר אתר בפייסבוק. לדבריו, החל להיאסף מידע.
הם מכל קצווי הקשת הפוליטית. הציע לי לעמוד בראשה. לא, תודה. אך למעוניינים הנה המספר - 0507952356. שוב תודה.
אליעד שרגא. יו"ר התנועה לאיכות השלטון // צילום: קונטקט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו