זה אולי יפתיע רבים, אך העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, עוצב על ידי התוצאות של מלחמת העולם הראשונה, שהשבוע אנחנו מציינים 100 שנה לפריצתה. קשה להאמין שאנחנו, החיים בדור הסמארטפון ומעבורת החלל, ורגילים לחידושים טכנולוגיים מהירים כברק - מושפעים ממנה. אבל האמת היא שהמלחמה הזאת (שפרצה ב־1 באוגוסט 1914), שרבים האמינו בתמימותם "שתשים קץ לכל המלחמות", שינתה באופן העמוק ביותר את כל מרכיבי החיים - עד עצם היום הזה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השינויים התחוללו לא רק בהיבטים הגיאופוליטיים או הצבאיים, אלא בכל אספקט הכי קטן של חיינו. ואולי הדבר המדהים ביותר הוא שאיש לא תיכנן את השינויים הללו. המציאות הכתיבה אותם. יותר מזה: איש גם לא תיכנן את המשבר שהוביל למלחמה הזו, שגבתה את חייהם של כ־30 מיליון ופצעה כמות דומה.
איש גם לא באמת תיכנן את מהלכיה, אבל בסופה קרס כל הסדר העולמי הקיים, וארבע אימפריות, המעצמות הכבירות שהגדירו את הסדר הזה, התפוררו לחלוטין: גרמניה, אוסטרו־הונגריה, רוסיה והאימפריה העות'מאנית חדלו מלהתקיים. גם לאימפריה הבריטית, שניצחה במלחמה, לא נותר זמן רב לחיות. למרות אינספור הזדמנויות לבלום מלחמה זו, שבמבט לאחור משאירות אותנו בפה פעור, היא פרצה. איך יכלו כל מנהיגי אירופה לקבל סידרה כל כך ארוכה של החלטות שגויות, שתוצאותיהן כל כך קטלניות - לא ברור.
הביוגרפיה של אלה שפתחו במלחמה, טוען ההיסטוריון גורדון מרטל ("החודש ששינה את העולם"), אינה מרמזת על כך דבר: מצד "מעצמות המרכז" הקייזר הגרמני, וילהלם השני, שלט במשך 25 שנה בלי שסיבך את גרמניה במלחמה רצינית אחת. קיסר אוסטרו־הונגריה, פרנץ יוזף, שלט במשך 48 שנים, שהיו שלוות. הוא אפילו חזה שמלחמה כוללת עלולה להביא להתפוררות האימפריה.
מהעבר השני, "ברית ההסכמה": ברוסיה העדיף הצאר ניקולאי השני שלום על פני סכסוך מזוין אחרי התבוסה ליפן וניסיון מהפכת 1905. נשיא צרפת השקול פואנקרה האמין בשמירה על היציבות באירופה באמצעות בריתות, ותפיסה דומה הדריכה את שר החוץ הבריטי, סר אדוארד גריי, האיש החזק בממשלה. ואף על פי כן - המלחמה פרצה.
"עולם ישן עדי יסוד נחריבה", מבטיח ההמנון הקומוניסטי, "האינטרנציונל", שנולד בעיצומם של הימים ההם. מלחמת העולם הראשונה עשתה זאת ביעילות חסרת תקדים. הדרך אליה היא שיעור מאלף בשבריריות הקיום האנושי, ומוכיחה שהדרך לגיהינום - רצופה בכוונות טובות או רעות - קצרה להחריד.
משקט למרחץ דמים
איש לא היטיב לתאר את שירת הברבור של העולם הישן מההיסטוריונית ברברה טוכמן. בפתיחת ספרה המונומנטלי "תותחי אוגוסט", שעליו זכתה בפרס פוליצר, היא מתארת את הלוויית מלך אנגליה, אדוארד השביעי, בחודש מאי 1910.
"הקהל לא יכול היה לעצור את קריאות ההתפעלות. בארגמן ובכחול, בירוק ובסגול, רכבו השליטים בשלשות דרך שער הארמון, קסדות מנוּצות לראשם, מקלעות זהב ואבנטי קטיפה, אותות מסדרים מאבנים יקרות מבהיקים בשמש. אחריהם רכבו חמישה יורשי עצר וארבעים בני משפחות מלוכה וקיסרות... הצלצול המעומעם של הביג בן אמנם הורה על השעה תשע בבוקר כשמסע הלוויה יצא לדרכו, אבל שעון ההיסטוריה הורה על שעת השקיעה, שקיעת שמשו של העולם הישן, בהבלחה אחרונה, שלא תיראה כמוה יותר לעולם".
ערב המלחמה, העולם הישן, הבטוח בעצמו, נשען על 43 שנות שלום באירופה. המלחמה האחרונה, שבה היו מעורבות מעצמות אירופיות, היתה מלחמת פרוסיה־צרפת, שהתחוללה בשנים 1871-1870; מאז כל הסכסוכים התחוללו הרחק מאדמת היבשת: במזרח הרחוק ובאפריקה. מלחמות הבלקן נתפסו כסכסוכים מקומיים ולא עניינו איש.
אירופה השבעה שיגשגה. גבולותיה נקבעו במאה הקודמת, ולשום מעצמה לא היו תביעות טריטוריאליות. לא היו הבדלים אידיאולוגיים גדולים בין המדינות, ואפילו מלחמות הדת הסתיימו כמעט 300 שנים קודם לכן. על מה יש להילחם? ההתקדמות הטכנולוגית - מסילות ברזל, דואר, טלגרף - הידקה את התקשורת והקשרים בין המדינות. מלחמות לצורך כיבוש שטחים, על פי אחד מההוגים הכלכליים הפופולריים לפני המלחמה, נורמן אנגל ("האשליה הגדולה"), הפכו מיותרות: "הן יקרות, בזבזניות, פלגניות ולא יעילות".
ובכל זאת, במהלך חודש אחד בלבד, יולי 1914, הפכה אירופה מהמקום השלו והנינוח עלי אדמות - לשדה קטל נורא. מה קרה? כרקע, מאשימים חלק מההיסטוריונים את שיטת הבריתות, שהיו סוג של ערבות הדדית: מצד אחד אוסטרו־הונגריה וגרמניה, מצד שני רוסיה, צרפת ואנגליה.
זה החל, כידוע, בהתנקשות ביורש העצר האוסטרי, הארכי־דוכס פרנץ פרדיננד, ב־28 ביוני 1914, בעת ביקור בסרייבו. כמו כל המהלכים של המלחמה שבאה בעקבותיה, גם ההתנקשות היתה רצף של צירופי מקרים לא מתוכננים. יו סטראחן, אחד מבני הסמכא העולמיים לתולדות מלחמת העולם הראשונה, כותב בספרו "מלחמת העולם הראשונה", כי הארכי־דוכס ורעייתו סופי החליטו ברגע האחרון לבקר בבית החולים קצינים, שנפצעו בניסיון התנקשות קודם.
הנהג שלהם שינה את מסלול הנסיעה המתוכנן, טעה באחת הפניות, ואחד המתנקשים, הסטודנט גברילו פרינציפ, נדהם לראות שנפלה לידיו הזדמנות נוספת, כשמכונית הארכי־דוכס בלמה ממש מולו. הוא לא התבלבל - וירה בזוג מטווח אפס.
אוסטרו־הונגריה, שחיפשה תירוץ ל"מלחמת בלקן קטנה", כדי להחזיר לעצמה את מעמדה המתערער כמעצמה, קפצה על המציאה: היא האשימה את סרביה ברצח והעמידה בפניה מסמך דרישות משפיל. הסרבים קיבלו את כל הדרישות, למעט אחת: הכללת חוקרים אוסטרים בצוות חקירת הרצח.
הסירוב הזה הספיק. פרנץ יוזף האוסטרי שלח לבעל בריתו הנאמן ביותר, הקייזר וילהלם השני מגרמניה, דו"ח עב כרס, שמסקנתו אחת: כדי לשמור על הסדר באירופה, על גרמניה לתמוך במאמציה של אוסטרו־הונגריה לשים את סרביה במקומה: לבודד אותה ולצמצם את גבולותיה. פרנץ יוזף הזהיר כי רוסיה מתכננת "ליגה בלקנית" מול הברית הגרמנית־אוסטרית, ואם לא יפעלו בהקדם - הברית תמצא עצמה במצב נחות.
האולטימטום האוסטרי הועבר לסרביה ב־23 ביולי. סרביה ביקשה את עזרת רוסיה, שגייסה חלק מכוחותיה כבר למחרת: הצאר האמין שבכוחה של הברית הרוסית־צרפתית להביס את אוסטריה וגרמניה, אבל הוא לא יפתח במלחמה, אלא רק יגיב במקרה של פלישה אוסטרית לסרביה.
בשלב הזה עדיין אפשר היה לעצור את המלחמה. אפשר היה לייצר מנגנון תיווך בינלאומי. הסרבים כאמור ענו לאולטימטום, באופן הפייסני ביותר, בלונדון ובסנט פטרסבורג תוכננו יוזמות דיפלומטיות חדשות, כשרוסיה הקפידה להבטיח לגרמנים שאינה מגייסת נגדה "אף סוס, אף איש מילואים". אבל המצב הלך והידרדר והמציאות חייבה את כל המדינות לנקוט צעדי מנע.
ב־28 ביולי עוד ניסה הקייזר לעצור את האוסטרים, הפציר בהם כי סרביה הושפלה דיה, אולם הכרזת המלחמה כבר היתה בלתי עצירה. כשלצידם גרמניה והאימפריה העות'מאנית (שהצטרפה ביוזמתה), כבר באותו הלילה הפציצו האוסטרו־הונגרים את בלגרד. למחרת הוכרז גיוס בבלגיה, הרוסים גייסו עוד כוחות וגם הצרפתים.
ב־1 באוגוסט הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה, והתאריך הזה נחשב ליום הפתיחה הרשמי של המלחמה. בתוך שבוע אחד היתה אירופה כולה מסובכת בה, כשמרבית המדינות נגררו אליה בעל כורחן: בשל בריתות כובלות. הפעילות הצבאית הפקיעה את הטיפול במשבר מידי הדיפלומטיה, ואת ההיגיון החליפו חוקי המלחמה. מרחץ הדמים החל. גרמניה פלשה לבלגיה, ובשל כך הכריזה עליה בריטניה מלחמה.
מלחמת החפירות
המלחמה, שלא נוכל לדון במהלכיה כאן, התנהלה בחזיתות רבות. הרחק מאירופה היא התנהלה בין המושבות הגרמניות לבריטיות והצרפתיות באפריקה. חזית אחרת הוצבה במזרח הרחוק; חזית אחת היתה מול יוון ונוספת מול איטליה. היתה גם חזית שהוצבה מול בגדד ועוד אחת מול האימפריה העות'מאנית, כאן בארץ ישראל.
שתי החזיתות העיקריות היו המזרחית, מול הרוסים; והחזית החשובה מכל, המערבית, שלאורכה התעמתו בעיקר הגרמנים עם הצרפתים והבריטים.
בתחילה כולם האמינו שמדובר במלחמה קצרה, אבל האמת היתה מרה: ההתכתשויות, במיוחד בחזית המערבית, נקלעו בתוך זמן קצר יחסית לקיפאון, ואז החלה "מלחמת החפירות" הידועה. מיליוני חיילים בילו כשלוש שנים וחצי בתעלות, בבוץ, התמודדו עם קור, עם רעב ועם מחלות והרגו אלו את אלו במיליונים, ללא תכלית. הם לא התקדמו לשום מקום. מערכה נטולת יכולת הכרעה.
במחיר יקר ביותר התברר כי מלחמה סטטית מסוג זה אין לה מקום בעולם המודרני. בתוך כך התנהלו כמה קרבות "חפירות" גדולים שנכנסו להיסטוריה, שאחד הידועים שבהם הוא קרב ורדן (1916), שארך עשרה חודשים וגבה את חיי כמיליון חיילים. דוגמה נוספת מאותה שנה היא הקרב על הסום, שביומו הראשון ספגו הבריטים פגיעה קשה ב־60 אלף חיילים, כשליש מהם הרוגים.
במערכה על גליפולי שבטורקיה, לעומת זאת, מדינות ההסכמה, שנעזרו בחיילים מגדוד נהגי הפרדות הארץ־ישראלי, ספגו מפלה ניצחת. הן הוכו על ידי הכוחות העות'מאניים, אשר כלפיהם הפגינו לפני המלחמה זלזול.
הצטרפותה של ארה"ב למדינות ההסכמה ב־1917 הטתה את הכף. הרוסים פרשו בגלל המהפכה הבולשביקית, אבל זה לא עזר לגרמנים המותשים או לאוסטרו־הונגרים, שצבאם נמחק לחלוטין. האמריקנים, בהתערבותם הישירה הראשונה באירופה, בזכות הכוח הרענן שהזרימו לשדה הקרב ובעיקר בשל עוצמתם הכלכלית והתעשייתית, גרמו למעצמות המרכז להבין שאין להן עוד תוחלת במלחמה. בסוף 1918 נכנעו מדינות המרכז ויצאו בזו אחר זו ממעגל המלחמה.
גרמניה נותרה לבדה במערכה, ונכנעה ב־11 בנובמבר, כשהאחרונים נסוגים בקרון הרכבת המפורסם בקומפיין שבצרפת - אותו קרון שבו יחתים אדולף היטלר את הצרפתים על הסכם כניעה כעבור 23 שנים בלבד, במהלכה של מלחמת העולם השנייה.
הגבולות במזרח התיכון
כאמור, רוחב היריעה של השפעתה של מלחמת העולם הראשונה על חיינו הוא בלתי נתפס. ברברה טוכמן טוענת כי המלחמה גרמה להתפכחות כלל עולמית מהתפיסה הרומנטית של החיים, מהאמונה בעתיד שהוא בהכרח טוב. התוצאות היו ברורות:
• ארבע אימפריות, גרמניה, רוסיה, אוסטרו־הונגריה והאימפריה העות'מאנית, נעלמו מהמפה. גם האימפריה הבריטית ירדה מגדולתה וכל התפיסה הקולוניאליסטית של מושבות מעבר לים שקעה. המלחמה היתה זרז למהפכה הבולשביקית לעליית הקומוניזם וללידת בריה"מ, שהחזיקה 70 שנה.
• המלחמה קבעה את גבולות מדינות אירופה. פולין, צ'כיה, אוסטריה, הונגריה ויוגוסלביה קמו על חורבות האימפריות הישנות. הן שיקפו את התפיסה החדשה של הגדרה עצמית לאומית.
• נקבעו גם גבולות במזרח התיכון. סוריה, עיראק, ירדן וארץ ישראל הן תולדה של הסכם סייקס־פיקו, לחלוקת השלל לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית. בחלוקת אזורי ההשפעה בין בריטניה וצרפת ובסימון הגבולות, רואים רבים את שורשיו של הסכסוך הישראלי־פלשתיני עד היום. הצהרת בלפור מ־1917, המבטיחה בית לאומי ליהודים, היתה תוצאה ישירה של המלחמה והסיוע הספציפי שנתן הנשיא הראשון, חיים ויצמן, למאמץ המלחמתי הבריטי.
• נוסד חבר הלאומים, שנקבע כמוסד הראשון להידברות בינלאומית, והפך אחרי מלחמת העולם השנייה לארגון האומות המאוחדות.
• צבאית, הופיעו לראשונה הטנקים, המטוסים והצוללות בשדה הקרב. הטנק הוא עדיין גורם מכריע במערכה. על המטוסים מיותר להרחיב את הדיבור. עם זאת, מערכת הנשק שבלטה מעל האחרות במלחמת העולם הראשונה, ורבים רואים בה את המפתח לניצחון, היא הארטילריה. ככלל, הטכנולוגיה הפכה לשחקן מרכזי במלחמה.
• שיטות הלחימה הפכו יותר דינמיות, וקרבות בתנועה, איגוף והפתעה, החליפו את התפיסות הסטטיות הישנות. בשדה הקרב נעשה בפעם הראשונה שימוש בגז רעיל. גם הלם הקרב הוכר רפואית.
• עוצמתה של מדינה אינה נמדדת יותר במספר גדודיה או תותחיה; נעשה ברור לכל שלכוח הכלכלי, לעוצמה התעשייתית ולחוסן החברתי חשיבות שאינה נופלת מזו של העוצמה הצבאית. גם גיוס חובה הוא תוצר של המלחמה ההיא.
• מבחינה חברתית, העולם נעשה שוויוני יותר. ירידת קרנן של האריסטוקרטיה והאצולה פתחה בפני מספר עצום של אזרחי העולם אפשרויות לרכוש השכלה גבוהה ונתנה סיכוי למוביליות חברתית ללא תקדים.
• שינויים באמנות. במוסיקה, יצירות אטונליות, שאי אפשר היה להעלות על הדעת לפני המלחמה (ארנולד שנברג), קיבלו לגיטימציה; בספרות, בעקבות ספר המלחמה המופתי של אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש", הפכה הספרות העולמית לריאליסטית יותר. ארנסט המינגווי ("הקץ לנשק"), ווירג'ניה וולף נחשבים גם הם לתוצרי המלחמה ההיא; בקולנוע - הטבח במלחמה השפיע גם על העולם הזה, גם בשלב מאוחר: "האשליה הגדולה" מ־1937 ו"גליפולי" מ־1981, עוסקים בזוועות המלחמה ובחוסר התכלית שבה.
כמו שאמרה ברברה טוכמן, העולם התפכח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו