שנות הקסם

"התבגרות" הוא לא רק אחד מסרטי השנה. הוא אחד מסרטי העשור. ולא, זו איננה הצהרה היפרבולית ריקה שמטרתה העיקרית היא ללכוד את תשומת ליבכם. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

יצירת המופת הפנטסטית והשאפתנית של הבמאי האמריקני ריצ'רד לינקלייטר, שעוקבת אחר חייו של נער טקסני חביב ששמו מייסון מכיתה א' ועד כיתה י"ב - ושצולמה לאורך 12 שנה, תוך כדי שהיא מתחקה אחר תהליך ההתבגרות הממשי של השחקן הראשי שלה - היא מסוג היצירות הקולנועיות שמתווספות באופן מיידי למדף הקלאסיקות. מסוג הסרטים הנדירים האלה שמבהירים לך תוך כדי צפייה ראשונה שהם יהיו בסביבה גם בעוד שלושה, ארבעה וחמישה עשורים. מסוג הסרטים שאתה רוצה להראות לילדים שלך, כשיגיעו לגיל המתאים, כדי שיידעו שכולם עוברים את מה שהם עוברים, שכולנו היינו שם. הוא עד כדי כך טוב. הוא עד כדי כך מרגש. הוא עד כדי כך מיוחד. 

קולטריין הילד. שיחוק של ליהוק

מי שמכיר את גוף עבודותיו הייחודי של לינקלייטר, ייהנה יותר כמובן. אבל גם צופים שאף פעם לא שמעו על טרילוגיית "לפני הזריחה", או על "Dazed and Confused" ועל "Slacker", ייאלצו להיכנע לקסם העוצמתי והחד־פעמי של האפוס הזה. זהו סרט ריאליסטי, מעמיק ומעורר הזדהות שכל כולו עיסוק בחמקמקותה הארעית של החוויה האנושית; פלא סינמטי נדיר ואדיר שממחיש כיצד הזמן נוזל לנו בין האצבעות, ומתעתע בנו ובתוכניות שלנו, בלי שנוכל לעשות דבר בעניין. 

דרך עיניו של מייסון - המגולם בידי השחקן אלור קולטריין, שהיה בן שש כאשר החלו הצילומים, ובן שמונה עשרה כשהם הסתיימו - לינקלייטר מניח על המסך שרשרת ארוכה של התרחשויות שגרתיות, טריוויאליות אפילו, שמרכיבות את קטלוג הזיכרונות של כולנו (מייסון שוכב על הדשא ומביט על העננים, מייסון רוכב על אופניים בשכונה עם חברים, מייסון חוטף צעקות לא מוצדקות מאמא שלו וכיו"ב). בין לבין, ניבטים להם גם כמה וכמה אירועים משמעותיים ומעצבים יותר, ונעימים פחות - דוגמת מריבות, פרידות, אלימות במשפחה ושיברון לב. אך גם אלה מטופלים באותה אגביות נטורליסטית. כי בסרט הזה, כמו בחיים שמתנהלים מחוץ לאולם הקולנוע החשוך והמוגן, הדברים פשוט קורים. לינקלייטר אינו עוסק כאן ברומנטיזציה, והוא נמנע מלכפות מסגרת נרטיבית סדורה על האפיזודות השונות. הוא פשוט זורם עם מה שבא. לטוב ולרע. 

עם זאת, זהו לא רק סיפורו של מייסון. זהו גם סיפורה של המשפחה שלו - של הוריו הגרושים, המגולמים בידי פטרישה ארקט ואיתן הוק (בשיתוף הפעולה השמיני שלו עם לינקלייטר), ושל אחותו הגדולה, שמגולמת בידי בתו של הבמאי, לורליי לינקלייטר. וזהו גם סיפור ייצוגי על החיים של משפחה חד־הורית לבנה ממעמד הביניים בדרום ארה"ב, משנת 2002 ואילך. 

לא צוק איתן

אמו של מייסון, שמגדלת את שני ילדיה לבדה, לאחר שמייסון האב נוטש את הקן לטובת פנטזיות מוסיקליות חסרות סיכוי, מוצאת את עצמה נקלעת שוב ושוב למערכות יחסים שאינן בריאות לה. היא עושה לא מעט טעויות בדרך. אך היא אינה מוותרת על שאיפותיה. והיא אינה מפסיקה לחפש את הדרך שתתאים לה ולילדיה. אביו של מייסון, לעומת זאת, חווה התבגרות מאוחרת, שנמשכת כל הסרט, פחות או יותר. מ"האבא המגניב", שצץ מדי פעם בסוף השבוע עם מתנות, עצות לחיים והתלהבות ילדותית, הוא הופך בהדרגה לדמות אחראית יותר, ושמחה פחות. בלי קיצורי דרך. בלי מונולוגים. בלי מוסרי השכל. 

תוך כדי, "התבגרות" גם משמש קפסולת זמן מרתקת שמשקפת את הדרך התרבותית, הפוליטית והטכנולוגית שעברה החברה האמריקנית בעשור האחרון. מבריטני ספירס לארקייד פייר, מסידרת "הארי פוטר" לסידרת "דמדומים", ממחשבי אפל בעלי מסך שמן לסמארטפונים דקיקים, מהמלחמה בעיראק לברק אובאמה. ושוב, לינקלייטר אינו שם דגש מיוחד על אף אחד מהמסמנים התקופתיים האלה. הם פשוט מבצבצים להם ברקע, כתפאורה זמנית, ומסמנים באפקטיביות מוחצת ומלנכולית את חלוף השנים.

יש בהיסטוריה של הקולנוע כמה וכמה דוגמאות לסרטים שביקשו לבצע פעלול דומה לזה שמבצע "התבגרות". יש את סרטי "אנטואן דואנל", של פרנסואה טריפו, שעקבו אחר אותה דמות (ואחר השחקן ז'אן פייר־ליאו, שגילם אותה) במשך כעשרים שנה. ויש גם את סרטיו התיעודיים של מייקל אפטד, "7 למעלה" וכו', שמקבצים את אותה קבוצה של מרואיינים מדי שבע שנים כדי לראות מה השתנה בחייהם בזמן שעבר. ובכל זאת, הפרויקט הסבלני והראוי להערצה של לינקלייטר הוא הראשון שמקפל אל תוכו את החוויה כולה ומציג אותה ברצף, כסרט אחד ויחיד. 

המעברים משנה לשנה אינם מסומנים בידי כתובית או בידי פיסות דיאלוג. הם נרמזים באמצעות תספורות משתנות, באמצעות שינויים שמתבצעים בתא המשפחתי ובעזרת ההתבגרות הפיזית של השחקנים. מייסון צומח, מתפתח והופך אט אט לגבר צעיר. התמימות שבעיניו מפנה את מקומה באופן הדרגתי לטובת חולמנות ארטיסטית. הקול שלו הופך עמוק יותר. הדיבור שלו הופך ממולמל יותר. הדרך שבה הוא נושא את הגוף שלו משתנה. וגם פרצופיהם של הוריו הופכים עם השנים לעייפים ומקומטים יותר. אין כאן צורך באיפור או באפקטים. הטבע פשוט עושה את שלו.

מטבע הדברים, לא כל האפיזודות שמרכיבות את "התבגרות" שוות ברמת העניין שלהן. אך החיבור החכם והמאוזן שלהן ליצירה אחת מניב שלם שגדול בהרבה מסך חלקיו. הליהוק של קולטריין לתפקיד מייסון מתברר במהירות כשיחוק אמיתי, וגם ארקט והוק עושים כאן עבודה מצוינת ונוגעת ללב שתיזכר לבטח כנקודות שיא בקריירה שלהם. לינקלייטר, שתמיד התמחה ביצירת סרטי "hang out" - סרטים ללא מנוע עלילתי ממשי, שבהם הדמויות פשוט מסתובבות יחד ומברברות את עצמן לדעת - יודע לגרום לשיחה להתגלגל ולהישמע טבעית. והוא אולי אינו במאי ויזואלי במיוחד, אך הוא אלוף עולם בלגרום לדמויותיו להיפתח ולחשוף את מה שמסתתר בתוכן. "התבגרות" הוא אמנם אחד מסרטיו הפחות דברניים - בעיקר מפני שמייסון אינו דברן גדול - אך במובנים רבים, זהו הסרט שבו כל הנושאים שהעסיקו אותו בעבר - בין שבמישור הפילוסופי, בין שבמישור הקולנועי ובין שבמישור האישי - באים לידי ביטוי באופן מקסימלי ("Slacker" התרחש בזמן אמת, פחות או יותר. "Dazed and Confused" התרחש במשך 24 שעות. טרילוגיית "לפני הזריחה" נפרשה על פני 18 שנה. ואילו "התבגרות" מכיל רסיסים של כל העולמות, התמות והמבנים הנרטיביים האלה). 

יותר מכך, חוויית הילדות שלינקלייטר לוכד כאן אינה נופלת בדבר מקטעי הילדות המצומצמים (אך המאוד נוגעים) של סרטים דוגמת "עץ החיים", "שמש נצחית בראש צלול" ו"ארץ יצורי הפרא". רוצה לומר, יש ב"התבגרות" משהו כל כך מדויק, כל כך חזק וכל כך עמוק, שאין מצב שלא תמצאו את עצמכם נזרקים חזרה לזיכרונות הילדות ו/או לזיכרונות ההורות שלכם. 

לא קל להיות ילד, לא קל להיות הורה, ובאופן כללי, לא קל להיות. "התבגרות" אמנם לא הופך את הדברים האלה לפשוטים יותר. אבל הוא כן נעזר בכמויות נדיבות של אנושיות, חום וכנות כדי לשים את החוויה כולה בקונטקסט. והוא כן מבהיר שבמקום לנסות ולתפוס את החיים, עדיף פשוט לתת לחיים לתפוס אותך. זה הרי יקרה בכל מקרה. ולפני שתספיקו להבין מה לעזאזל מתרחש, הכל ייגמר. אז למה לא לשחרר, להתמסר ולהפיק את המירב מהדרך? 

"התבגרות" ("Boyhood"), כתב וביים: ריצ'רד לינקלייטר. ארה"ב 2014

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו