סכנה ברורה ומידית

ישראל דאוס בן ה־18 יצא מביתו שבאוגוסברגר שטראסה במרכז ברלין, וצעד אל בית הכנסת הספרדי־אורתודוכסי "תפארת ציון" שבפאסאוור שטראסה. רגליו נשאו אותו מעצמן, מכירות היטב את הדרך הקצרה שבה הלך אינספור פעמים בעבר, מאז היה ילד. לפתע נחתה מהלומה על ראשו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

גבר שישב באחת המסעדות הבחין בנער חובש הכיפה, ראה בדאוס קורבן מתאים לכלות בו את זעמו ויצא מהמסעדה כדי להכות אותו. דאוס לא איבד את עשתונותיו ופתח בריצה מהירה אל עבר בית הכנסת, ידו מכסה את ראשו. במנוסתו נשמטו ממנו הכיפה ומשקפי הראייה שלו, שנותצו לרסיסים.

כשנודע על המקרה להוריו, אברהם ומזל דאוס, הם מיהרו לבית הכנסת לברך "הגומל". השניים מתגוררים ברלין יותר משלושים שנה, אליה הגיעו מישראל לאחר נישואיהם. 12 ילדיהם נולדו שם, ואברהם משמש בה רב, חזן ומוהל.

"אחרי המקרה נתתי הוראה לילדים להסתיר את הכיפה עם כובע ולהכניס את הציציות", מספרת מזל (50), בלנית במקווה בברלין. האישה הצנועה ומלאת השמחה, שאמונתה מקיפה אותה בחומה של ביטחון, חוששת היום מאוד. "לילדים לא נוח עם כובע, אבל אלה זמנים קשים, יהודים צריכים להיות זהירים. הילדים הגדולים שלי לומדים בפאריס, ושם המצב רע פי כמה. צרפת הפכה להיות מסוכנת מאוד. אני מקווה שימשיכו לקרות לנו ניסים".

בעוד עשרה ימים יציינו 75 שנים לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ונראה כי בתקופה האחרונה באירופה, השיח והתחושות שאובים מהתקופה המבעיתה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. ראשי קהילות יהודיות באירופה מספרים על עלייה של עשרות ואף מאות אחוזים בתקריות אנטישמיות ובפניות לסיוע מצד היהודים ומביעים חשש כבד ליכולת להמשיך כך את חייהם.

דיטר גראומן, ראש העצרת היהודית הגרמנית, מכנה את הימים הללו בגרמניה כ"זמנים האיומים ביותר מאז תקופת שלטון הנאצים". ג'ואל רובינפלד, נשיא הליגה הבלגית נגד אנטישמיות, מתאר שיא גבוה מאי פעם בביטויי אנטישמיות. "חיי היהודים במערב אירופה אינם כמו שהיו בעשרות השנים האחרונות, ואני לא חושב שאי פעם ישובו לנורמליות", הוא אומר בשיחה מבריסל. "למרות שחווינו קשיים ומתקפות איומות במהלך השנים, היום אני מוכה בתדהמה לנוכח מה שאני רואה ושומע. אני לא מאמין שדברים כאלה מתרחשים כעת באירופה, ולא בטוח שיש כאן עתיד ליהודים".

רובינפלד מספר על אירוע שהפך בעיניו לסמלי: בעל בית קפה באחד מפרברי ליאז', העיר השלישית בגודלה בבלגיה, תלה מודעה ובה נכתב בטורקית: "הכניסה לכלבים מותרת, אבל ליהודים לא".

נער עם שלט "עיצרו את מדינת הטרור הישראלית" בלונדון \ צילום: אי. פי. איי

כמו פוגרום כלפי היהודים

באירופה של השבועות האחרונים, התבטאויות נגד פעולות צה"ל בעזה וביקורת על התנהלותה של ישראל התגלו במקרים רבים כנשף תחפושות. עד מהרה נקרעו המסיכות וחשפו את הפנים שמאחוריהן: פנים אנטישמיות, ספוגות בשנאה, שאינן מבחינות בין ישראלי ליהודי. האווירה רוויית האלימות מאפשרת הסלמה חריפה ונטולת מעצורים נגד ישראלים ויהודים כאחד. פרצי אנטישמיות, בקילוחים עזים, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמציאות של קהילות יהודיות באירופה.

ביטויי האנטישמיות, יש לומר, חורגים מעבר לגבולות אירופה. חלק ניכר מהתקריות ומהביטויים האנטישמיים, שנכללו בדו"ח האחרון של הליגה נגד השמצה, מגיע ממדינות דרום אמריקה, דוגמת צ'ילה וארגנטינה, מדרום אפריקה, מאוסטרליה, מקנדה וכצפוי, גם מטורקיה. אולם באירופה מתגוררת הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ארה"ב: כמיליון וחצי יהודים.

רבים רואים בצרפת את המקום הקשה ביותר ליהודים על אדמת אירופה כיום. "המלחמה בעזה היתה טריגר להבעת השנאה לישראל ולשחרור הרסן מעל האנטישמיות", אומר רוג'ר קוקירמן, נשיא ה־CRIF, המועצה המייצגת של הארגונים היהודיים בצרפת וסגן יו"ר הקונגרס היהודי העולמי. "כמעט באופן מיידי, ביקורת על ישראל או התנגדות למלחמה הפכו לקריאות גורפות נגד יהודים. חשוב לזכור שיהודים בצרפת נהרגו בשנים האחרונות רק בגלל שהם יהודים". 

קוקירמן מדבר על חטיפתו ורציחתו של אילן חלימי בתחילת 2006 על ידי כנופיה שהובלה בידי מטיף מוסלמי, אירוע שחשף אוזלת יד של הרשויות ושתיקה של רבים שיכלו למנוע את עינויו המתמשך של חלימי. במארס 2012 בוצע פיגוע הירי בבית הספר היהודי "אוצר התורה" שבטולוז, שגבה את חייהם של ארבעה מבני הקהילה היהודית: הרב יונתן סנדלר, שני ילדיו הקטנים אריה וגבריאל, ומרים מונסונגו בת השמונה.

האירועים החרידו את צרפת לזמן מה, אך לא שימשו תמרור אזהרה. "אני חושש שלהפך", אומר סמי גוזלן, נשיא הוועד למלחמה באנטישמיות בצרפת. "הם רק קבעו רף חדש לחצות אותו. נכון לעכשיו, ליהודים יש פחות ופחות מה לחפש בצרפת. קשה לנו מאוד, ואנחנו מפחדים במיוחד על הילדים שבמוסדות החינוך היהודיים.

"הגורמים האנטי־ישראליים והאנטישמיים מלאים בשנאה ובזעם, אקטיביים מאוד, קולניים, הנוכחות שלהם חזקה ומורגשת. מה שעושים פה הוא כמו פוגרום כלפי היהודים. הרבה יהודים אומרים לי שהם מרגישים כמו בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ואני מבין אותם. איבדנו את הביטחון".

ה"גארדיאן" הבריטי מציין כי מספר האירועים האנטישמיים בצרפת בעשור הראשון של שנות האלפיים היה גבוה פי שבעה מאשר בעשור האחרון של שנות התשעים. המספר הזה חופף לעימותים הצבאיים שנרשמו בישראל בעשור הזה: האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה והמבצעים הצבאיים ברצועת עזה.

בסוף החודש שעבר הותקפו בצרפת שמונה בתי כנסת בתוך שבוע אחד; סופרמרקט כשר ובית מרקחת נפרצו ונבזזו. כמעט מדי יום נערכות במדינה הפגנות, והסיסמאות הנשמעות בהן קוראות "לשסף את גרונם של היהודים" ו"להרוג את היהודים המטונפים מהביוב". לאחר הפגנה אנטי־ישראלית בטולוז זרק אחד המפגינים שני בקבוקי מולוטוב אל עבר עמדת השמירה של המרכז הקהילתי היהודי בעיר. במהלך הפגנה דומה במחוז גאפ שבדרום־מערב צרפת ניפצו מפגינים חלון של בית שבו היה תלוי מגן דוד, ואיימו לרצוח אישה ששהתה בו. ויש עוד הרבה דוגמאות, רבות מספור.

מפגינים בפאריס בחודש שעבר. המשטרה נאלצה להתערב  \ צילום: אי.פי.אי

סמי גוזלן מספר כי בחודש יולי הגיעו לוועד למלחמה באנטישמיות כ־80 פניות מיהודים צרפתים מדי שבוע, לעומת 10 פניות בשבוע בימי שיגרה. "בכל פעם שמתרחש אירוע אנטישמי באירופה או שיש עימות צבאי בישראל, מספר הפניות גדל באופן ניכר. אבל הפעם הוא היה גבוה מאי פעם. אנשים פנו לדווח על תקריות שונות, וגם להתייעץ כיצד להתמודד עם גילויי האנטישמיות הקשים באינטרנט. בסופו של דבר הפנינו אותם למשטרה, אבל המשטרה פועלת לאט מדי ואינה יעילה.

"מקור האירועים האלימים הוא בדרך כלל המיעוטים המוסלמים, אבל אלה צרפתים לכל דבר", מדגיש גוזלן, "ויטעה מי שיחשוב שהם הקול היחיד. לכן זה מאוד חזק ומטריד. היהודים חוששים לא רק לגורלם, אלא גם לגורל הרפובליקה הצרפתית".

בצרפת מתגוררת הקהילה היהודית הגדולה באירופה - כחצי מיליון יהודים, והיא גם המדינה המערבית בעלת שיעור המוסלמים הגבוה ביותר, כ־10 אחוזים מהאוכלוסייה.

לפי השבועון "ניוזוויק", מ־2011 ועד היום עלו לישראל כ־9,000 יהודים מצרפת: בשנים 2012-2011 פחות מ־2,000 יהודים בכל שנה; ב־2013, לאחר הרצח בטולוז - האמיר מספרם לכ־3,300 יהודים. ואילו רק ברבע הראשון של שנת 2014 - כ־1,800 יהודים עזבו את צרפת למען ישראל. לפי הערכות ה־CRIF, מספר העולים הסופי השנה יהיה פי שלושה משנים קודמות, ויגיע ל־5,000 או 6,000.

חילול קברים של יהודים בשטראסבורג, 2004 \ צילום: רויטרס

השנאה המשותפת

פרופ' דינה פורת, ראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו שבאוניברסיטת תל אביב, וההיסטוריונית הראשית של יד ושם, מסבירה כי הזירה באירופה מחולקת בין שלושה שחקנים מרכזיים: מהגרים מוסלמים, שרובם המוחלט מתגוררים במרכז ובמערב אירופה ואוכלוסייתם מונה לפחות 25 מיליון איש; שמאל רדיקלי, המתנגד לארה"ב, לגלובליזציה ולמערכת הבנקאות העולמית שישראל והיהודים מזוהים עימם; וימין רדיקלי לאומני, שרוצה אירופה "נקייה", נוצרית ולבנה.

"בשילוב הזה יש כמובן אינספור סתירות פנימיות. הרי האיסלאם הרדיקלי פוגע בזכויות נשים והומוסקסואלים, נושאים שהשמאל נלחם למענם. והימין הרדיקלי מתנגד להגירה המונית לאירופה ולהגנה על המיעוטים שבה. ועם זאת, הם מתלכדים תחת השנאה לישראל והמסרים האנטישמיים הבוטים.

"כשמתבוננים ברחוב באירופה רואים לא פעם מוסלמים קיצוניים, שאינם מתערים בחברה, סובלים מקשיי התאקלמות ומעוני. אלה אוכלוסיות של מהגרים, שמרביתם חיים בגטאות, שאירופה לא מכילה אותם כשווים אבל זקוקה להם כידיים עובדות".

פורת אומרת שהימין הלאומני התחזק מאוד באירופה, בעיקר בהונגריה, ביוון, בצרפת ובבלגיה. הימין מחובר גם לניאו־נאצים, במיוחד בגרמניה. "האשמת ישראל בביצוע רצח עם או טבח עוזרת להם למרק את המצפון, ומצמצמת את צל השואה שמוטל על ארצותיהם.

"פעילי השמאל הרדיקלי, שהם במקור אידיאליסטים לכאורה, מעמידים מול הנוער, מרביתם בני מהגרים מוסלמים, סמל של רוע - ישראל והיהודים, שאליו מכוונים את החיצים. הצעירים האלה כלל לא מכירים את הקונפליקט הישראלי־פלשתיני, אני בספק אם הם יודעים איפה נמצאת עזה על המפה.

"גם על מלחמת העולם השנייה הם בקושי יודעים דבר, למעט בגרמניה, שם מערכת החינוך כוללת התייחסות רחבה יותר לנושא. ובכל זאת, הם עושים שימוש רחב בסמלים ובביטויים מאותה תקופה. האם אותם צעירים יצאו לרחובות בעקבות ההתרחשויות בסוריה? בעקבות מצבם האומלל של היזידים בעיראק? לא.

"הנוער האירופאי נעשה יותר ויותר חסר ערכים וסדר יום. זה נוער די ריק, שהניחו לפניו סמל של רוע, כוח רשע שמחובר לארה"ב. קל ומפתה לצאת נגד סמל כזה, בייחוד אם אתה עצמך חש מתוסכל ודחוי. את הרחוב מניעות הרשתות החברתיות, שבהן מתרחשים דברים איומים פי כמה ממה שקורה ברחוב. הקלות בהעברת מידע אנונימי, שקשה עד בלתי אפשרי לבדוק את מהימנותו, מציתה את הקרקע. רואים עד כמה ההפגנות מתוזמרות ומאורגנות, עד כמה המסרים בהן זהים. וכך, בסופו של דבר, רואים עלייה בעשרות אחוזים של ביטויי אנטישמיות בכל רחבי אירופה".

פרופ' דינה פורת "הנוער האירופאי נעשה יותר ויותר חסר ערכים וסדר יום"

המצב באירופה לא היה טוב גם לפני פרוץ המלחמה בעזה. סקר שביצעה ב־2013 הסוכנות לזכויות יסוד מטעם האיחוד האירופי מצא כי שני שלישים מהיהודים ביבשת ראו באנטישמיות גורם המשפיע ישירות על חייהם. 38 אחוזים מהיהודים הודו כי הם נמנעים מלצאת מבתיהם עם כיפה, מגן דוד או כל סימן זיהוי יהודי אחר, משום שהם חוששים שייפלו קורבן להתקפה אנטישמית.

באופן טבעי, הפגנות אנטישמיות הן מחזה קשה במיוחד לצפייה כשהוא מתרחש בערים מרכזיות בגרמניה. הקהילה היהודית בגרמניה מונה כרבע מיליון איש, ובהם 50 אלף ישראלים, "והם המומים ממה שמתרחש כאן בחודש האחרון", מספר עו"ד נתן גלברט, יו"ר קרן היסוד בגרמניה.

"עד המלחמה, כשהיתה ביקורת, היא הופנתה כלפי ישראל. היום כבר אין הבדל, כל הסכרים שהיו חסומים בגרמניה במשך עשרות שנים נפרצו לגמרי, והיהודים מותקפים. הסיסמאות שנשמעות עכשיו בהפגנות הן בלתי נתפסות מבחינתנו: 'להשמיד את החזירים היהודים', 'מוות ליהודים הפחדנים' ו'יהודים לגז'.

"השתתפתי בהפגנה בברלין למען ישראל, שמשכה אליה מייד מפגינים פרו־פלשתינים. הם שרפו דגלי ישראל. זה דבר שלא ראיתי מעודי בגרמניה: דגל ישראל נשרף לעיני כל ברחוב מרכזי בברלין, וכוחות המשטרה לא עושים דבר. בגרמניה לא העזו להתנהג כמו שמתנהגים זמן רב במדינות אחרות באירופה. אבל מרגע שראו בהפגנות הראשונות שאין בעיה למתוח את הגבולות - זה מה שהם עושים".

גלברט הוא יליד גרמניה, דובר עברית שוטפת. בסוף החודש שעבר ביקר בישראל כדי להשתתף בדיון דחוף של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, שדנה במצב הקהילות היהודיות באירופה. יחד עם נציגים נוספים של הקהילות היהודיות באירופה תיאר באוזני שגרירים ממדינות שונות ביבשת עד כמה התערער ביטחונם של היהודים באירופה. השגרירים הבטיחו "אפס סובלנות כלפי ביטויי אנטישמיות" וציינו כי אמצעי האבטחה על הקהילות היהודיות תוגברו, מפגינים נעצרו ונפתחו חקירות.

יולי 2014. נזקי מתקפה נגד עסקים יהודיים בפאריס \ צילום: אי.פי.אי

"איומים ברצח ועלבונות"

סשה סטאווסקי, יהודי גרמני, עומד בראש כמה ארגונים הנאבקים באנטישמיות ובסיקור לא מאוזן של ההתרחשויות במזרח התיכון, ומקדמים שיתוף פעולה עם ישראל. הוא פעיל בתחום כבר 15 שנים, ובחודש האחרון מתעד בקפידה את האירועים בגרמניה.

"הטריד אותי במיוחד לראות את חוסר המעורבות של המשטרה, במקרה הטוב, ואת המעורבות השלילית שלה, במקרים הרעים יותר", הוא אומר. "למשל כשמפגינים פרו־פלשתינים השתמשו ברמקולים משטרתיים. ברחוב יש ערבוביה איומה של גורמים אנטי־ישראליים ואנטישמיים, מפוצצים בתסכול ובאלימות. גם מהגרים שחיים בגרמניה כבר שני דורות ויותר, מוצפים בתחושות קיפוח ושנאת האחר. אני מבין לליבו של מי שאומר שזה הזמן לעזוב את אירופה, לנוכח הצורה החדשה והאיומה של האנטישמיות.

"אני קיבלתי איומים ברצח, קללות ועלבונות בפייסבוק ובמייל, אחרי שפירסמתי תיעודי וידאו של הפגנות. ואני רחוק מלהיות חריג. רב שאני מכיר בפרנקפורט קיבל שיחת טלפון אנונימית מגרמני שאמר שיש לו משפחה בעזה, והזהיר שעל כל פגיעה בבן משפחתו הוא יהרוג 30 יהודים בפרנקפורט.

"באופן אישי אני מרגיש שאסור לנו לברוח, אלא להילחם בדרכים דמוקרטיות. עשינו הפגנות מוצלחות. ההפגנות שלנו שונות מאלה הפרו־פלשתיניות, הן קטנות יותר ושקטות יותר, ונשמעות בהן קריאות לשלום ולהפסקת פגיעה בחפים מפשע, משני הצדדים. בסוף החודש מתוכננת הפגנה גדולה בפרנקפורט, ואנחנו מקווים שהקנצלרית מרקל תגיע אליה. 

"אנחנו צריכים לחבור לגורמים חזקים שיעזרו להאט את התהליך, אבל ברור לי שאי אפשר להפוך אותו. יהיה קשה לדחוף את האנטישמיות חזרה למרתף. אני מציף את האירועים, בניגוד לרבים אחרים שמבקשים להצניע אותם. אף אחד לא חושב שמדובר באירועים שוליים ובני חלוף, אבל לא רוצים להפחיד את הקהילה היהודית, שגם ככה מבועתת". 

ה"גארדיאן" מצטט מחקר שנערך בשנה שעברה באוניברסיטה הטכנית של ברלין, שעל פיו אחוז ניכר ממביעי הדעות האנטישמיות בגרמניה הם גרמנים משכילים מהמעמד הבינוני - פרופסורים, כמרים, עורכי דין וסטודנטים. "זה משהו שלא התרחש בגרמניה של לפני 20 או 30 שנה", נכתב בעיתון.

סשה סטאווסקי, "יהיה קשה לדחוף את האנטישמיות חזרה למרתף"

פרופ' משה צימרמן, מהמרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, מנסה להרגיע. "לראשי הקהילה בגרמניה יש זיכרון קצר. כבר נרשמו 'שיאים' של ביטויי אנטישמיות במהלך האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה. השאלה היא איפה הגבול בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות. הגבול נחצה ברגע שלא עושים הבחנה בהתייחסות השלילית בין ישראלי לבין יהודי, ומפנים את הביקורת אל היהודי באשר הוא. וזה מה שקרה עכשיו.

"עד כמה זה מדאיג? לא מאוד, לדעתי. אמנם הגבול נחצה בעיקר בהפגנות נגד ישראל, שבהן הושמעו התבטאויות נגד יהודים באשר הם יהודים. אבל זה לא הגיע למאסה קריטית ומשמעותית בציבור הגרמני, וגם לא חילחל לעמדות התקשורת. אני עוקב אחרי התקשורת הגרמנית ורואה שיש הקפדה לא להיראות בלתי מאוזנים.

"גם מערכת החינוך הגרמנית מחנכת נגד גזענות ואנטישמיות. הרוב באוכלוסייה בעלת רקע ההגירה לא מביעים עמדות אנטישמיות, אלא דבקים בביקורת נגד ישראל. לפני שלושה שבועות הייתי בהפגנה שנערכה בקורפירסטנדאם במרכז ברלין. היו בה אלף מפגינים. חלקם צעקו, התלהמו והשתמשו באלימות, והיו רבים אחרים שסלדו מהם, בידיעה שאם הכל נצבע בצבעים אנטישמיים, הם לא יצליחו להביע את הביקורת שלהם נגד מדיניות ישראל, שלגיטימי להביע אותה במדינה דמוקרטית.

"האוכלוסייה בעלת רקע ההגירה היא הקולנית והבולטת, והיא מוסלמית ברובה. התעוררות הסכסוך הישראלי־פלשתיני מעוררת בקרבה עמדות אנטי ישראליות ואנטישמיות. עבור הניאו־נאצים בגרמניה זאת הזדמנות לאוורר את דעותיהם ולחבור אל המפגינים. על פי משאלי דעת קהל, שנערכים בגרמניה, יש פוטנציאל של כעשרים אחוזים באוכלוסייה המחזיקים בדעות אנטישמיות, ולא מסתמנת מגמה שיטתית כלפי מעלה אלא עליות רגעיות, המושפעות מאירועי היום.

"בהשוואה למדינות אחרות באירופה, גרמניה היא פחות גזענית. בהונגריה ואוסטריה ביטויי הגזענות נגד יהודים משמעותיים בהרבה. שלא כמו בגרמניה, האוכלוסייה האוסטרית הפנימה בשלב מאוד מאוחר את השותפות שלה לפעולות הרייך השלישי, ובהונגריה הימין הרדיקלי חזק מאוד. בצרפת ובבלגיה יש ביטויי גזענות ואנטישמיות רדיקלית בגלל הנוכחות המאסיבית של אוכלוסייה מצפון אפריקה, ובבריטניה המצב דומה".

פרופ' משה צימרמן, "השאלה היא איפה הגבול בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות"

מחפשים ריגוש ופרובוקציה

גם בהולנד המצב לא קל. כ־45 אלף היהודים במדינה ניצבים חסרי אונים מול גל קשה ואלים של אנטישמיות. אלה כמה מאירועי השבועות האחרונים: מכוניות של יהודים באמסטרדם רוססו בצלבי קרס והושחתו; פצצה מייצור עצמי הושלכה על בניין מגורים שעליו התנופף דגל ישראל; ביתו של הרב הראשי של הולנד, בנג'מין ג'ייקובס, בעיר אמספורד נרגם באבנים פעמיים בשבוע אחד.

ארגון CIDI, העוקב אחר גילויי אנטישמיות ופועל למען יהודי הולנד ומדינת ישראל, מדווח על עלייה גדולה בביטויים האנטישמיים בתקשורת ובציבור בתקופת מבצע "צוק איתן": משניים־שלושה מקרים בשבוע - ל־30 מקרים, "וצריך להביא בחשבון שאלה 10 אחוזים מהמקרים שמתרחשים במציאות", אומרת אסתר ווט (50), העומדת בראש הארגון. "השד יצא מהבקבוק. האנטישמיות צפה על פני השטח, אנשים מרגישים חופשיים להביע אותה".

ווט מספרת כי יהודים הסירו מזוזות ממשקופי הדלתות בכניסה לבתיהם, כדי לא להפוך יעד למתקפות. "לפני כמה ימים, שכנה שלי סיפרה שהסירה מהקיר סמל של מגן דוד, כי חששה שניתן לראות אותו מהרחוב. בכיתי כשהיא סיפרה לי את זה.

"המשטרה המליצה לי בחום לאבטח את הבית שלי, כיוון שאני סמל, ואני מאוד מזוהה עם הקהילה היהודית. משרדי הארגון מאובטחים על ידי המשטרה, ועל בית אנה פרנק הודקה מאוד האבטחה כבר מאז הרצח במוזיאון היהודי בבריסל".

"כלפי חוץ, העם ההולנדי מאוד נחמד, מקבל פנים, ידידותי. הוא מוכר ככזה בכל העולם. אבל אני אמרתי תמיד, תגרדו קצת את פני השטח ותמצאו גם אצלם אנטישמיות", אומרת טובית שלומי (33), עיתונאית, בוגרת תוכנית עמיתי ממשל של "מסע", שעבדה במערך יחסי הציבור של ה־CIDI. היא גדלה בהולנד לאב ישראלי ואם הולנדית, ולפני שנתיים עלתה לישראל. בחודשים האחרונים שהתה בהולנד והיתה עדה להתרחשויות.

"כשהוריי ואני חיינו בהולנד, דוד שלי היה אומר לנו בכל שיחת טלפון מהארץ, 'תברחו משם כל עוד אפשר, הולך להיות רע באירופה'. תמיד ריחמתי עליו ועל טראומת המלחמה שלו. בחודש שעבר שמעתי את עצמי אומרת אותו דבר לחברים שלי בהולנד. עצוב לי מאוד.

"במקרה שלי, למרות שהמשפחה שלי חיה דורות על דורות בהולנד, מעולם לא הרגשתי בבית. המקום שלי הוא רק ישראל, אבל יש יהודים הולנדים שמרגישים שמקומם הוא רק בהולנד".

על פי הניתוח של ה־CIDI, כ־70 אחוזים מהמפגינים ההולנדים נגד ישראל והיהודים הם מהגרים או בני מהגרים, בעיקר טורקים או מרוקאים. 30 האחוזים הנותרים הם הולנדים החיים במדינה ארבעה דורות ויותר, "ומביעים את האנטישמיות המוכרת והוותיקה. הם באים מכל חלקי האוכלוסייה בהולנד".

לדברי ווט, "מה שחדש בהפגנות האנטישמיות הוא שרואים בהן יותר ויותר דגלי טורקיה. זה 'אפקט ארדואן': כל התבטאות אנטישמית שלו שולחת מסרים ברורים אל אוכלוסיית המהגרים הטורקים באירופה, שמספרם גדול".

מארק (37), ישראלי שגדל בישראל וב־14 השנים האחרונות חי בהולנד, מספר שיש לו חברים מוסלמים רבים, "אבל מה שמורגש עכשיו ברחוב הוא קיצוניות מוסלמית שגורמת לאי נוחות מפחידה". הוא מתגורר בשכונת סחילדרזווייק בהאג, "שכונה שמגיעה הרבה לכותרות בהולנד בשל האוכלוסייה המוסלמית שלה. היום שמעתי שבאחד המסגדים בשכונה היו מגייסים צעירים להיות לוחמי ג׳יהאד בסוריה ובעיראק.

"לפני שנה בערך הלכתי בשבת בשכונה, לכיוון בית כנסת שנמצא בשכונה אחרת, והיתה לי כיפה על הראש. כשעברתי ליד קבוצה של נערים מוסלמים הם קראו לעברי מילות גנאי נגד יהודים. בדרך כלל אני מתעלם מקריאות כאלה, אבל הפעם היה איתם שוטר, אז ניגשתי אליהם וניסיתי לדבר איתם. הם אמרו שהם שונאים את כל היהודים, שכל היהודים עשירים, ושצריך להרוג אותם, שטויות כאלה שלא באמת התרגשתי מהן. מה שעורר את תשומת ליבי היה שהשוטר הלך לדרכו ועזב אותי לבד איתם.

"ביום חמישי לפני חודש היתה הפגנה ממש מתחת לבית שלי, והתנופפו בה דגלים של דאעש. מפגינים הצדיעו במועל יד, נשמעו קריאות להרוג את כל היהודים, ועיתונאית שסיקרה את ההפגנה הותקפה. לא רק שהשוטרים לא עשו כלום, אלא שאחרי ההפגנה ראש עיריית האג אמר שהמפגינים לא חצו שום גבול חוקי. זה עלה לו בעצומה שקראה לפיטוריו, שעליה חתמו אלפים.

"המצב בהולנד מורכב, כי יש פה גם המון גזענות כלפי המוסלמים. אבל אני מרגיש שהאנטישמיות ההולנדית כלפי יהודים מושרשת בתרבות ובשפה. יש כל מיני פתגמים ובדיחות שמשפילות יהודים. יש קללה נפוצה, 'יהודי מסורטן', ובכלל, המילה 'יהודי' בהולנדית, אם היא נאמרת בצורה מסוימת, זו מילת גנאי. המפגינים מכנים את השוטרים פה 'יהודים' כי זו מילת גנאי בעיניהם".

קולותיהם של הצעירים בהולנד מעניינים, משום שהם משוחררים יחסית מהזיכרון הקולקטיבי של השואה, ומרביתם מבקשים להתערות בחברה. איתי כהן (41), תראפיסט באמנויות וחבר פעיל במפלגה הדמוקרטית 66D, נולד וגדל בהולנד, עזב אותה למשך שש שנים שבהן שירת בצה"ל ולמד אמנות במכללת אבני, וחזר להולנד "אחרי שלא מצאתי את עצמי בישראל".

הוא גר ליד מארק, ומספר כי "ההפגנות האנטישמיות, שיצאו מכלל שליטה, לא היו מאוד מאיימות בעיניי. בסך הכל מדובר בקבוצות של צעירים, שאני לא מצדיק את ההתנהגות שלהם, אבל היא נובעת בעיקר מהעובדה שהם חסרי תעסוקה ומחפשים ריגושים, מחפשים את מנת הפרובוקציה שלהם. אני חושב שהדברים קצת יוצאים מפרופורציה. אי אפשר להתווכח עם תחושות של אנשים, אבל ההשוואה בין התקופה הנוכחית לתקופה שלפני השואה אינה במקומה.

"זה לא שאני תמיד חש בטוח ובנוח, אבל אין צורך לנפח את הדברים מעל ומעבר. אני מרגיש שהקהילה היהודית מרגישה מאוימת מהר ובקלות. אפשר כמובן להבין אותם. כל גל של ביקורת, וגם שנאה, שמתעורר בדרך כלל בעקבות אירועים שמתרחשים בישראל, מייד מכניס את כולם לדריכות ומעורר את החששות הישנים שהנה באים לכלותם. המצב מטריד, אני לא עיוור לחומרתו. הגבולות נפרצו, אבל הקהילה היהודית לא מתמוטטת". 

אסתר ווט, שהתגיירה בגיל 21 לאחר ביקור בישראל ("התאהבתי במדינה"), לא מסכימה עם כהן. "יכול להיות שהפחד והאמוציות משתקים ומאיימים יותר ממה שהמציאות מחייבת, אבל אני לא חיה את הפחד של העבר. אני יכולה להבחין בינו לבין פחד ההווה, והוא רציונלי. האנטישמיות מרקיעה שחקים".

ילד מחוץ למוזיאון היהודי בבריסל, לאחר הפיגוע שבו נהרגו ארבעה בני אדם בחודש מאי השנה \ צילום: איי. אף. פי

 

כשהרופא אומר: סעי לעזה

בבלגיה השכנה המצב חמור יותר. ג'ואל רובינפלד, נשיא הליגה הבלגית נגד השמצה, אומר כי בבריסל כ־30 אחוזים מהאוכלוסייה מחזיקים בעמדות אנטישמיות. "בשבועות האחרונים אישה סולקה מחנות רק בגלל שהיא יהודייה. ניצולת שואה התקשרה למוקד חירום רפואי, וכשהרופא הבין שהיא יהודייה, הוא אמר לה, 'סעי לעזה. שם באמת תביני מה זה להרגיש רע'.

"כרגע הם תוקפים את החלק החלש והקטן בדמוקרטיה הבלגית. הקהילה היהודית מונה כ־42 אלף איש, מתוך אוכלוסייה של 11 מיליון. אבל הם מאיימים על מערב אירופה כולה. אם הממשל הבלגי לא ישכיל להילחם בתופעות האיומות שמתרחשות כאן, ואם נפסיד פה את המערכה, מדינות נוספות יושפעו מכך. האיסלאמיזם הרדיקלי הוא הטוטליטריות החדשה, והוא בוחן את גבולות הדמוקרטיה.

"בעקבות הרצח במוזיאון היהודי והאנטישמיות האיומה, יהודים התחילו לעזוב את בלגיה. אני מכיר 50 איש שעזבו בחודש האחרון, בעיקר לישראל. האפקט של הרצח במוזיאון היהודי ושל האנטישמיות צפוי לעורר גל עזיבה גדול הרבה יותר, שאותו נחווה בשנתיים הקרובות. לצערי הרב, אני מרגיש שאנחנו נכשלים, שאין פה באמת עתיד".

גילויי האנטישמיות לא פסחו גם על בריטניה. ב־CST, גוף בריטי העוקב אחר גילויי אנטישמיות בבריטניה, תיעדו במהלך ששת החודשים הראשונים של השנה 304 תקריות אנטישמיות בבריטניה. לעומת זאת, בחודש יולי בלבד, חודש המלחמה, תועדו יותר מ־200 מקרים, והמספר הסופי צפוי להיות גבוה יותר. מארק גארדנר, דובר הארגון, טוען כי מדובר במספר הגבוה ביותר שמדד ה־CST, למעט ינואר 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" - אז תועדו 289 תקריות אנטישמיות בחודש אחד.

"אבל לא רק המספרים מספרים את הסיפור אלא גם התחושות הקשות בקרב הקהילה היהודית, ברחוב, בסביבת העבודה, וכמובן, ברשתות החברתיות. אנשים חשים חרדה עמוקה, אבל עדיין לא פאניקה. בבריטניה הסיקור התקשורתי מוטה לצד אחד. הצופים הבריטים נחשפים כל הזמן לתמונות של ילדים פלשתינים פצועים והרוגים. זה נותן את אותותיו בשטח. הקושי בתקופה האחרונה נבע גם מכך שהמלחמה נמשכה זמן רב, ולמעשה אין תחושה שהיא ממש הסתיימה". 

מעבר לכך, מציין גארדנר, נוצר בעשור האחרון רצף צפוף של אירועים, החל באינתיפאדה השנייה וכלה במלחמה האחרונה בעזה, שהפיחו חיים בעמדות האנטישמיות. "הרצף הזה הביא לכך שהשטח בוער כמעט כל הזמן. הקהילה היהודית סופגת שוב ושוב, בלי שתוכל לנשום עמוק, בלי שמתאפשר למצב להגיע לאיזון ולנורמליות יחסית".

בשבוע שעבר פירסם העיתונאי היהודי הוגו ריפקינד מאמר ב"טיימס" הבריטי, שכותרתו "פתאום זה מרגיש לא נוח להיות יהודי". "מאחורי פרץ האנטישמיות עומד משהו גדול הרבה יותר מאשר התקוממות נגד פעולות ישראל בעזה", כתב ריפקינד.

מאמרו הוא אחד מני רבים שפירסמו עיתונאים יהודים בעיתונות הבריטית, ובהם ביטאו את חששם. ב"דיילי מייל" פורסם מאמר של הילארי פרימן תחת הכותרת "מדוע, כבריטית יהודייה, אני מבועתת מגל האנטישמיות שלפתע שוטף את מדינתנו?"

פרימן מספרת על חברתה, שהלכה עם בתה הקטנה ברחוב בצפון לונדון, וארבעה גברים נטפלו אליהן, הצדיעו במועל יד וחיקו קולות של גז משתחרר, כמו בתאי הגזים. לחברה אחרת ריססו צלב קרס על דלת ביתה, אף הוא בצפון לונדון. היא עצמה ספגה גידופים ונאצות ברשתות החברתיות, "שמקורם באנשים משכילים לכאורה, רציונליים, המתגאים בהיותם תקינים פוליטית ולוחמים נגד אי צדק. חברים של חברים. עד לאחרונה לא הייתי מאמינה שכאלה אירועים יתרחשו בבריטניה, הסבלנית והרב־תרבותית".

היא העידה כי ב־43 שנותיה היתה עדה רק לקומץ של אירועים אנטישמיים. "בריטניה היתה מקלט ליהודים, וכעת אני וחבריי היהודים תוהים אם אנחנו בטוחים ומקובלים במדינה שלנו. אנחנו מפחדים".

ב"טלגרף" פירסמה אמה בארנט מאמר שכותרתו "כבריטית יהודייה, אני מפחדת עכשיו לדבר על ישראל ועל עזה". היא כתבה כי "מחריד לראות איך המתנגדים למלחמה בעזה פונים נגד כל היהודים", וציינה שכמוה, יהודים רבים מפחדים להתבטא. "בשבוע השני למלחמה נערכה הפגנת ענק בלונדון, ושם הישוו המפגינים את פעולות ישראל ואת היהודים לנאצים. על אחד השלטים נכתב: 'כל הכבוד, ישראל, היטלר היה גאה', וצויר עליו צלב קרס".

קריקטורה נגד ישראל שרצה ברשת במהלך מבצע "צוק איתן"

"נזהר מלהפוך לפרנואיד"

מה שמעניין במאמריהם של ריפקינד ופרימן הוא העובדה שהם מעידים על עצמם כבעלי קשר קלוש לקהילה היהודית, ובוודאי לישראל, ולמרות זאת, גילויי האנטישמיות לא פסחו על שניהם. ריפקינד מספר שמעולם לא היו לו חברים יהודים או תחומי עניין יהודיים; עולמו לא היה יהודי, והוא חש בנוח במציאות שלו. "אבל עכשיו קורה משהו חדש ומאיים". 

"אם יהודים חשבו שהם מוגנים כל עוד הם לא מזוהים עם ישראל, עכשיו הם מבינים שטעו", אומר עו"ד נתן גלברט מגרמניה. "כשהובעה ביקורת חריפה על ישראל, היה נוח לגורמים יהודיים לומר, אנחנו לא ישראלים, אנחנו אזרחי גרמניה. הם צודקים, כמובן, ואין להם השפעה על המדיניות הישראלית. חלקם גם חולקים עליה מאוד. אבל המציאות שואבת אותם פנימה, אם ירצו ואם לא".

ריצ'ארד פרר, עורך מדור החדשות היהודיות ב"אינדיפנדנט", פירסם בעיצומו של מבצע "צוק איתן" מאמר תחת הכותרת: "שנאת היהודים הישנה, מוסווית תחת דאגה לגיטימית לעזה, שוב מטילה את צילה מבשר הרעות על אירופה". הוא יצא בחריפות נגד האנטישמיות המתעוררת וכתב כי "ישראל היא הדבר הטוב והגרוע ביותר שקרה ליהודים". טוב, מכיוון שהפכה למקום מבטחם של היהודים לאחר אלפיים שנות גלות, שהסתיימו בתאי הגזים. "וגרוע, משום שהיא המוקד העולמי לאנטישמיות, שמעניקה לשנאה עתיקה מיקוד גיאוגרפי".

זמן קצר לאחר פרסום המאמר צייץ פרר בחשבון הטוויטר שלו שאתר האינטרנט של העיתון חסם את האפשרות להגיב על המאמר שלו, בגלל התגובות האנטישמיות.

"אני מודע לכך שהיה מספר כפול של תקריות אנטישמיות במהלך החודש החולף, אבל המצב בבריטניה הוא עדיין לא כזה שיהודי נדרש להסתיר את יהדותו", אומר ד"ר דיוויד הירש, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת גולדסמית' בלונדון. הירש עלה לכותרות לפני שמונה שנים, כשהחלו להישמע בבריטניה קולות הקוראים לחרם אקדמי על ישראל. הוא יצא נגדם בתוקף.

"אני מודע לאנטישמיות המוסלמית בבריטניה, אי אפשר להתחמק ממנה. אבל צריך להיזהר מהכללה לגבי כל המוסלמים. יש לי הרבה סטודנטים מוסלמים, ויש ביניהם שונוּת - בעמדות, בהתנהגות, בשאיפות. אסור להסתכל עליהם כעל צרור איסלאמי אחד.

"המוסלמים הקיצונים פוגעים קודם כל במוסלמים הלא קיצונים, שמבקשים להשתלב. שמלכתחילה הגיעו למערב אירופה כדי לחיות חיים טובים יותר. חשוב לי לא להציג תמונה שחורה של המציאות בבריטניה. הדברים לא יצאו מכלל שליטה.

"אני נזהר מלהפוך לפרנואיד, אבל לא מזמן נודע לי שחוקר בריטי הפסיק לשתף פעולה עם קולגה שלי, סוציולוג ידוע שחוקר קוסמופוליטיות ואנטי־גזענות, 'משום שהוא ציוני ואי אפשר לקחת אותו ברצינות, הוא נגוע'. כשאני שומע דברים כאלה אני מוריד את הראש ומבין שהחיים מתעקשים לספק לי המחשות עצובות מאוד".

ראשי המדינות במערב אירופה יצאו בגינויים לתופעות האנטישמיות. בגרמניה אמרה הקנצלרית אנגלה מרקל כי "ההפגנות שבהן נשמעו עמדות אנטישמיות מהוות מתקפה על החופש והסובלנות וניסיון לערער על יסודות החירות והדמוקרטיה שלנו". גם שרי החוץ של גרמניה, צרפת ואיטליה שיחררו הצהרה פומבית משותפת, ולפיה "לרטוריקה ולעוינות בעלות אופי אנטישמי ולמתקפות נגד יהודים ונגד בתי כנסת אין מקום בחברה שלנו".

העיתון הנפוץ ביותר בגרמניה, "בילד", קרא "לא עוד לשנאת יהודים" ופנה לציבור לצאת נגד ביטויי אנטישמיות. בפרויקט שיזם העיתון לקחו חלק שורה ארוכה של דמויות בולטות בחברה הגרמנית, ובהן הקנצלרית מרקל ופוליטיקאים רבים נוספים, כמו גם איימן מזייק, ראש המועצה המרכזית של המוסלמים בגרמניה.

השאלה היא מה מידת ההשפעה האמיתית של הצהרות כאלה על הרחוב. נתן גלברט מציין כי "יהודי גרמניה כבר פחות בטוחים שממשלת גרמניה תגן עליהם".

בצרפת, ראשי הקהילה היהודית מציינים לחיוב את עמידתם של ראשי המדינה, ובהם הנשיא פרנסואה הולנד וראש הממשלה מנואל ואלס, לצד הקהילה היהודית. שר הפנים הצרפתי הוציא, באופן חריג, צו זמני האוסר על קיום הפגנות פרו־פלשתיניות, בשל ההתפרעויות והתכנים שעלו בהן. שר הפנים של איטליה, אנג'לינו אלפאנו, מיהר לגנות את האירועים האנטישמיים ברומא בחודש שעבר, כשעשרות צלבי קרס וכתובות נאצה כמו "יהודים, סופכם קרוב" ו"יהודים מלוכלכים" רוססו ברחבי העיר. אלפאנו הביע סולידריות עם הקהילה היהודית "על רקע מעשים חמורים אלה של חוסר סובלנות, שזיהמו את עיר הבירה שלנו".

עו"ד נתן גלברט, "יהודי גרמניה כבר פחות בטוחים שממשלת גרמניה תגן עליהם"

 

מארק גרדנר, דובר CST, מונה שורה של ניסיונות לפגוע בקהילה היהודית לאורך השנים, שסוכלו בהצלחה על ידי כוחות הביטחון הבריטיים. הוא מציין כי ראשי הממשל מקפידים לגנות את האלימות ואת הגזענות.

גם אסתר ווט מספרת כי הממשל בהולנד לוקח ברצינות את האירועים הקשים שהתרחשו בתקופה האחרונה. "נפגשתי עם ראשי הממשל, ובהם ראש הממשלה מארק רוטה, ומצאתי אוזן קשבת", אומרת ווט. "מגבירים עכשיו את האבטחה על מוסדות יהודיים ובוחנים סבסוד ממשלתי של אבטחת מוסדות החינוך היהודיים. הקהילה היהודית משקיעה באבטחה כמיליון יורו בשנה. אין לנו דרך להתמודד עם הדברים, אלא הדרך הדמוקרטית: לפנות אל רשויות החוק, לפעול ברמה התקשורתית וההסברתית ולסמוך על השלטון, שיבלום את מה שאנחנו מזהירים מפניו כבר שנים רבות". 

אסתר רוט, "יהודים בהולנד הסירו מזוזות ממשקופי הדלתות כדי לא להפוך יעד למתקפות"

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו