להתחיל לאיים על המטרות שלא נפגעו

הנסיבות שבהן הוארכה אתמול אחרי חצות הפסקת האש לחמישה ימים בעייתיות. הן מחייבות החלטה ישראלית כדי למנוע פזמון חוזר. עדיין נראה כי בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון ובני גנץ נוהגים באחריות בנסותם לסיים את המערכה בלי לכבוש את רצועת עזה. קשה להסביר זאת במדינה דמוקרטית שוקקת חדשות. פוליטיקאים וגנרלים אינם מקבלים אשראי על הימנעות מהפעלת כוח בעת ההתרחשות האלימה. זה קורה רק בספרי ההיסטוריה המאוחרים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לעומתם, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט ושרי הימין בליכוד סבורים שכיבוש הרצועה יהיה מסע קל, יחסית. בעיני רוחם החיילים על הטנקים ישובו לשיר "פרחים בקנה, ובנות בצריח". חלום באספמיא, לא רק הכיבוש יהיה בעייתי אלא בעיקר חוסר היכולת להיפטר ממנו.

לפיכך ראוי לנהל את המו"מ באורך רוח. יש אכזבה, והיא מובנת. לטעמי, צריכה היתה הממשלה לקבל את הצעת ציפי לבני כי התמורה לישראל תינתן בגיבוש משותף של עמדות עם העולם הנאור מפני שאין מה לקבל מארגון טרור. כך נהג בשעתו דוד בן־גוריון (להלן). אין ביטחון שבמערב יסכימו לשאת בנטל המדיני, אבל ישראל תיצור מנוף חדש לתביעותיה הבסיסיות.

נותרו חמישה ימים להתדיינות. יש משלחת שתעשה כן. נותרו גם חמישה ימים למסע הסברה נמרץ, תכליתי, אבל עם סיכוי לתיקון חלקי הן בעיני העולם הנאור, הן בקרב תושבי עזה שחייבים לקבל דף מסרים ישראלי פעמיים ביום.  זה צריך להיבנות עתה בחיפזון. בתוספת איום מרומז אך בהיר, כי יש ברצועה מטרות אסטרטגיות, שהיו עד כה מחוץ לטווח. חיל האוויר לא הורשה לטפל בהן, אבל לא לעולם חוסן.

לא מעמיד פנים

ביום שלישי, כמה דקות לאחר השעה 13:00, שודר בקול ישראל (רשת ב') ראיון עם הפרופסור וויליאם שבאס, שמועצת זכויות האדם של האו"ם מינתה כחוקר לאירועים בעזה. הראיון התנהל על מי מנוחות. שבאס - מליץ־חוסר־יושר ציבורי של מחמוד אחמדינג'אד - בחר בסגנון מפייס, מרגיע, מרדים. כצפוי אמר כי אינו אנטי־ישראלי.

הצד התמוה בראיון היה שהפרופסור למשפט בינלאומי לא נשאל כיצד העז לקבל עליו את ניהול החקירה לאחר שקבע מראש כי מקומו של בנימין נתניהו על ספסל הנאשמים בבית הדין הבינלאומי בהאג. שיא של עיוות דין. שונאי ישראל אפילו אינם מעמידים פנים. זו הסוגיה היחידה שאסור לפסוח עליה בשידור, ודווקא היא נשמטה.

לא זדונו של שבאס מדאיג אותי אלא העובדה שנוכח הסתייגותה המוצדקת של ישראל ממינויו לתפקיד הוא טרם נרתע. היו שנים שבהן התנגדות כה מוצקה ומוצדקת של ישראל והעם היהודי היתה גורמת לשבאס להזדרז ולהודיע כי אינו מעוניין בתפקיד.

זה לא קרה, אבל מה קרה לנו?   

וויליאם שבאס. לא נשאל כיצד קיבל את החקירה לאחר שפסק כי מקומו של נתניהו על ספסל הנאשמים בהאג \ צילום: מתוך יו־טיוב

הגבורה והדילמה

סגן איתן, שסיכן את חייו בכניסה כפולה למנהרת החושך במאמץ להציל את חברו הדר גולדין, הוא הישראלי־למופת במלחמת צוק איתן. צה"ל שיגר אותו עם סיפור גבורתו העילאית לראיונות בכלי התקשורת.

באחד מרגעי השיא האנושי שאלה אותו דנה וייס מערוץ 2 אם אמו כעסה עליו על שהתנדב למשימה המסוכנת. הוא חושב שכעסה, השיב, אבל לא העירה לו דבר. גם האם ראויה לסוג של צל"ש.

בכניסתו למנהרה הורה לחיילים שעימו כי יפעילו נוהל חניבעל. כן, אמר, זה כלל גם את האפשרות שהדר ייפגע מכדורי העופרת שיירו הוא וחייליו לעבר המחבלים. אולי אפילו ייהרג.

כבר משנות ה־80, ובעיקר מאז מבצע חומת מגן ביהודה ובשומרון, מתקיים זמזום ציבורי בלתי פוסק באשר לנוהל חניבעל מעורר המחלוקת. לדעת מחבר הקוד האתי של צה"ל הפרופסור אסא כשר, סגן איתן לא תודרך כראוי. הנוהל בצה"ל קובע במפורש כי אם קיימת ודאות שהחייל החטוף ייהרג מאש חבריו - עדיף שייפול בשבי.

הבעיה אינה בתנאי ודאות. המציאות השטנית ברגעים כאלה, כאשר חייל חטוף מוחזק בידי מחבלים, היא שקיימת סכנה רבה כי ייפגע עם שוביו. זאת למרות שחבריו ינסו, כמובן, לפגוע רק ובעיקר במחבלים.

למרות שפקודות הצבא מעדיפות בסופו של יום את השבי על המיתה - נראה כי נכון נהג איתן (ואולי אחרים) אשר נטלו מידה גבוהה של סיכון לחברם כדי לפגוע במחבלים (בפועל העניין לא עמד למבחן. איתן לא נתקל במחבלים ולא היה כל ירי במנהרה, וגולדין אינו בין החיים).

ההתחבטות בסוגיית נוהל חניבעל הגיעה למימדים מפלצתיים. היא פרי משגים של ממשלות אשר שילמו מחירים הגובלים בטירוף תמורת שחרור שבויים, ואפילו גופות בלבד (ששת הנח"לאים, עיסקת ג'יבריל, פדיונו של אלחנן טננבאום, גופות חטופי מלחמת לבנון השנייה, גלעד שליט). 

היתה זו ועדת החקירה בראשות אליהו וינוגרד ששגתה לקבוע כי אירוע חטיפה הוא בעל משמעות אסטרטגית. בכך נתנה גושפנקה לאווירה ציבורית טעונה ומוטעית, שרווחה כבר קודם לכן. חטיפה היא אירוע כואב, צורב, מכביד, מעיק, מייסר, אך אינה בעלת משמעות אסטרטגית. בוודאי לא במלחמה, שבמהלכה נהרגים כה רבים.

תוצאות עסקות חילופי השבויים מאז שנות ה־80 ואילך דירבנו את ארגוני הטרור לחטוף ישראלים. המאמץ קל והתמורה גבוהה. דעת הקהל הישראלית תעשה בעבורם את המלאכה. אילו עלה בידי ממשלה ישראלית להשיב ב"לאו" מוחלט לתביעות בלתי סבירות של חמאס - היה נושא החטיפה יורד מסדר היום, או לפחות נדחק לפינה. ישראל בחוסר יכולתה לעמוד על העיקרון היהודי כי "אין פודים את השבויים אלא כפי דמיהן" - הביאה עליה את המעמסה המעיקה הזאת.

היא חייבת להיחלץ מהסבך. על שולחנו של בנימין נתניהו מונח דו"ח הוועדה בראשות מאיר שמגר, שקבעה טבלת מחירים סבירה לשחרור שבויים. בסיכומה הציעה כי הטיפול בשחרור השבוי יימסר לשר הביטחון. הדבר נועד לשחרר את ראש הממשלה מלעסוק בנושא. אך הממשלה, שלכאורה קיבלה בברכה את דו"ח שמגר, טרם אישרה אותו. כנראה מפני שראש הממשלה נמנע מלהעביר את הסמכות לשר הביטחון.

צעד כזה, אם יעמוד במבחן המציאות בשנים הקרובות, יחליש את להיטותם של המחבלים לחטוף חייל. הוא יהפוך את הוויכוח על נוהל חניבעל לזניח.

מכאן מסקנה מצמררת: כל עוד ישראל רואה בחטיפת חייל בודד פיגוע אסטרטגי - הפירוש הראוי לנוהל חניבעל ניתן דווקא על ידי סגן איתן, יש לירות גם במחיר סיכון חיי חברו.

פרופ' אסא כשר \ צילום: משה שי 

מסרים בעייתיים

תוכניות הטלוויזיה של מודי בר־און שובות את ליבי למרות המרכיב הנרקיסיסטי העובר בהן לכל אורכן. אני פריק שלו, כפי שנהוג לומר. אך השבוע, בלילה הראשון להפסקת האש, יצא אל ארץ האש בעוטף עזה והציג בערוץ 2 שורה של מסרים בעייתיים:

• מרואיין באחד הקיבוצים העיר כי הממשלה התעסקה עם עזה כדי שיניחו לה בעניין המשא ומתן המדיני עם הפלשתינים ביהודה ובשומרון. חסרה גירסת אמת: חמאס־עזה מימן את חטיפת שלושה הנערים בגוש עציון ורציחתם בחלחול. כאשר צה"ל יצא לחפשם - נפתח ירי רקטות מרצועת עזה. ישראל הפצירה בחמאס לחדול ולחזור להפסקת האש, אך הוא סירב.

• אב אחד הכה על חטא, לראשונה בחייו, שחינך את בנו לאהבת הארץ ולשירות בצה"ל, וכך לפני שנים רבות - בלי קשר לצוק איתן - הפך להלום קרב (זה מסר מרומז להעמקת הדכדוך, ואינו ממין העניין).

• האיש היחיד אשר התלהם וקרא לרדוף עד חורמה את רצועת עזה ולא להותיר בה אבן על אבן היה מזרחי, שכיפה סרוגה לראשו. מדוע? אין אשכנזי חילוני שיאמר זאת? גם זה מסר סמוי רווי בעיות.

• הסופר דויד גרוסמן טען כי בנימין נתניהו אינו רוצה לעשות שלום עם חמאס. ראוי לשים לב, לפי הסופר הבורח מהמציאות אל בשורה כוזבת, גם חמאס יכול להיות שותף לשיח שלום, להבדיל מהרשות הפלשתינית. שום הוגה דעות ואיש רוח המחזיק בהשקפה אחרת לא רואיין. מניסיוני אני משוכנע כי מי שיבקש הסבר יקבל תשובה שהסיבה טכנית - לא נותר זמן. כאילו לא מדובר בהטיה פוליטית. הזכיר לי את מחיקת שמה של נעמי שמר מהלקסיקון לסופרים ישראלים.

דויד גרוסמן. לפי הסופר הבורח מהמציאות -  גם ארגון כמו חמאס יכול להיות שותף לשיח שלום \ צילום: משה שי 

כמו בן־גוריון

בהציעה כי במסגרת המשא ומתן לסיום צוק איתן תהיה פנייה למדינות העולם לנקוט עמדה כלפי שלטון חמאס בעזה, ולהצביע על היעד הרצוי כמו פירוז הרצועה מנשק גם אם לא יבוצע מייד - לא ידעה ציפי לבני כי כיוונה לדעת גדולים. כך נהג דוד בן־גוריון בסיום מבצע סיני ב־1956, שהיה המהלך הצבאי המוצלח שידעה ישראל מאז מלחמת השחרור ועד עתה. בכמה קטעים יש דמיון בין מערכת קדש לבין צוק איתן, אם כי המערכה לפני 58 היתה יותר משמעותית. כדאי להתפנות לרגע קט לזיכרון ההיסטורי.

בצעד משוכלל ושקול ומדוד שילבו בן־גוריון והרמטכ"ל משה דיין והמפיק שמעון פרס עוצמה צבאית בריסון עצמי ובבקרה, ויצאו בתיאום עם שתי מעצמות לשבור את המצור המצרי־סובייטי על ישראל.

מבצע סיני לא מוטט את משטרו המאיים של גמאל עבד אל־נאצר (בעיקר בגלל השותפים מצרפת ומאנגליה), ממש כפי שצוק איתן לא מוטט את חמאס בהיעדר מעורבות ישירה להפלתו מטעם מצרים וירדן וסעודיה והרשות הפלשתינית.

הוא לא הביא שלום לישראל. גם לא הסיר את האיום ממנה, אך הישגיו היו חסרי תקדים: 11 שנים שלוות יחסית שבהן דילגה, "חתכה את השמיים" במזרח התיכון בתחומי העוצמה הביטחונית והמדעית והחינוכית והחקלאית.

אז, במשא ומתן לקראת הנסיגה מסיני, שגרמה לדכדוך ניכר בציבור הישראלי כמו ב־2014 - תבעה השלישייה וקיבלה התחייבות בינלאומית, בעיקר אמריקנית. הובטחו בה זכויותיה של ישראל וההגנה הבינלאומית עליהן. כאשר מקץ 11 שנות פריחה חזר נאצר לתקוף כדרך שחמאס מחדש אחת לזמן מה את ירי הרקטות - שימשה ההבטחה האמריקנית הישנה בסיס לתמיכת העולם בניצחון הישראלי המוחץ בששת הימים, 1967. 

מה שנחשב לנייר עבש חסר ערך בעת

חתימתו ב־1957 התגלה כנכס מדיני חשוב; ומה שישראל אינה יכולה לקבל מחמאס ב־2014 עליה לנסות ולהשיג בכתב מהעולם הנאור. לא לשימוש בסיבוב הנוכחי אלא לעתיד, לקראת חידוש תוקפנות הטרור נגדה.

יש גם קטעי דמיון משעשעים למחצה. ברגע של התרוממות רוח איבד לרגע בן־גוריון את השליטה העצמית, ולמראה צה"ל השועט למיצרי טיראן - "איי שלמה" - הכריז כי הנה קמה מלכות ישראל השלישית, ומייד נבוך ולא יסף והשתתק. כמותו גם בני גנץ, שבמצב רוח דומה התפייט מוקדם מדי על הגשם והכלניות בשדות והרוגע הממשמש ובא. לא נעים, אך בהחלט לא נורא.

צילום: רויטרס

מועמדים ראויים

על כוונתה של ציפי לבני להציע את מנחם (מני) מזוז לבית המשפט העליון אפשר לומר בעגה - "בינגו". קלעה למטרה, והיטב.

שנותיו כיועץ המשפטי לממשלה היו קשות במיוחד, והוא עמד בהן בכבוד. אין צורך לתמוך בכל אחת מהחלטותיו - וחלקן אכן היו שנויות במחלוקת ציבורית חריפה - כדי לעמוד על הישגיו הרבים. האיש אשר נהג כבוד ברבים מקודמיו, ובעיקר ראה לו למופת את שנותיו של מאיר שמגר כיועץ המשפטי לממשלה, ראוי להצטרף בגיל 59 להיכלו.

מהלכה של לבני מכיל במהותו נייר לקמוס. תומכים ומתנגדים - מסיבות שונות ומגוונות וראויות - ייחלקו ברובם בין "בני אור" לבין "בני חושך". תמיכה במזוז שהוא נבון ומאוזן וחרוץ ואחראי תחזק מאוד את שלטון החוק. צריך לקוות שבחירתו תיעשה ללא הרפש הנלווה בשנים האחרונות להכרעות כאלה, אבל אם ייגזר מאבק - לבני תמצא כי אינה לבד.

שרת המשפטים לבני הוסיפה כי המועמד השני למקומות המתפנים (עדנה ארבל ובקרוב אשר גרוניס) יהיה אישה. עוד פורסם כי המועמדת שלה היא נשיאת המחוזי בתל אביב דבורה ברלינר. אם זו אכן תהיה בחירתה - תבוא לבני על הברכה; ברכה כפולה.

דבורה ברלינר.  נשיאת המחוזי בת"א , המועמדת השנייה  לבית המשפט העליון  \ צילום: יוסי זליגר

בדרך לכתב אישום

עוד נחקר ועוד נחקר, והמשטרה אינה יכולה כבר להכיל את הפרשה העוסקת בגבי אשכנזי ובנושאי כליו. אמנם טרם יצאה הודעה רשמית ויש עדיין למי להציג שאלות, אבל שני כתבים ותיקים משה נוסבאום מערוץ 2 ואלי סניור מאתר ynet הודיעו שלשום כמעט בנשימה אחת כי המשטרה תמליץ להעמיד לדין את אשכנזי וארז וינר ואבי בניהו ובועז הרפז, ואולי עוד.

אך רבים הסיכויים שבפועל תנסה לחלץ את אשכנזי בדלת האחורית. זו המסורת בפרשה זו מהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין ועד לראש אגף החקירות בעבר יואב סגלוביץ'.

הגיע הזמן לכתבי אישום. האם מישהו סבור כי לאחר ארבע שנים של סחבת ומאמצים בלתי נלאים של מבקר המדינה בדימוס מיכה לינדנשטראוס והפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני אפשר יהיה לטאטא הכל אל מתחת לשטיח? 

אמנם הכוונה להעמיד לדין ראויה. אבל כתב האישום חייב לתת מענה לא רק לחשד של הפרת אמונים ונטילת מידע מצה"ל אלא למעשים חמורים הצריכים אזכור:

• לפי כמה טענות, מלשכתו של אשכנזי התנהלה פעילות בילוש וחתרנות תחת הממונה עליו שר הביטחון אהוד ברק. אם אין המשטרה שוללת את העובדות, שבעיניי הן מוצקות, כיצד הן יבואו לביטוי בכתב האישום?

• על פי הטענה, בועז הרפז שיגר מכתב חמור נגד מהלכיהם של אשכנזי ותומכיו (מאי, 2012) - מה נעשה בתוכנו? הרפז לא יצא דובר אמת כשאמר בבדיקת פוליגרף כי כתב לבד את המסמך הכוזב, שהדלפתו מלשכת אשכנזי לערוץ 2 פתחה את מחול השדים. אז מי כתב? 

• שיחת אשכנזי־הרפז מבית ידידת הרמטכ"ל נראית כבסיס לחשד חמור בדבר שיבוש הליכי חקירה. או שקיומה יישלל או שיוסבר כיצד המעשה החשוד יבוא לביטוי בכתב האישום?

כתב אישום זה צעד נכון. איזה כתב אישום? - זה צעד מכריע. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו