העיתונות הבריטית התייחסה בכבוד רב להופעת הבכורה של גיברלטר בכדורגל האירופי - הפסד ביתי 7:0 לפולין. זה תואר כמין עניין של רוח הספורט - כיצד מדינה קטנה מקימה נבחרת כדורגל. לטעמי יש פה פן קצת פחות רומנטי - גיברלטר היא בסיס צבאי ומקלט מס שבריטניה מחזיקה די בניגוד לרצונה של ספרד הקרובה, נבחרת לאומית היא עניין של עצמאות.
אבל פוליטיקה בצד. התקבלותה של נבחרת כמו גיברלטר לכדורגל בינלאומי היא זילות. באיזו רצינות אנחנו אמורים להתייחס לשיאי הבקעה של חלוצים אם רוברט לבאנדובסקי כבש רביעייה מול נבחרת שהיא כנראה לא ברמה של קבוצת חובבים גרמנית?
מה הטעם להפסיק את הליגות הלאומיות כדי להטריח כדורגלנים לשחק נגד אלו? המשחק, אגב, נערך בפורטוגל כי למרות שהם מדינת כדורגל לגיטימית בעיני אופ"א, לגיברלטר אין איצטדיון למשחק כזה. למעשה, יש איצטדיון אחד במדינה עם דשא סינתטי.
נכון, אי אפשר לשפוט מדינות רק על פי כוחן. איש לא יטען שהודו אינה נבחרת לגיטימית בגלל חולשתה, כי היא מייצגת עם אמיתי. אבל לגיברלטר אין לא עם ולא כדורגל, רק עוד חברה באופ"א.
מה באמת האינטרס של פיפ"א/אופ"א בנבחרת כזו? כמובן, כחברה מלאה יש ליו"ר ההתאחדות שלה זכות הצבעה בבחירות לנשיא אופ"א ופיפ"א. זכות זהה לזו של יו"ר ההתאחדות האנגלית או האיטלקית. ובמילים אחרות - כל התאחדות שמוקמת מחזקת את השלטון בפיפ"א ובאופ"א כנגד ההשפעה של מדינות כדורגל אמיתיות.
ובכלל, אם לאופ"א כל כך חשוב שלכולם יהיה ייצוג, שתקים אליפות למדינות הקטנות מ־100 אלף נפש. הטורניר יהיה מהנה, כל הנבחרות הללו יטעמו מדי פעם את טעם הניצחון, ויניחו לכדורגל המקצועני להתקיים.
הנדאל של השחמט
התחושה לפני שלושה־ארבעה חודשים היא שעולם השחמט הולך לדור שלם בשליטתו של שחקן אחד, לאחר שמגנוס קרלסן כבש את אליפות העולם לפני גיל 24, עם כריזמה, חוזי פרסום ודוגמנות וגם יכולת פנומנלית. התחושה היתה שיש כאן גארי קספרוב חדש, שישלוט בענף ללא בעיות כרבע מאה.
לפעמים דומיננטיות של אלוף באמת מגמדת דור שלם. רוג'ר פדרר אמנם ייאש בתחילה את מתחריו, אבל אז הופיע פתאום רפאל נדאל, שדווקא הרף שקבע השוויצרי לקח אותו לגבהים שפתחו לחלוטין את הדיון בדבר גדול הטניסאים.
ומהר מהצפוי הבליח הנדאל של השחמט. בסנט לואיס הסתיימה השבוע תחרות השחמט החזקה בהיסטוריה מבחינת דירוג השחמטאים (עניין קצת סמנטי, כי מד הכושר עולה מעט עם שנים), שכללה שישה שחמטאים שכולם בין עשרת הראשונים בעולם, כולל שלושת הראשונים. המנצח היה עילוי חדש: פביאנו קרואנה, צעיר בשנתיים מקרלסן, איטלקי יליד מיאמי שבעצם גדל בברוקלין.
אבל זה לא היה הניצחון, כי אם הדרך: עם שבעה ניצחונות רצופים בפתיחת הטורניר הופעתו של קרואנה תוארה על ידי מרבית יריביו כ"היסטורית" או "מייאשת" על ידי קרלסן. ככל הנראה זה היה שיא לניצחונות רצופים מול יריבות ברמה כל כך גבוהה, מאחר שהוא סיים עם שלוש תוצאות תיקו והקדים את קרלסן בהפרש דמיוני של שלוש נקודות שלמות.
קרואנה נסק די מתחת לרדאר. ארה"ב, שכמו בהרבה ענפי ספורט מאזרחת ללא סוף, לא שמה לב שבחר לייצג את איטליה. אולי כי באמריקה הוא קצת חסה בצילו של היפני־אמריקני האקסצנטרי היקארו נקמורה. צל שמתברר עכשיו כתדמיתי בלבד.
אבל לא רק אמריקה פיספסה אותו. בטורניר המועמדים האחרון, שבו זכה וישוונת'אן אנאנד בזכות קרב הגומלין על התואר מול קרלסן, קרואנה לא השתתף בגלל זכותה של המארחת (רוסיה) להזמין שחקן מטעמה.
פביאנו קרואנה. גם בארה"ב פיספסו אותו // צילום: אי.פי
ההתנשאות של דני פארי
באופן מאוד צפוי היתה התפתחות נוספת בפרשת ברוס לבינסון, בעלי אטלנטה הוקס, שהודה מיוזמתו ששלח הודעת אי־מייל בעלת קונטקסט גזעני והסכים למכירת הקבוצה. ולא, זו אינה קונספירציה של הפללה עצמית לנצל את המחירים המטורפים של ארגוני ספורט. וכך התברר שמי שעמד להסתבך באמת הוא מקבל האי־מייל, המנהל דני פארי, שהעביר הערכה על לואל דנג, שהיה מועמד לחתום בקבוצה, שבה נכתב כי "יש בו קצת אפריקניוּת", והסבר למהי אפריקניוּת: "מי שאולי יש לו חנות יפה, אבל מוכר בה דברים מזויפים".
טוב, עניין האי־מיילים שנחשפים הפך קצת לציד מכשפות, אבל שווה להתייחס דווקא לעניין עצמו. פארי, בנו של שחקן אן.בי.אי לשעבר, שיחק במכללת דיוק המפורסמת ובשנתו האחרונה במכללה היה נדמה שמדובר בלארי בירד החדש.
אבל הוא בחר לא להצטרף ללוס אנג'לס קליפרס, שבחרו בו במקום השני בדראפט 1989, אלא הלך לשחק באיטליה, ובמקום להגיד שהוא מעדיף לוותר על האתגר בקידום קבוצה חלשה, הודיע אז ביהירות שהוא "רוצה ליישם את השכלת דיוק שלי בתרבות זרה".
בדיעבד היומרה של ההשכלה מהמכללה היוקרתית התבררה כקליפה ריקה. כשהגיע לבסוף לאן.בי.אי לא היה כאן בירד חדש, אלא שחקן סולידי שמשך עשר עונות.
כג'נרל מנג'ר קשה לומר שהיו לו הצלחות מהדהדות, והדרך שבה התמודד עם הסיפור הזה - ניסיון להסיט אותו ללבינסון - לא מצביעה על תחכום רב מדי.
דנג נולד בדרום סודאן, אחד המקומות הקשים עלי אדמות. כשהגיע לארה"ב בגיל 14 זו כבר היתה המדינה הרביעית שבה חי. הוא שהה כפליט במצרים, מבקש מקלט באנגליה (לונדון) ולבסוף הגיע לארה"ב.
דנג התקבל לבסוף לאותה מכללת דיוק, שלא מעגלת פינות בקבלת ספורטאים. להגיע לשם מדרום סודאן, להגיע לאן.בי.אי אם גדלת באנגליה - מחייב כוח רצון חזק במיוחד. גזענות סמויה בצד: יש פה חוסר הבנה משווע בעניין שנקרא כוח רצון.
דני פארי. הסיט את האש לברוס לוינסון // צילום: אי.פי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו