קצה הצוק

כדאי לא ללכת שבי אחרי קולות האבל אצלנו וצהלולי השמחה בעזה: צוק איתן אמנם לא היה הצלחה מהדהדת, אבל גם לא כישלון נחרץ. רק הזמן ימקם את תוצאותיו על הסקאלה שבין ניצחון להפסד; אם ישרור שקט לתקופה ארוכה, ואם חמאס לא יתחמש משמעותית מחדש ברקטות ובמנהרות, יהיה אפשר למרות הכל לסכם אותו לחיוב.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

 

הבעיה היא שיש יותר מדי "אם", ופחות מדי עובדות מוצקות. בצמרת הישראלית מדברים על הרתעה לשנים, אבל מבינים שזה תלוי גם בחמאס. ברצותו יהיה שקט, ברצותו תתחדש האש. חודש מהיום - בדיוק בערב ראש השנה - יחלו הצדדים לדבר על הנושאים "הכבדים": דרישות חמאס לנמל ימי ואווירי, דרישת ישראל לפירוז והחלפת שבויים וגופות. מי יכול לערוב שלמרות ההבטחות חאלד משעל לא יחליט לשחק שוב פוקר קשוח, כשהקלף הראשון שיפתח יהיה חידוש ירי המרגמות לנגב?

ישראל לא ניהלה את צוק איתן. היא נגררה אליו ובתוכו. למהלך הפתיחה, למבצע הקרקעי, להפסקות האש ולחידוש האש, וחוזר חלילה. הישגיה הצבאיים בו היו מרשימים - בעיקר בשחיקת כוחו המבצעי של חמאס - אבל מוגבלים תחת ההחלטה להימנע מהכרעה. בזירה המדינית הצליח חמאס להבקיע, לפחות תודעתית, את תחושת המצור. הוא החריב בשביל זה את עזה, אבל בנרטיב הפלשתיני והערבי נתפס כמי שהחזיק מעמד 50 יום וישראל מיצמצה ראשונה.

הצמרת המדינית־ביטחונית של ישראל תצטרך לעבוד קשה כדי לקעקע את הנרטיב הזה. בדיבורים (מאז "נאום הכלניות" של גנץ הצטרפו כולם למנזר השתקנים), ובעיקר במעשים. במילה אחת: ליזום. את צוק איתן ניהלה ישראל ללא אסטרטגיה ברורה, עכשיו הזמן להגדיר יעדים. אם אבו מאזן הוא הפתרון ולא הבעיה, צריך לשבת איתו; לגבש קואליציה אזורית ולחתור לפתרון שיבודד את הרעים (חמאס) ויצ'פר את הטובים (הרשות הפלשתינית). אם הוא לא, צריך למצוא פתרון אחר.

האופציה של ישיבה על הגדר וניהול מתמשך של משברים מתבררת כבעייתית. ישראל לא בנויה למערכות כאלה בתדירות גבוהה. לא רק האזרחים, גם המשק צריך להתאושש: אם ישראל תפסיק להיות אי של יציבות, היא תפסיק להיות פלא כלכלי. לכן חובה לתהות מה השתבש בצוק איתן; כיצד פעלה ישראל בניגוד לתפיסת הביטחון שלה - שמדברת במפורש על מערכה קצרה וחתירה להכרעה - ונקלעה להתשה ארוכה, מתסכלת, שסופה לא ברור.

אופטימלית, היה רצוי לסיים את המערכה אחרי החלק היבשתי. ריאלית, זה לא קרה בעיקר כי חמאס לא רצה: הוא נאלץ לשלם בעוד מאות הרוגים, בכמה בכירים שחוסלו ובאינספור בתים שנהרסו עד שהסכים לאותם התנאים שישראל (ומצרים) קבעו מלכתחילה. ועדיין, ישראל צריכה לשאול את עצמה אם פעלה נכון בשבועות האלה; אם במקום לסכל תוכניות מבצעיות בטיעון ש"עוד רגע הפסקת אש" לא היה עדיף להשתגע, ולו לרגע, כדי לשנות את כללי המשחק.

זה לא קרה, בין השאר בגלל ההצלחה הפנומנלית של כיפת ברזל, שאמנם הפכה את הרקטות של חמאס ללא יעילות (שישה הרוגים מ־4,600 רקטות), אבל קלעה את ישראל לשאננות ולתחושה שיש זמן. מי ששילמו את המחיר היו תושבי עוטף עזה: כאשר הידלדל מלאי הרקטות לטווח הבינוני - מקו אשדוד/באר שבע ועד גוש דן - מיקד חמאס מאמץ על העוטף. התוצאה היתה קשה; את פליטי סג'עייה ובית חאנון איזנו פליטי נחל עוז ונירים.

למרבה המזל, השבר הזה ביחסים עם העוטף ניתן לתיקון - בכסף ובביטחון. החלק הכספי קל, ותלוי ברצונם הטוב ובשכלם הישר של השרים והפקידים. החלק הביטחוני מסובך יותר; צה"ל יצטרך לספק ביטחון פיזי במובן הכי פשוט - שומרים על הגדרות וחיילים בשין־גימל - וגם הכי רחב: לדאוג שבאזור באמת תשרור תקופה ארוכה של שקט.

נכון לאתמול, השקט נשמר. א.מ.ל - זה מה שנכתב מאז יום שלישי בשבע בערב ביומני המבצעים בצבא: אין מה לדווח. אפס אירועים מבצעיים בגזרת הדרום. צריך מידה גדושה של אמונה ואופטימיות כדי להאמין שזה אכן יהיה כך לאורך זמן.

הצלחה פנומנלית. כיפת ברזל בזמן המבצע // צילום:איי.פי

קשה עורף

בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, החל צה"ל בבדיקת אירועי המלחמה. בשונה מלבנון השנייה על צוותי התחקיר הרחבים שבדקו אותה במסרקות ברזל, הפעם נקט צה"ל שיטה מצמצמת: התחקור מתבצע באמצעות חטיבת התורה וההדרכה באגף המבצעים, גוף חושב אבל נטול שיניים של ממש. בשורות גדולות לא ייצאו משם.

דווקא משום אמונתו השלמה במשימה ובביצוע, ודווקא משום ניקיון כפיו, היה מצופה מהרמטכ"ל לנהוג אחרת: להקים צוותים חיצוניים שיאתגרו את החשיבה והמעשה. לא בהכרח כדי לעשות מהפכה, כן כדי לוודא שצה"ל לא פעל מתוך שבלונה וקונספציה. לקחת את כל מי שטענו אחרת, בבית ובחוץ, ולהקשיב להם; ייתכן שהם דיברו שטויות מתוך היעדר אחריות, ייתכן שלא.

לא מדובר על תחקירים טקטיים. את אלה (הכנסת הנגמ"ש לסג'עייה, הפיגוע בפילבוקס, נפילת המרגמות בשטחי כינוס) יעשו בפיקוד וביחידות. צה"ל צריך הסתכלות רחבה, מערכתית, שתעשה לו רנטגן בלא מעט נושאים. דוגמאות? הנה, על קצה המזלג: התוכניות המבצעיות, מידת התאמתן למציאות והמוכנות של הכוחות לבצען; הפער בין המידע על המנהרות להבנתו בכל הדרגים - מהקבינט ועד לשטח - וההימנעות מתרגומו לתוכניות עבודה, אימונים ורכש, והאם לקונה תודעתית כזאת קיימת גם בעניינים אחרים (מישהו אמר רקטות בלבנון?); הטענות על פערים בהערכות המודיעין על כוונות ויעדי חמאס קודם למבצע ובמהלכו; היעדר מיצוי מספק של יכולות המ"מ (מבצעים מיוחדים); תהליכי רכש ובניין כוח ובעקבות כך מבנה צה"ל, בדגש על צבא היבשה; ואפשר להמשיך.

תחקיר מיוחד צריך לייחד לפיקוד העורף. שמונה שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, והטיפול בעורף שוב מקבל ציון לא טוב בסוף הלחימה. תיקון: הטיפול המערכתי בעורף, כי ראשי הרשויות דווקא תיפקדו היטב. חיים ילין, אלון שוסטר ויאיר פרג'ון, ראשי המועצות של העוטף, הנהיגו את התושבים, ייצגו אותם, דאגו להם. מבחנם האמיתי יהיה כמובן ביום שאחרי - בעיקר בכסף, ובמה שנובע ממנו: פיצויים, וגם תשתיות, חקלאות, בנייה וחינוך - אבל על 50 ימי המערכה הם זכאים לציון מצוין.

מי שכשלו הם אלה שאמורים לטפל בהם. משרדי הממשלה (כמעט כולם), ובעיקר פיקוד העורף שתפקודו היה לפרקים פשוט מביך; למשל בשעה שקדמה להפסקת האש ביום שלישי, כאשר היה ברור שחמאס ינסה לגבות מחיר של הרגע האחרון, ולמרות זאת לא ניתנו לתושבים הנחיות מיגון מיוחדות. 

כמי שבא במגע יומיומי עם השטח, היה על פיקוד העורף לזהות את הכעס, את התסכול, את סימני השבירה - ולפעול. לפנות אוכלוסייה, לפתוח חסמים, לפצות בחיבוק ביטחוני על החסר הממסדי. זה לא שכלום לא נעשה, אבל מה שנעשה היה איטי, ממוסד וכבד. אם אלה התוצאות, צריך בהחלט להיות מודאגים מאיך שתיראה כאן מלחמה אמיתית, שבה ימטיר חיזבאללה אלף רקטות בממוצע ליום - כולל רקטות מדויקות עם ראשי נפץ של חצי טון ויותר - כשמנגד לא יעמדו הקיבוצניקים המחוספסים של עוטף עזה, אלא הצפונבונים של תל אביב. בלי כיפת ברזל שתגן עליהם.

מאמינים שישראל מיצמצה ראשונה. איסמעיל הנייה יוצא מהבונקר ומסמן ניצחון. שלשום בעזה // צילום: רויטרס

 

מעשה בקשית

מעט מדי נכתב בשבועות האחרונים על חלקו של השב"כ במערכה. היו לו, בתמצית, 3 פרקים שונים בה: מודיעיני־סיכולי, ביטחוני־מדיני ואבטחתי.

בפרק הראשון השירות הוא אלוף העולם. פסיפס המידע שבנה, ואשר הוביל לסיכול בכירי חמאס, היה מאסטרפיס של עבודת מודיעין (בלי קשר לגורלו של מוחמד דף). גם חלק מהמידע על המנהרות ההתקפיות ועל המלכודים שהמתינו לכוחות בשטח הגיע ממנו (אמ"ן היה ספק המודיעין העיקרי במבצע); אין ספק שמדובר במידע שבמקרים רבים הציל חיים.

מנגד, המידע על הרקטות והמשגרים - בעיקר לטווח הבינוני והארוך - היה חסר ולקוי ביותר. גם המודיעין על צמרת חמאס, למרות הסיכולים האחרונים, היה מצומצם מאוד, והעיד על היעדר מוכנות מוקדמת שתוצאתה הישירה היתה היעדר אופציות מבצעיות ממשיות לפגיעה במרכזי הפיקוד והשליטה של הארגון.

בפרק השני שיחק ראש השב"כ, יורם כהן, תפקיד מרכזי. לא רק כמשתתף קבוע בכל הערכת מצב וישיבת קבינט, אלא כמי שהוביל את המשלחת הישראלית למגעים המדיניים במצרים. לבחירה בו היו מניע ענייני ומניע אישי: הענייני - היכרותו הקרובה עם חמאס וגם העובדה שהוא ניהל מול הארגון את המגעים להשלמתה של עיסקת שליט; האישי - החלטתו של ראש הממשלה למדר מהשיחות את ראש המוסד, על רקע הקלקולים ביחסים ביניהם.

כהן הוביל בקהיר קו נוקשה מאוד, אופייני לשב"כ, כזה שרואה את האינטרס הביטחוני המיידי ופחות לרוחב ולעומק. בגלל ראייה כזו הגדיר פעם יעלון את השב"כ כ"ארגון קשיתי", שלא מסוגל להתבונן מעבר למשימת הסיכול המיידית. בשלב מסוים הוחלט לצרף לשיחות בקהיר את ראש אגף התכנון בצה"ל האלוף נמרוד שפר, ובהמשך גם את מתאם הפעולות בשטחים האלוף יואב (פולי) מרדכי (וזאת נוסף על עמוס גלעד, שהיה שם מאז ומתמיד). המסר היה ברור: צריך ראייה רחבה ויצירתית מכפי שהשב"כ יכול לספק.

לפרק השלישי כמה פנים. הלחימה בעזה חייבה את אגף האבטחה בשב"כ למתוח זרועות - באבטחת תעופה, שגרירויות ומוסדות - מחשש לפיגועי נקם ושנאה. זה נעשה בתנאים לא פשוטים, בשיא עונת התיירות, בראייה מרחיבה שנבעה מהבנת האילוצים. בדיוק מה שהיה חסר בפן האחר - באבטחת אישים. כאן כבר התנהל השב"כ בפחדנות שגרמה נזק, לא פחות.

שתי דוגמאות: כאשר נרצח הילד הפלשתיני מוחמד אבו חדיר, ביקש נשיא המדינה דאז שמעון פרס לבקר בסוכת האבלים בשכונת שועפאט; מאבטחי השב"כ התנגדו בטענה שלא יוכלו לספק אבטחה ראויה, ופרס ויתר. בשבת האחרונה חזר על עצמו הסיפור עם שר הביטחון יעלון בנחל עוז; שוב טענו המאבטחים שזה מסוכן, ושוב המאובטח (הפעם יעלון) ויתר.

ראוי להתעכב על המקרה השני. יעלון הגיע בשבת בבוקר לנגב המערבי. פמליה גדולה, הרבה מכוניות, כולל מאבטחים, צבא, משטרה, אנשי המועצה, עיתונאים וסתם סקרנים. חמאס, שתיצפת מעזה, הבין שמתארגנת חגיגה והצטרף מייד. על נחל עוז הומטר גשם של פצמ"רים, שנפלו לא הרחק מהמאבטחים שהקדימו את שיירת השר.

מפקד מבצע האבטחה א', מוותיקי היחידה, אמר שבתנאים האלה הוא לא יכול לערוב לשלומו של יעלון. גם מפקד החטיבה המרחבית של צה"ל, אל"מ ירון פינקלמן, אמר שאין אפשרות להבטיח שקט בזמן הביקור. יועצי השר, שראו לנגד עיניהם את האופציה שבה הוא שרוע על הרצפה עם ידיים על הראש בזמן "צבע אדום", חשבו על הנזק התדמיתי שייגרם לו. מרוב שכולם חשבו על המאובטח, אף אחד מהם לא חשב בהיגיון. המאובטח עצמו, שהסמכות בידיו, היה צריך להקשיב ולומר "שמעתי, אני מבקר שם, תמצאו את הדרך לעשות את זה". מכאן היו כבר אלף דרכים לביצוע: ביום או בלילה, בשיירה או ברכב בודד, בג'יפ או באכזרית. העיקר שיגיע, בשבילו ובשביל התושבים.

את הנזק שנגרם בגלל הביטול יהיה קשה לתקן, אבל רצוי ללמוד ממנו. היחידה לאבטחת אישים תחליף בחודש הבא מפקד. את י' שעוזב מחליף ק', שהיה בעבר רל"ש ראש השב"כ. האירוע בנחל עוז הוא נקודת פתיחה מצוינת מבחינתו לשינוי, לחזרה לשורשים. לאבטחה מאפשרת, לא לאבטחה מונעת. זה נכון שתפקיד השב"כ להחזיר את המאובטח הביתה בשלום: בנחל עוז הניתוח הצליח, אבל החולה מת.

פער בין המידע להבנת האיום. קצין ליד פתח מנהרה // צילום: זיו קורן 

בזמן שישנתם

האירוע ששירת את ישראל יותר מכל במאבקי ההסברה של מלחמת עזה התרחש אלפי קילומטרים מכאן: הוצאתו להורג של העיתונאי האמריקני ג'יימס פולי. את מה שלא עשו 191 אלף הרוגי מלחמת האזרחים בסוריה (אומדן זמני), עשתה עריפה ברוטלית אחת; העולם פקח עיניים, ונחשף לזוועה ולסכנה.

סביר להניח שגם בישראל מעטים מחוץ לעולמות המודיעין יודעים באמת במה מדובר. הסבר מרכזי אחד לכך הוא שהאיום רחוק מאיתנו, פיזית ותודעתית; יש לנו מספיק איומים משלנו, ומה שרחוק מהעין רחוק מהלב. הסבר אחר הוא שמדובר בתופעה חדשה יחסית, או ליתר דיוק: במגיפה מוכרת שיצאה משליטה.

בינואר האחרון חשפנו ב"ישראל היום" את מפת ההתפשטות (המדאיגה) של ארגוני הג'יהאד העולמי במזרח התיכון. מי פועל איפה, מי המנהיגים, מי חזק ומי חלש. את דאעש (ראשי תיבות של "המדינה האיסלאמית בעיראק וא־שאם"; בינתיים כבר קיצר הארגון את שמו והפך רק ל"מדינה האיסלאמית") הזכרנו רק בשתי פסקאות, כארגון השני בחשיבותו בגיזרת סוריה, אחרי "חזית אל־נוסרה".

מאז התהפכו היוצרות. דאעש הפך למותג החם בעיר. זה קרה בגלל צירוף של שלושה דברים: ההשתלטות המהירה של הארגון על שטחים בעיראק ובסוריה והכרזתו על הקמת מדינה; האכזריות יוצאת הדופן שהוא נוקט והעובדה שהפך מקור משיכה למוסלמים סונים מחפשי אקשן מכל העולם.

את הסלאלום הזה עשה הארגון בזמן שיא של חצי שנה. בינואר הוא השתלט במערב עיראק על הערים פלוג'ה ורמאדי; ביוני פנה צפונה והשתלט על מוסול ותיכרית, תוך כדי שהוא טובח באלפי "כופרים" נוצרים, שיעים ויזידים; בחודש שעבר המשיך הארגון לכיוון החבל הכורדי, בדרך לאירביל, ופתח במלחמה גלויה, נטולת פחד, עם כוחות הפשמרגה שמצוידים ומאומנים ממנו פי כמה. במקביל לכך, הוא השלים את השתלטותו על שטחים נרחבים בסוריה, מאבו כמאל בדרום־מזרח, דרך רקה ודיר א־זור ועד חאלב, תוך כדי שהוא ממקם ברקה את בירתו ומציב את מפקדתו בכנסייה הארמנית בעיר. על הדרך הוא גם שלח זרועות למאבק בחיזבאללה בלבנון, והחל ללבלב בכמה ערים בירדן.

את כל זה עשה דאעש תוך כדי שימוש באכזריות שהפכה אותו למה שהוא: ארגון חסר עכבות, שלעומתו נראה אל־קאעידה כסניף של הצופים. הברוטאליות שלו נובעת מאמונה יוקדת בכך שהעולם צריך להתנהל תחת חוקי השריעה של המאה השביעית, אבל לא פחות מכך מהרצון להרתיע. במוסול, למשל, הפיץ הארגון שמועה כי הוציא להורג 1,500 איש ממתנגדיו השיעים; זה הספיק כדי ש־20 אלף חיילי צבא עיראק שעמדו מולו ינוסו לכל עבר.

הפחד הזה פינה אזורים שלמים. יותר ממיליון וחצי עיראקים הפכו פליטים, מרביתם נוצרים וכורדים; מי שנשאר הוצא להורג או נאנס להתאסלם. בשטחים שנתפסו הקים דאעש מועצות מקומיות בראשות אמירים, שמנהלות את החיים השוטפים ואוכפות בקפדנות את חוקי האיסלאם: גברים מחויבים בתפילות ובגידול זקן, נשים בכיסוי מלא של הגוף. מי שחורג - נענש. השיטות הפופולריות הן עריפת ראשים וסקילה.

תפקיד מרכזי במאמץ הבטחוני-מדיני. ראש השב"כ יורם כהן עם רה"מ בנימין נתניהו והמזכיר הצבאי // צילום: חיים צח - לע"מ

ישראל - הפתרון, לא הבעיה

מפתיע לגלות שהסופה הזאת בוצעה על ידי יחסית מעט אנשים. כ־6,000 פעילים בעיראק, וכ־7,000 בסוריה. זה, פחות או יותר, כל הצבא שנתון למרותו של החליף - אבו באכר אל־בגדאדי. נאמן למורשתו של המייסד הרעיוני של הארגון, אבו מוסעב אל־זרקאווי - שהיה נציג אל־קאעידה בעיראק, אבל למעשה פעל עצמאית והוביל קו ניצי בהרבה עד שחוסל ב־2006 - פועל אל־בגדאדי לקידום החזון הגדול של הקמתה מחדש של הח'ליפות האיסלאמית, שתשתרע מטורקיה במזרח, דרך כל המזרח התיכון והמפרץ הפרסי ועד למגרב. זה גם היה המניע להורדת "עיראק וא־שאם" משם הארגון: מבחינתם אין יותר גבולות מוגדרים, והשאיפה היא להתפשט ולכבוש.

נכון להיום, ישראל לא נמצאת בשיח של דאעש. עוד לא. אין ספק שאנחנו חזק ברשימת הכופרים ודיננו מוות, אבל מבחינת הארגון טרם הגיע זמננו. עכשיו תורן של עיראק וסוריה, אחר כך לבנון וירדן, ואז אנחנו. זה צריך להטריד אותנו לא רק מפני שהכתובת על הקיר, אלא כי דאעש מתעצם, צובר פופולריות ונכסים והופך לעובדה. בעיראק ובסוריה הוא שולט בתחנות כוח ובשדות נפט, שמהם הוא מפיק ומוכר חביות בשווי של 6-3 מיליון דולרים ליום; בסוריה הוא גם השתלט על טילי סקאד, נגמ"שים וטנקים, ולאחר כיבוש שדה התעופה הצבאי ברקה - גם על מטוסי מיג 21 ומסוקי קרב.

מפלוגות חמושות בג'יפים 4X4 ובמקלעים, הופך דאעש במהירות לצבא מצויד שסוחף אליו רבים: החל בצ'צ'נים ובאפגנים, דרך סונים מאוכזבי המשטר השיעי בעיראק ומתנגדי משטר אסד בסוריה וכלה בכמה מאות מוסלמים מערביים בשנות העשרים לחייהם, בעיקר מאירופה ומצפון אמריקה, שנשבו בקסם המהפכה (כמו אותו צעיר בריטי שנחשד בעריפת ראשו של פולי).

אל אלה פונה דאעש באמצעות הרשתות החברתיות. הסרטים ביו־טיוב והציוצים בטוויטר, רובם חומרי סנאף קשים, זוכים לפופולריות עצומה שמגולמת בתמיכה עממית גוברת. סקר שנערך השבוע באירופה גילה כי שבעה אחוזים מהבריטים ו־16 אחוזים מהצרפתים מגלים אמפתיה למדינה האיסלאמית (בגרמניה, שהופכת בהתמדה למדינה השפויה באירופה, זכה הארגון רק לשני אחוזי תמיכה). קריקטורה שהופצה ברשת מיהרה לתאר את הנמשל: מי שלא יפעל עכשיו נגד דאעש בעיראק, יקבל על צלחת את ראשם של מלכת בריטניה ושל נשיא צרפת. 

אירועי השבועות האחרונים מגלים ניצנים ראשונים של התעוררות בעולם. בריטניה החלה לסייע לצבא אסד (עד לפני רגע צורר שחובה להפילו), ארה"ב כבר ביצעה יותר מ־80 תקיפות נגד יעדי דאעש בעיראק (עד לפני רגע מדינה שהיא נשבעה לא לפעול בה יותר צבאית). לאט לאט המערב מבין שהאיסלאם הקיצוני - זה שיציין בעוד שבועיים 13 שנה לפיגועי 11 בספטמבר - לא רק שלא נעלם, אלא קיבל מוטציה מסוכנת ואלימה במיוחד שהשתלטה על שטחים ומאיימת, לא כפראזה, על שלום העולם. בסוריה זומם הארגון להשתלט בקרוב על דמשק, בעיראק - על בגדד, ובהמשך על שדות הנפט הגדולים; המוטרדת העיקרית מכך היא איראן, שחוששת מקרבות דת ואנרגיה, וכבר מדברת על ההתמודדות עם דאעש במונחים של מלחמת איראן־עיראק השנייה.

ישראל, כאמור, נמצאת כרגע בצד, אבל צריכה להתנהל כאילו דאעש כבר כאן. גם כי בוגר של הארגון, מהדי נמוש, ביצע במאי השנה את הפיגוע הקטלני במוזיאון היהודי בבריסל וקיים חשש שינסו לחקותו; גם כי בכמה הפגנות בשטחים ובמזרח ירושלים כבר הונפו הדגלים השחורים של הארגון; גם כי היא מחייבת את ישראל לכריתת בריתות עם הגורמים השפויים באזור; גם כי הפיכתה של איראן לשחקנית פעילה במערכה עלולה לשנות את ההתנהלות העולמית מולה בסוגיית הגרעין (ובמשתמע גם מול סוריה וחיזבאללה); וגם כי דאעש נותן לנו הזדמנות נדירה לקבל אוזן קשבת למה שעד עכשיו לא הסכימו במערב לשמוע: שישראל היא לא הבעיה, אלא הפתרון. 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו