חורבן הבית של מוחמד דף

ישראל וחמאס לא חיפשו השבוע להשיג הכרעה אלא "תמונת ניצחון". תחת קריסת הפסקת האש ורגע לפני החזרה הצפויה לשיחות בקהיר, ניסה כל צד להביא הישג אחרון מובהק. שער בזמן פציעות.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שני הצדדים כיוונו גבוה: חמאס לסגירת נתב"ג, ישראל - למוחמד דף. הפער ביניהם היה בעיקר בציפיות. בעוד חמאס פעל בעיקר במישור התודעה תוך כדי ידיעה שקטנים סיכוייו לפגוע ולהרתיע את חברות התעופה הזרות מלנחות בישראל, פעלה ישראל מתוך תקווה מוצהרת להצליח; המודיעין שעליו נשענה ההחלטה לחסל את דף לא היה מושלם, אבל הצדיק את ההחלטה לאשר תקיפה שנטלה שולי ביטחון רחבים.

הנטייה הטבעית היא לשפוט את המהלכים האלה בראי ההישג - הצלחנו או נכשלנו. אולם מתחייבת הסתכלות עמוקה יותר אל תוך הפסיכולוגיה של קבלת ההחלטות, שבה הגיעו שני הצדדים אל הישורת האחרונה כשהם חבולים ותחת ביקורת גוברת מבית. גם בירושלים וגם בעזה חיפשו הישג מוחשי, שאפשר להחזיק ביד; אותו "משהו" שבאמצעותו אפשר יהיה לשחרר אנחת רווחה ולהצדיק, גם אם בדוחק, את המערכה הקשה של השבועות האחרונים.

נכון לאתמול בבוקר, ידה של ישראל היתה על העליונה. ההתנהלות סביב פרשת דף מעלה את החשד שהוא לכל הפחות נפגע קשה, אבל ההצלחה לפגוע ברפיח בשני מפקדי חטיבות שפעלו תחתיו, ראאד אל־עטאר ומוחמד אבו שמאלה, נתנה לישראל הישג משמעותי, מוחשי, שדוחק את חמאס לפינה: ראשיו בעזה נלחמים על חייהם, מוגבלים באפשרויות התגובה שלהם ומוחזקים כבני ערובה במו"מ שמנהל חאלד משעל מקטאר. סביר שהארגון ינסה עדיין להגיב כנקמה, סביר יותר שבמקביל הוא יחפש כל דרך לחזור למו"מ בקהיר - ומעמדה נחותה מזאת שבה פוצץ המו"מ באמצע השבוע.

ציפייה של הציבור למבצעים אינסטנט, נתניהו ויעלון בסקירה ביטחונית, השבוע \ צילום: צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון

 

מחיר מבצע

קשה להחמיץ את התסכול בצה"ל מהפער העצום בין הישגי המבצע כפי שהם נתפסים בקריה, לדרך שבה רואה אותם הציבור. מה שנראה למטכ"ל כניצחון מובהק שיהדהד לשנים, מתקבל בקרב האזרחים כמשהו שבין ניצחון בנקודות לתיקו מביך.

ייתכן שההסבר לכך נעוץ בדברים שאמר השבוע איש פרסום בכיר במפגש התייעצות סגור בקריה. הציבור, קבע, מוכן לקבל אחד משני סוגי מבצעים. או אקסטרה־אקסטרה לארג', או אקסטרה סמול. כדי לשכנע אחרת צריך הפיקוד הבכיר לעבור אזרח־אזרח, ולהסביר לו. המסקנה: הציפייה היא למבצעים אינסטנט, בלי שום מוכנות לקבל שהחיים מורכבים יותר משחור־לבן.

צה"ל, לפחות הבכירים שבו, לא יודע לספק את הדרישה הזאת. תיקון: לא יודע ולא רוצה. אפשר היה להחריב את עזה מהאוויר ובארטילריה, ואפשר היה גם להיכנס למבצע יבשתי נרחב. כיבוש בית החולים שיפא, למשל, מעוז וסמל שמתחתיו מסתתרת כנראה מרבית הנהגת חמאס, היה מצריך אוגדה לפחות, שבדרכה היתה גורמת להרס משמעותי, סג'עייה בריבוע. זה היה לוקח כמה ימים, עולה במאות הרוגים מהצד הפלשתיני ובמספר לא ידוע מהצד שלנו, ולאחר ההתייצבות ביעד היה מגיע שלב המו"מ: אנחנו מכתרים את בית החולים ודורשים את יציאת המבוקשים כתנאי לנסיגה, חמאס מסרב, והעולם מאבד סבלנות במהירות ודורש הכרעה. נשמע מוכר? כך בדיוק זה הסתיים בכנסיית המולד בבית לחם במבצע חומת מגן.

המסקנה היא שגם אם רוצים להשתגע, כדאי לעשות את זה בהיגיון ומתוך מחשבה. במטכ"ל כמעט נעלבים מהטענה שהם מתונים, הססנים, מפוחדים. התשובה, שמובאת כאן בציטוט ישיר תוך כדי השמטת המקור, מייצגת נאמנה את הלך הרוח השולט כיום בצה"ל: 

"זה מטה כללי שכל מי שיושב בו משרת יותר מ־30 שנה בצבא. מח"טים צריכים לרצות לשעוט קדימה. אנחנו צריכים לשקול גם שיקולים אסטרטגיים, מדיניים, אזוריים, הומניטריים, לחשוב על החזית אבל גם על העורף. שמנו לדרג המדיני הצעה שאפשר להתווכח עליה, אבל היא מאוד הוגנת והגיונית, ובעינינו גם מאוד נכונה. התוצאות מדברות בעד עצמן".

מה שהקצין לא אמר הוא שההצעה הזאת מייצגת נאמנה גם את אופיים של האנשים: אלה שגיבשו אותה בצבא, ואלה שקיבלו אותה בממשלה. מהם וממנה נעדר אלמנט השיגעון; כחלק מהפקת הלקחים חובה על צה"ל לשאול את עצמו ביושר האם המזרח התיכון, שמשתגע ומקצין, בנוי לקבל תוכניות מושכלות כאלה או שכדאי, לעיתים, 

לגרום לו לחשוש שישראל פועלת באופן פחות צפוי והגיוני.

 

כמה־כמה נגמר?

כדאי לחזור לרגע לעניין התוצאה, זאת ש"מדברת בעד עצמה". נכון שאת הכסף סופרים במדרגות והמערכה טרם נגמרה, אבל הגיע הזמן לבחון את מה שהיה לנו כאן, או לפחות את הדרך שבה התמודדה ישראל עם האתגר שהציב בפניה חמאס:

• רקטות: חמאס הכין מלאי של כ־10,000 רקטות, מהן מאות לטווח בינוני וארוך, בתקווה שהן יהרגו עשרות ישראלים ויפצעו מאות, ויפעילו לחץ על הממשלה שיוליד, בקצה, פשרות מדיניות; בפועל, שוגרו יותר מ־3,500 רקטות שגרמו לשלושה הרוגים - אזרח ועובד זר שנהרגו בעוטף עזה ואזרח נוסף שנהרג בנגב - כאשר המסה יורטה בידי כיפת ברזל. עניינית, מדובר בהצלחה, ששמה סימן שאלה על המאמץ האדיר שהשקיע חמאס בנשק תלול המסלול. מעשית, הציבור אינו שבע רצון, ואפשר להבין אותו: קיץ שלם נמצאת רוב אוכלוסיית ישראל תחת איום רקטות, שנזקו הפיזי אולי מוגבל אבל השלכותיו הפסיכולוגיות עמוקות.

• מנהרות: פרויקט הדגל השני של חמאס, שנועד להתגבר על העליונות של צה"ל על הקרקע ובאוויר באמצעות שימוש בתווך התת־קרקעי. הארגון השקיע בו מיליוני דולרים ומאות שנות אדם, בכוונה להפתיע את ישראל בפיגועים אסטרטגיים. צה"ל, בפעולה הקרקעית, גדע את מערך המנהרות ההתקפיות - 32 מנהרות הותקפו, מהן 14 שחצו לשטח ישראל - ובתוך כך חמאס הצליח להוציא דרכן רק מספר מוגבל של פיגועים, שבהם נהרגו 11 חיילים.

עניינית, גם כאן מדובר בהצלחה. חמאס חזר לנקודת ההתחלה, או קרוב מאוד אליה: בהנחה שאין מנהרות נוספות שלא ידוע עליהן, הושמד חלק הארי (כ־70־80 אחוז) מכל מנהרה, מה שיחייב את חמאס להשקעה משמעותית כדי להשמישן מחדש. ולמרות זאת גם כאן, מעשית, הציבור מצביע ברגליים; לא רק החשש הטבעי, בעיקר של תושבי העוטף, ממחבלים שיצוצו במפתיע מהאדמה למרות הכל, אלא חוסר ההבנה איך זה שעניין שכמעט לא דנו בו בעבר הפך לפתע לקיומי כמעט כמו הגרעין האיראני, וכיצד קרה שאם מדובר היה בעניין כל כך מרכזי, עמדה ישראל לסיים את המבצע כעבור שבוע בלי שהוא יטופל.

• הפתעות: חמאס השקיע לא מעט כסף והרבה מחשבה בתוכניות להפתיע את ישראל. צוללנים, מזל"טים, רחפנים ואופנועים - היו רק חלק מתוכנית אסטרטגית רחבה וממודרת, שנועדה לגבות מישראל מחיר כבד. מודיעין מצוין של שב"כ ואמ"ן, ותפקוד יעיל של מערכי התצפיות בים וביבשה ושל מערך היירוט האווירי, סיכלו את כל התוכניות האלה עד לאחרונה שבהן.

עניינית, מדובר בהצלחה מוחלטת, על האפס. מעשית, הציבור הישראלי מקבל הצלחות כמובנות מאליהן, בוודאי כאשר אין לו תחושה ממשית של נזק פוטנציאלי. לו חלילה היה מתפוצץ מזל"ט ממולכד סמוך לקניון או שקבוצת צוללים היתה חודרת לקיבוץ - הסיכולים היו זוכים להערכה גבוהה בהרבה.

• פיקוד ושליטה: חמאס הפיק את הלקחים מעופרת יצוקה ומעמוד ענן, והצליח לקיים את שיגרת הלחימה למרות המתקפה הרציפה של צה"ל. היקף שיגור הרקטות נשמר על רף יציב (שהשתנה רק בהחלטה עצמית של חמאס, כחלק ממדיניות שימור המלאים), לוחמים שנפגעו הוחלפו על פי תוכנית שמית סדורה שהוכנה מראש. בכירי חמאס, שהבינו שהם על הכוונת ירדו מתחת לאדמה וניהלו משם את הלחימה, תוך כדי הסתייעות במערכי תקשורת מוצפנים שנפרסו מראש.

עניינית ומעשית, ישראל יכולה לרשום לעצמה "בלתי מספיק" בסעיף הזה, בלי קשר לסימן השאלה סביב חיסולו של מוחמד דף ולחיסולם אתמול של מפקדי החטיבות. המודוס אופרנדי של חמאס היה ברור וידוע מראש, ולמרות זאת לא הושקע מספיק במתן מענה ראוי בזמן אמת. פגיעה במפקדים לא מכריעה מערכה, היא כן מספקת תחושת הישג אצלנו ותחושת כישלון בצד השני.

סיכום של ארבעת הסעיפים האלה אמור היה, לכאורה, לתת לישראל ציון לא רע. במבחן התוצאה, למרות ששרד, חמאס נכשל במימוש מרבית הנכסים והתוכניות שלו, והציבור בישראל קיים, למרות הכל, שיגרת חיים שבוודאי היתה נוחה יותר מזאת של תושבי הרצועה. ועדיין, הציבור מתוסכל; חלק מזה נובע מהאופי הישראלי, וחלק מהפער הקבוע שנובע שבין הרטוריקה של פוליטיקאים ופרשנים לביצועים בשטח. מעל הכל מרחפת התחושה המעצבנת שלמרות שיירטנו וסיכלנו ותקפנו ופוצצנו - בסופו של יום מי שקבע את כללי המשחק ובעצם ניהל לנו את החיים היה חמאס.

 

שוב חוזר הניגון

ביום שני בערב, שעות לפני קריסת הפסקת האש, נדמה היה שיש סיכוי להסדר שיסיים את הלחימה. לא הסכם כולל כפי שדיווחה בהתלהבות שגויה חלק מהעיתונות הערבית, אבל הבנות "רזות" שאמורות היו לתת לצדדים מספיק כדי להפסיק להילחם. 

הרעיון היה להסכים על הפוגה ארוכה, שאמורה היתה לכלול את פתיחת המעברים מישראל לעזה כבר עתה ואת חידוש הדיג מעזה, כאשר הסוגיות הכבדות - נמל ימי ואווירי ופתיחת מעבר רפיח מהצד המצרי, פירוז הרצועה וחילופי גופות מהצד הישראלי - עתידות היו להידחות בחודש, אשר במהלכו, קיוו המצרים, יאבדו הצדדים את התיאבון לחדש את האש.

אין חולק שמי שטירפד את ההסדר, טכנית, היה חמאס. בניגוד לסיבוב הקודם לא ניסה הארגון אפילו להסתתר מאחורי גורם אחר. השיגורים לבאר שבע בוצעו מתשתיות שלו ועל ידי אנשים שלו. 

לגבי המוטיבציה קיים ויכוח; האם הירי בוצע כיוזמה מקומית בידי פעילים שעייפו מהמלל ורצו לחזור להילחם, או שזאת היתה החלטה מושכלת, מגבוה, שנועדה ללחוץ על ישראל (ומצרים) להשיג "עוד משהו" רגע לפני הסוף. לגבי האפשרות השלישית - שרמזים לה פורסמו בתקשורת, כאילו קטאר איימה על חאלד משעל בגירוש ובניתוק הצינור הכספי אם לא יפוצץ את המו"מ בגלל יריבותה עם מצרים - לא קיים בישראל מידע מוצק שיאשש אותה.

מבין האופציות האלה, נוטים בישראל לשנייה. חמאס שבר את הכלים במתכוון, כטקטיקת מו"מ, בין היתר כי לא העריך שהמשלחת הישראלית תצהיר ששברו את הכלים ולא משחקים - ותתקפל מייד מקהיר. אם הדברים נכונים, הצדדים שוב טעו בהערכת האויב, וטעו גם המצרים בהערכת יכולתם לתווך; צריכה להשתמע מכך דאגה מובהקת בנוגע לאפשרות להגיע בעתיד הקרוב להסדר, שיסיים את הלחימה.

יש גורמים בישראל שסבורים שתהליך כזה דווקא טוב לנו: שאסור להגיע להסדר עם חמאס, ושיש לשאוף לאחד משלושה תהליכים - הסדרה דה־פקטו שתתבסס על הרתעה בלבד; הבנות שייעשו עם מצרים והרשות הפלשתינית מעל ראשו של חמאס; או מהלך בינלאומי נרחב לפתרון בעיות הרצועה, בחסות מועצת הביטחון של האו"ם.

ישראל הרשמית, בציר נתניהו־יעלון־גנץ, סבורה אחרת. החשש הגלוי הוא שבהיעדר הסדרה ברורה וחתומה - יעבור הכוח לידי כל פרחח שכונתי בעזה, שעל כל אירוע מקומי עלול לשגר מרגמה או רקטה לישראל. אם מבצע צוק איתן יסתיים כך זאת תהיה החמצה היסטורית, לא פחות. 

השילוב של לחץ צבאי עם מצוקה אזרחית ומארג אינטרסים בינלאומי נדיר יוצרים כר נוח לגיבוש מהלך שבאמת ישנה את המציאות בדרום. זה לא יקרה כל עוד חמאס מרגיש מוכה ומושפל; כמי שנכנס לעימות מתוך מצוקה, הוא לא יכול לצאת ממנו במצוקה גדולה עוד יותר. אם ישראל רוצה ממנו שקט, היא צריכה לתת לו את אותו "משהו" שיאפשר לו לומר לתושבי עזה המוכים שהמלחמה היתה כדאית.

המציאות הזאת קשה לעיכול, אבל הימנעות ממנה תותיר שתי אלטרנטיבות: הכרח להעמיק את הלחימה בעזה כדי להכריע, או הסכמה לחיות תחת התשה שתפקיד בידי חמאס את ההחלטה אם שנת הלימודים בדרום תיפתח כסידרה ואם תושבי העוטף יחגגו את ראש השנה בבית. 

מי שמבקש להימנע מכך ימצא את עצמו (מן הסתם בתוך ימים) בקהיר, עם אותן דילמות ואותן תשובות, ועם אתגר אחד שלא יהיה אפשר לשפוט אותו ביום שאחרי, אבל צריך להיות היעד המוצהר שיצדיק את המחיר הצבאי והאזרחי ששולם במערכה - הסדר שיבטיח לתושבי הדרום שקט לשנים. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו