צבא השם

בחדר המדרגות החשוך, סמוך לדירת החדר הזעירה שירושלמי נדיב העמיד לרשותם ללילה אחד במרכז העיר, יושבים אהרון ואלישבע (שמות בדויים) ומנסים להבין איך נקלעו לגל הגדול, שמאיים להטביע את כל עולמם. צמודים זה לזה, ראשיהם מורכנים, הם מנצלים את שעות המפלט הספורות שקיבלו מרחובות העיר שאליהם הושלכו לפני כשבועיים, חסרי כל. בעיקר הם מתייסרים בשאלה לאן ימשיכו מכאן.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אהרון מניח יד אוהבת על כתפה של רעייתו ולוחש לה: "בסוף יהיה בסדר". אלישבע שולחת יד למחות דמעה וממלמלת: "אני לא לגמרי מאמינה שלסבל הזה יהיה אי פעם סוף". 

לפני שבעה חודשים עזב אהרון (23) את הישיבה שבה למד בירושלים ועשה צעד דרמטי, הרה גורל בסביבה שבה גדל וחי: הוא בחר להתגייס לצה"ל. אביו, חוזר בתשובה וחייל בצבא השם, לא היה יכול לשאת את ה"חרפה" שבמעשה בנו, וכמוהו גם אמה הדתייה של אלישבע. הזוג הטרי נודה משתי המשפחות. הם נזרקו מדירה לדירה ומצבם הכלכלי הידרדר, עד שנותרו ללא קורת גג.

המשכורת הדלה שאהרון מרוויח בשירותו הצבאי, במסגרת פרויקט "שח"ר כחול" לשילוב חרדים בחיל האוויר, לא מספיקה להם כדי להתפרנס, וכך מוצא עצמו הזוג הצעיר כורע תחת נטל של חובות כבדים לבנקים ולבעלי הדירה השכורה, שאותה אולצו לעזוב בשבוע שעבר. מעל ראשם תלוי צו הוצאה לפועל שביקש בעל הדירה להוציא, והצ'קים חוזרים. בשבועות האחרונים הם מתגלגלים במסע הישרדות אישי, סובלים חרפת רעב, ומושיע לא נראה באופק. "צרה נוחתת אחרי צרה", אלישבע נאנחת ועיניה מתלחלחות שוב.

דייט מבויש בכניסה לקניון

אביו של אהרון, אברך הלומד בכולל בבני ברק, היה בעברו חילוני והתגורר במרכז הארץ. לפני כ־30 שנה חזר בתשובה ונישא לאישה חרדית. השניים הביאו לעולם 13 ילדים - אהרון הוא החמישי שבהם.

"אבא עשה הכל כדי לעזור לנו ולגדל אותנו כמו שצריך. גם אמא, שהיא נשמה ענקית, כל הזמן השקיעה בנו וירקה דם כדי שיהיו לנו בגדים, חינוך טוב, אוכל ושמחת חיים. בגלל הקיצוץ בקצבאות הילדים בשנים האחרונות, לא נשאר להם מספיק כסף", הוא משפיל מבט.

היחסים שלו עם הדת היו תמיד מורכבים, מפני שאביו נקט הקפדה יתרה בעניינים הלכתיים, שהקשתה על הילדים את החיים. "הבעיה הכי גדולה של אבא היא שהוא בעל תשובה, זה הפך אותו לאיש הרבה יותר קיצוני בהשוואה לחרדים אחרים שאני מכיר. היו רגעים שהיה קשה לי עם זה מאוד. למשל בקידוש בליל שבת. עד שאחרון הילדים לא היה נעמד לידו בדום, הוא לא היה מתחיל. היתה אווירה של 'חייבים', של הקפדה וחומרה. אני יודע שיש בתים חרדיים שבהם זה לא עד כדי כך מוקפד.

"בבית הכנסת, הוא תמיד דרש שניכנס לתפילה עם מגבעת שחורה גדולה. אני רציתי להסתפק בכיפה. לפעמים, אחרי שהוא היה עוזב את בית הכנסת, הייתי מסיר את הכובע. או שהגעתי להתפלל אחרי שהוא כבר הלך משם".

תחילה למד אהרון בישיבה בבני ברק, ובגיל 19 עבר ללמוד בירושלים. בין השיעורים וה"חברותות" החל לקבל הצעות שידוך. לאחת מהן נענה בשמחה.

"חבר מהישיבה אמר שיש לו קרובת משפחה מאוד נחמדה והציע שניפגש. קבענו במרכז בילוי בירושלים, ואני חיכיתי לה בעמדת תצפית גבוהה, כדי לראות אותה לפני שהיא תראה אותי. לא מעט נשים הלכו לכיוון ההוא, אבל היתה אחת שתפסה לי את העין. ליוויתי אותה במבט לאורך כל הדרך, וכל הזמן התפללתי, 'הלוואי שזאת היא'. וזאת היתה היא באמת.

"שעתיים לא הפסקנו לדבר. היה לנו מאוד מעניין יחד. קבענו להיפגש שוב כעבור שבוע בלובי של מלון בירושלים".

אלישבע (21), אישה יפה עם שיער חום חלק ועיני שקד גדולות, ממהרת להתערב. "בפגישה בין גבר לאישה חרדים, אין דבר כזה להחליף טלפונים. אין סמסים וכל מיני צורות תקשורת. זה לא מקובל בעולם שממנו אנחנו באים. אז חיכיתי כל השבוע לפגישה הבאה. שוב היה כיף, ומעניין מאוד". 

בפגישה השלישית הציע לה אהרון להתחתן. "היום אני כמעט מצטער שלא עשיתי את זה כבר בפגישה הראשונה", הוא מחייך. אלישבע אמרה כן.

היא גדלה בדרום הרחוק בבית דל אמצעים, שנייה בין חמישה ילדים. אמה דתייה מאז ומתמיד, ואביה חילוני - "פער שעליו הצליחו לגשר באהבה ובכבוד הדדי". בגיל 14 נשלחה אלישבע לפנימייה בירושלים.

"הניתוק מהבית היה קשה מאוד", היא אומרת, "היו לי געגועים גדולים לאחים, אבל הוריי החליטו שיותר טוב שאלמד בפנימייה מאשר שאחיה בעיר שבה גדלתי". 

הוריו של אהרון התלהבו מאוד מהשידוך של בנם. "כשהבאתי את אלישבע להכיר את המשפחה שלי, אמי לקחה אותי הצידה למטבח ואמרה לי: 'זאת האישה שלך'. היא הזהירה אותי שלא אתן לקשר הזה ליפול". 

לפני כשנה וחצי, בתום חמישה חודשי היכרות, נישאו אהרון ואלישבע, ושכרו דירת שני חדרים צנועה בירושלים. בגלל מצבן הכלכלי הרעוע של המשפחות, הן כמעט לא סייעו לזוג הצעיר. אלישבע: "מקובל שבשנה הראשונה אחרי החתונה, ההורים משני הצדדים משלמים את שכר הדירה של הזוג הטרי. אבל למרבה הצער, לא היה להם כסף לתת".

לנוכח המצב העגום, החליט אהרון לעזוב את לימודי הישיבה. "אני אדם מאמין, אבל אני גם איש פתוח. הבנתי שלא תהיה לנו ישועה כלכלית מלימודי התורה בלבד, והחלטתי למצוא פרנסה בחוץ".

הוא התקבל לעבודה כאיש תחזוקה במוסד ממלכתי יוקרתי, ועבד שם חודשים אחדים. "הייתי מאוד מרוצה שם, אבל אז הודיעו לי שלא יוכלו להמשיך להעסיק אותי, כי לא שירתתי בצבא".

אהרון עבר לעבוד בחברה ציבורית אחרת, שוב כאיש תחזוקה, "עם משכורת נאה של כמעט 5,000 שקלים", עד שנאלץ שוב לעזוב, כעבור כמה חודשים. ואז קיבל את ההחלטה הדרמטית השנייה בחייו: לעלות על מדים.

"הבנתי שאני בצומת דרכים. עשיתי כל מיני בדיקות לגבי גיוס לצה"ל, עד שהגעתי לפרויקט 'שח"ר כחול'. יצרתי איתם קשר ושאלתי הרבה שאלות. ידעתי שאני רוצה להתגייס ולתרום למדינה, והבנתי שזה גם יכול לקדם אותי בחיים ולפתוח לי אפשרויות תעסוקה אחרי השירות.

"הסבירו לי שהמשכורת שלי כחייל תהיה 1,100 שקלים בחודש, ואם אשתי בהריון משבוע 15-14 או שיש לי ילד, אפשר להגיע לכמה אלפי שקלים בחודש. אלישבע היתה אז בתחילת הריון, וחשבנו שזה יפתור לנו שני נושאים חשובים מאוד: גם שירות צבאי מועיל ותורם וגם סוג של רווחה כלכלית, עם משכורת שתספיק לנו לגמור את החודש".

לפני שבעה חודשים התגייס. "כל חייל מקבל הלם כשהוא עולה על מדים, אבל אצלי זה היה חזק יותר. שאלתי את עצמי, מה אני עושה פה?"

הטירונות, המיוחדת לפרויקט, ארכה שלושה שבועות ("דווקא היה בסדר, לא קשה מדי"), ואהרון העביר אותה בחברת חיילים חרדים נוספים שהתגייסו ל"שח"ר כחול". במהלך הטירונות עוברים החיילים הכשרה מיוחדת לשירות בחיל האוויר.

הוא שובץ בבסיס של חיל האוויר, שם הוא אמור לשרת שנתיים וארבעה חודשים. "אני משרת עם החברים החרדים שלי, לכמה מהם יש בעיות אישיות דומות מאוד לשלי. אני מגיע לבסיס בבוקר וחוזר הביתה אחר הצהריים. עשו לנו מכינה ללימוד אנגלית, וכרגע אני עומד להתחיל קורס בחשמל".

אלישבע ואהרון. "פנינו לחברי כנסת, אבל אולי רק אחד או שניים טרחו לחזור אלינו בכלל" \ צילום: דודי ועקנין 

"חרדי מקולקל"

אלא שהגיוס לצבא לא הוביל את אהרון ורעייתו למקום המבטחים שלו ייחלו. זמן קצר לפני חיולו, בחודש הראשון להריונה, נאלצה אלישבע לעבור הפלה מסיבות רפואיות.

"זו היתה מכה גדולה. בכיתי המון. אהרון ניסה לשמח אותי, רצה שאחייך קצת, אבל היה לי קשה מאוד", היא מספרת בכאב.

אהרון: "אני לא יכול לראות אותה עצובה. גם אם יורדת לה רק דמעה אחת - אני נשבר וקורס מבפנים".

במקביל, ניתקו הוריהם של בני הזוג את הקשר איתם. "הכל נחת עלינו בבת אחת", אומר אהרון. "כשעזבתי את הישיבה המשפחה שלי עדיין קיבלה אותי, אבל את השירות הצבאי הם כבר לא יכלו לקבל. אבא שלי אמר לי, 'לך לעבוד, זה בסדר, רק אל תלך לצבא'. יש סטיגמה בעולם החרדי, שמי שהולך לצבא הוא 'חרדי מקולקל'.

"ברגע שהתגייסתי, אבא שלי ניתק איתי את הקשר. הוא שלח לי מסרים באמצעות בני משפחה: 'תגידו לו שלא יתקרב לכאן יותר. שלא יגיע הביתה'. זאת היתה דקירה בלב. ידעתי שיש סיכוי גדול שהוא יגיב ככה, ובכל זאת, מאוד כאב לי שהוא נפרע ממני בצורה כזאת.

"אבל אני לא אסטה לרגע מהדרך שלי. אני כבר אדם נשוי, ואף אחד לא יגיד לי איך לחיות. עד כאן. אני מחליט על עצמי, עם אשתי, על אורח החיים שלנו ועל העתיד שלנו".

אחרי ההפלה הטרגית הבין אהרון שהם ייאלצו להסתפק בשכר של 1,100 שקלים בחודש, כי אינם עומדים עוד בתנאים לקבלת המשכורת הגבוהה יותר. "אלישבע מנסה לעזור בפרנסה, אבל היא מתקשה להחזיק מעמד בעבודות, כי יש לה אלרגיות קשות, והיא נאלצה לעזוב לא מעט מקומות עבודה בגלל זה.

"היינו בוועדה של שירות התעסוקה, ונקבע שאלישבע לא יכולה לעבוד בגלל הבעיות שלה. אנחנו כרגע בתהליך מול המוסד לביטוח לאומי, בבקשה שיעניקו לנו קצבת נכות או משהו דומה. יש סעיף בצבא שקובע שאם אישה של חייל לא יכולה לעבוד בגלל בעיה רפואית מוכחת, מעניקים לחייל תשלומי משפחה גבוהים יותר. הבהרתי את זה לצבא, ואני עדיין מחכה למענה".

מאז הגיוס, המצב הכלכלי של הזוג הלך והידרדר. אהרון: "לא יכולנו לשלם את שכר הדירה, 3,000 שקלים בחודש. גם לא חשמל ומים. הגענו לחובות של עשרות אלפי שקלים מול בעל הבית ומול הבנקים, כי לקחנו הלוואות שלא יכולנו לעמוד בהחזרים שלהן. 

"אין לנו עם מי לדבר. אמא שלי מדברת איתי בסתר, חוששת שאבא יידע מזה. גם אמא של אלישבע לא ממש בקשר איתנו מאז שהתגייסתי. אבא שלה יוצר איתנו קשר מדי פעם, אבל אין לו הרבה לתת לנו בלאו הכי, ואנחנו לא רוצים לצער אותו עוד יותר עם סיפורים על מצבנו העגום.

"אני שומר על קשר מסוים עם האחים הגדולים שלי, אבל הם לא ממש מודעים למצבנו הרעוע. גם אם היו רוצים, הם לא יכולים לתמוך בנו כלכלית. למען האמת, אני לא מצפה מהם לעשות את זה. נשארנו לבד בעולם".

חיילים חרדים בצה"ל. אהרון: "בעבודה הודיעו שלא ימשיכו להעסיק אותי, כי לא שירתתי צבא" \ צילום ארכיון. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה

 

יושבים בחושך כדי לחסוך

לפני כשבועיים החליט בעל הדירה השכורה שבה התגוררו לפנותם בכוח, ושיגר אליהם שני גברים חסונים עם משאית הובלות. הם הצטוו לעזוב את הבית מייד - ולמעשה, נותרו ללא קורת גג.

"הוא לא אדם רע", מנסה אלישבע לגונן על החלטת בעל הבית. "הוא הרגיש מאוד לא נעים לעשות את מה שעשה, אבל האמת היא שלא היתה לו ברירה, כי לא שילמנו לו, ונוצר לנו חוב גדול כלפיו. הוא אפילו נתן לנו 2,000 שקלים כדי שנוכל להעביר את הימים הראשונים מחוץ לדירה, ושנקנה משהו לאכול".

בצבא לא מודעים למצב הרגיש שלכם?

אהרון: "הצבא מאוד אכפתי ולא מתעלם. אני חייב לציין לטובה את מש"קית הת"ש שלי ואת הקצינה שאחראית עלי בחיל האוויר, שעושות מאמצים גדולים מאוד לעזור לי. לפני כמה שבועות נתנו לי חופשה מיוחדת של 25 יום, כדי שאוכל לעבוד ולהכניס קצת כסף. עבדתי כמוכר בחנות בירושלים וקיבלתי קצת כסף, אבל זה לא עזר לנו לצאת מהצרה הגדולה. מש"קית הת"ש הציעה שאשן בבית החייל בירושלים, בחינם, אבל בגלל שזה לא כולל גם את אלישבע, נאלצתי לסרב".

וכך, ללא אגורה בכיסם ובחרדה קיומית, מצאו עצמם אהרון ואלישבע ברחוב, עם שלוש מזוודות קטנות ומעט בגדים וציוד אישי בסיסי.

אהרון: "התחלנו לחיות מיום ליום, משעה לשעה. פעם אחת פנינו למכר חרדי, והוא איפשר לנו לשהות אצלו לילה אחד, ונתן לנו אוכל. פעם אחרת חבר שלנו העניק לנו מחסה ליום־יומיים. ככה נדדנו שוב ושוב. יצא לנו גם לאכול בחינם במסעדה או שתיים, אחרי שהבעלים הבינו את חומרת מצבנו.

"הגענו למצב איום ונורא. פנינו לכל מי שיכולנו, כולל חברי כנסת, אבל אף אחד לא עזר לנו. מתוך כל הפניות, אולי רק אחד או שניים טרחו לחזור אלינו בכלל".

לפני כשבוע פנו מכרים של אהרון ואלישבע אל בועז גולן, בעל אתר החדשות האינטרנטי "0404", והוא החליט להירתם ולעזור.

"הסיפור שלהם נגע לליבי", הוא מספר. "יצרתי איתם קשר והבנתי שחרב עליהם עולמם. אחרי כמה שיחות עם הצבא ועם גורמים נוספים פירסמתי באתר את הסיפור. קיבלתי מייד אינספור תגובות והצעות לעזרה מצד אנשים פרטיים ובעלי עסקים".

שני בתי מלון בירושלים הציעו לארח את בני הזוג בסוף השבוע, ללא תשלום. בעלים של צימר הציע אירוח מלא בחינם, ואיש טוב מקיבוץ דתי בדרום הציע שיתארחו אצלו, ובמקביל הוא גם ייתן לאהרון עבודה. עורך דין הציע לעזור לזוג בחינם מול ההוצאה לפועל.

בועז: "אני מקבל הצעות לעזרה מעם ישראל, שמוכיח שוב ושוב שיש בו הרבה אנשים אכפתיים. דיברנו עם בעל הבית שלהם, והוא מבין ומנסה ולפתור מולם את העניין. יש גם תורם בסתר, שהעניק במהלך המלחמה מעטפות עם כסף לחיילים פצועים בבתי החולים, שהחליט לתת להם סכום של 200 דולר".

למרות הערבות ההדדית והנתינה, עתידם של אהרון ואלישבע עדיין לוט בערפל. בסוף השבוע שעבר הם שהו בחינם במלון ירושלמי, אבל במהלך השבוע האחרון המשיכו לנדוד מדי לילה. מכּר חרדי העמיד לרשותם דירת חדר קטנה במרכז העיר, שם ישנו על מזרן קטן. לילה נוסף העבירו אצל חבר שאירח אותם לכמה שעות, ולילה שלישי בדירה נוספת של מכר, שנראתה חשוכה גם כשנפגשנו בה בצהרי היום. אלישבע התנצלה מייד על ש"אנחנו בקושי מדליקים חשמל, כי אנחנו לא משלמים על החשמל ולא נעים לנו". נאלצנו לשבת על הרצפה, כי אין בדירה הקטנה כיסאות. 

אהרון ואלישבע נראים סחוטים ועצובים. בשבת שעברה היו להם שיחות נפש לתוך הלילה.

"בכינו המון", היא מספרת. "פרקנו הכל מהלב. שאלתי אותו איך נצא מהמצב הזה, מה יהיה עלינו. בימים האחרונים אני מרגישה שיש אנשים טובים שרוצים מאוד לעזור לנו, וזה מפיח בי תקווה ונותן תחושה שיש לנו סיכוי לעבור את המשבר. אני מקווה שאחרי שאהרון ישתחרר מהצבא הוא יעבוד ויכניס כסף, ואז נהיה במקום אחר בחיים". 

לא כדאי בכל זאת שתשתפו את ההורים, אם אתם במצב כזה?

אהרון מביט בי ושותק. אחרי דקה ארוכה הוא אומר בשקט: "אבא שלי יגיד לי מייד לעזוב את הצבא, ולזה אני לא מוכן. למרות כל הקשיים, לא נישבר ולא נחזור לאחור".

בכל החודשים האלה לא עברה בך שום חרטה על הגיוס?

"אפילו לא לרגע. טוב לי מאוד בשירות, אני מסתדר עם המפקדים ועם החיילים החילונים בבסיס. אני לא מצטער שאני חייל, אני גאה בזה. אני מרגיש שאני תורם את התרומה הצנועה שלי למדינה, ואני רוצה להמשיך לתרום".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "מטעמי צנעת הפרט, לא נוכל לפרט את הליך הטיפול בחייל". 

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו