המחנות הפוליטיים הישנים גוועו והתפוררו. הוויכוח הקלאסי בין ימין ושמאל הסתיים בכך ששני הצדדים הסכימו שהוא פשוט משעמם עד מוות. ומכיוון שבכל דור ודור יש צורך בוויכוח פוליטי לוהב, התפצלנו לאחרונה לשני מחנות: האחד הוא מחנה החמיצות, או החמצמצות, או סתם "החמוצים". המחנה הנגדי, שעדיין לא מצא לעצמו שם, שולל מכל וכל את החמצמצות, אבל אם יקרא לעצמו "המתוקים" יגידו שהוא ילדותי ואם יקרא לעצמו ה"חריפים" יגידו שהוא שוב מתרברב. אבל עם שם או בלי שם, יש כאן מחלוקת טרייה, רעננה ועכשווית, והיא מופיעה כמעט בכל עמוד עיתון מאז סיומו של צוק איתן.
החרדים עומדים על כך שמצוות השמיטה לא ניתנה לעם ריבוני ומתפרנס // איור עציון גואל
אומרים לנו שסלע המחלוקת נוגע להערכת תוצאות המערכה. האנטי־חמוצים מריעים לצה"ל, לממשלה ולעומד בראשה, ובעיקר כותבים מאמרים שמפצירים בחמוצים למחוק כבר את הפרצוף ולהביא חיבוק. אבל אני, באופן אישי, סבור שהוויכוח סובב סביב עניין אחר והוא "הרוח הישראלית" הזאת שדיברו עליה כל כך הרבה מאז חטיפת שלושת הנערים. המחלוקת היא בין אלו שישראל וישראליות הן תו איכות בעיניהם, לבין אלו שמתעקשים על כך ששם התואר "ישראלי" חייב לציין משהו דפוק, חובבני מבחינה מקצועית ופגום מוסרית. מבחינתם צמד המילים "הישראלי המכוער" לא מתאר תופעה, אלא מגדיר הוויה. המחלוקת הזאת נוגעת במקום עמוק הרבה יותר מסתם דעה, היא נוגעת למבנה נפשי. לדעתי מחנה החמוצים לא רק רואה אחרת את המערכה בדרום - זאת כמובן זכותו - קשה לו עד מוות לשמוע את השיח החדש, הגאה והאופטימי של דור שלם שמשוכנע שהנכדים והנינים שלו יחיו וישמחו, ישגשגו ויבנו בתים ממש כאן על האדמה הזאת. הרוח הזאת - "הישראלית" - עומדת בניגוד לכל הבדיחות החמוצות, השירים החמוצים, הפולקלור החמוץ והסוכריות החמוצות שעליהם גדלנו וגידלנו כבר איזה שנות דור. בקצת פחות זהירות הייתי כותב שזה ממש פוגע ברגשותיהם הדתיים.
• • •
בעוד פחות מחודש מתחילה שנת שמיטה, ולראשונה מאז שאני זוכר את עצמי מתחילים כאן לדבר על שמיטה ישראלית. כן, במובן הפחות חמוץ של המילה. עד לא מזמן רק דתיים דיברו על שמיטה, והם דיברו עליה במונחים צרכניים, קטנים ומוזרים שלא מעניינים אף אחד כיאה לצרכנות דתית קטנה שהמוזרות היא נשמת אפה.
העניין התנהל פחות או יותר כך: יש איזו מצווה סתומה שחבל בכלל לדבר עליה, והיא דורשת מאיתנו פעם בשבע שנים להתבונן טוב יותר באותיות הקטנטנות שעל התווית האחורית של היין והמיץ. למה? ככה! כי יש מלך בשמיים והוא לא מקבל קהל או דואר, אלא גוזר גזירות ודורש ציות מלא. המצווה הזאת, במיטבה, גרמה לאנשים להצמיד את העין שלהם, מתוך התקף חרדה, לקופסאות תירס. אבל אנשים שמצמצמים את עצמם לכדי מהות צרכנית (מה קונים, ממי קונים, מתי ובכמה) הופכים בסופו של דבר לקריקטורות. למען האמת, ארבע הדמויות ב"סיינפלד" הן בדיוק קריקטורות צרכניות כאלה. לכן כולנו נהנינו לצחוק מהן, אבל אף אחד מאיתנו לא היה רוצה חברים כאלה מסביבו. כשמדובר בהתנהלות דתית, זה עשוי להיות קיצוני הרבה יותר.
לא יכול להיות שזאת היתה כוונת המשורר. כשתורת משה מדברת על השמיטה היא מדברת על רעיון עוצמתי ומכונן תרבות. בנבואה המתפעמת על שיבת ציון, משה רבנו לא מתאפק ומתאר איך הארץ עצמה תדרוש מאיתנו, כשנשוב, את כל השמיטות שהיא לא זכתה להן בשנים שבהן הסתובבנו לנו בעולם ונהנינו משלל האטרקציות, הגירושים והגזירות שיש לגלות להציע. לא יכול להיות שהוא מדבר על גינונים סתומים של פרוצדורה, ולא על שינויים בהרגלי הצריכה. פרויקט השמיטה הוא משהו רחב הרבה יותר שאמור להתעורר ברגע שבו היהדות תחזור להיות ישראלית.
בשנים האחרונות זה פשוט קורה. יותר ויותר ישראלים מוצאים במצוות השמיטה בעיקר את הרעיון הגדול שמסתתר מאחוריה. השמיטה מבקשת לתת לאדמה לנוח, אבל לא פחות מכך דורשת הפוגה גם מהמכבש הכלכלי שאינו יודע שובע. מאחורי המילים העתיקות "שמיטה" ו"יובל" מקננת יוזמה מהפכנית שמבקשת לצמצם פערים חברתיים, לאפשר לאנשים ששקעו בחובות להשתקם ולפתוח דף חדש, ולא פחות חשוב - מאפשרת למי שהתמכר לצבירת הון לעצור מעט, לקחת נשימה ולזכור שיש חיים ועולם.
מכיוון שהתורה ניתנה לעם של רועי צאן ועובדי אדמה היא מדברת בשפה חקלאית. הקריאה הישראלית שואלת: רגע, מה היה קורה אילו ניתנה התורה בעולם הרבה פחות חקלאי? בעולם דומה לשלנו? האם השמיטה היתה נעלמת מספר החוקים או שהיינו נדרשים לשמוט - כלומר לשחרר - מאחזים כלכליים אחרים?! את המהומה הפיננסית, למשל, במשרדים, בשוקי ההון ובבנק? הרי כולנו בעד צדק חברתי, אבל מי מבינינו באמת מוכן להשכיר את הדירה שלו בפרוטה אחת מתחת למקסימום שהוא יכול לדרוש? זאת משמעות אפשרית אחת של רעיון השמיטה שהוא קשה, אצילי ונשגב.
ואכן, בתקופה האחרונה תיבת הדואר שלי מוצפת במידע על אינספור יוזמות ופרויקטים שמבקשים להפוך את שנת השמיטה לאתגר חברתי כלכלי של עזרה הדדית, אכפתיות סביבתית, טיפוח מודעות אקולוגית, חברתית, קהילתית ומה לא. רוב ההצעות רציניות ומקצועיות והן מניחות על השולחן גישה חדשה, אבל גם קלאסית, לאופן שבו אמורים לקרוא בספר התורה. לא מסתורין, ולא ציות עיוור על מנת לקבל פרס מאיזה מלאך או אראלה, אלא כתביעה לצאת מהאדישות וכהצעה לסדר. אם יש באמת דבר כזה "רוח ישראלית", אז ככה היא נראית כשהיא מתפרצת דרך החלון של בית המדרש הישן, ומסחררת מעל השולחן כמה דפים ישנים.
ומה עם החרדים? ובכן, קולות חרדיים, וגם חרד"ליים פה ושם, רואים בכל זה עוד גל עכור של ניאו־רפורמיות. הם עומדים על כך שהיהדות, התורה ומצוות השמיטה לא ניתנו לעם ריבוני, עובד, מתפרנס ומתגונן, אלא ללקוח פאסיבי שדוחף את עגלתו הריקה אל עבר דוכני הירק והפרי. הרוח הישראלית מהם והלאה, ודווקא היו לי כמה טענות לא רעות נגד הגישה הזאת, אבל אז בדיוק התפרסמו החדשות על עוד מוסדות חינוך, דווקא בחיפה, שפותחים את שעריהם רק לתלמידים ולתלמידות ממוצא אשכנזי. וירד לי החשק להתווכח איתם בכלל. ואז פצה גם סגן השר ליצמן את פיו ואמר שבמקום להתלונן על הקמת המוסד האשכנזי, כולם צריכים לומר תודה לאותם חיוורי פנים שהסכימו עד עכשיו ללמוד עם צפופי הפיגמנטים, ואז הבנתי למה מתכוונים כשמדברים על חמיצות.
ותודה לליצמן.
shishabat@israelhayom.co.il