ערבייה מוסלמית ציונית

ביום שישי לפני שבועיים, מעט לאחר חצות, החלו להשתתף בצערה של אנט חאסכייה. מסרון ועוד מסרון הרטיטו את הטלפון הנייד שלה, עם הבעות צער על הבן שנפל. "יהי זכרו ברוך, גיבור ישראל", כתבו לה. "שינוח על משכבו בשלום".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

חאסכייה סברה שמדובר בטעות, עד שנשלח אליה קישור לדף פייסבוק, שבו הופיע פוסט עם תמונת בנה הצעיר, חוסאם, חייל בגולני - שיתוף לתמונה שהעלתה בעצמה לפייסבוק לפני כן. באחת התגובות נכתב כי מדיווחים טריים עולה שהוא נהרג בקרב.

האם המבוהלת החלה להישאב למערבולת של אימה, מסרונים מנחמים, ולבסוף גם הודעה פרטית בפייסבוק, עם עיבוד מחשב שבו נראה ראשו של בנה, פגוע. אף שלא היה מדובר בדיווחים מוסמכים, חאסכייה, אישה חזקה בדרך כלל, לא עמדה בזה יותר. היא צרחה מכאב, נפלה ונחבלה, ושכנה ששמעה את המתרחש הזעיקה אמבולנס שהבהיל אותה לבית החולים בנהריה.

"עשו לי תרגיל", סיפרה השבוע בזעם. "אני לא יודעת מי, לא חסרים לי מתנגדים ושונאים. תודה לאל, הילד שלי בסדר, נלחם כמו אריה בעזה. הצליחו להשתיק אותי ליום אחד, כשהייתי מאושפזת בבית חולים והרופאים חשבו שאני עומדת לקבל התקף לב. לא ישתיקו אותי יותר".

היא בת 45, ערבייה מוסלמית ילידת עכו. זה שלוש שנים שהיא פועלת, במרחבי הרשת ומחוצה לה, "לבטא את הקול האחר, השפוי, של החברה הערבית בישראל. קול ערבי ישראלי גאה, שאוהב את המדינה ורוצה להשתלב בה. היהודים הם לא האויבים שלי. אני נולדתי במדינה הזאת, וההורים שלי נולדו במדינה הזאת. אני לא חיה את מה שקרה או לא קרה בעבר. אני חיה בהווה ומסתכלת על העתיד".

שלושת ילדיה - דדו (24), סוהא (22) וחוסאם (21) - התגייסו לצה"ל. דדו שירת בסיירת דוכיפת; סוהא שירתה בחיל החינוך ("היא היתה הערבייה המוסלמית הראשונה שהתגייסה לצה"ל, שאינה בדואית"); וחוסאם משרת כבר שנתיים וחצי בגולני, ואמו אומרת שהוא מתכוון להמשיך לשירות קבע. היא כל כך מורעלת על גולני, שזה השם שבחרה לגורת החתולים האדמונית שלה.

חאסכייה תומכת בכל מאודה בשירות של הערבים המוסלמים בצה"ל, או לפחות שירות לאומי. "צריך לעגן בחוק שכל האזרחים הערבים יהיו חייבים לבחור בין שתי האלטרנטיבות, ואפשר גם וגם".

בנה של חאסכייה, חוסאם, חייל בגולני

היא פרצה אל התודעה לפני שנתיים, במהלך "מחאת הפראיירים". פנתה מיוזמתה למטה המאבק לשוויון בנטל והפצירה בהם לכלול גם את הערבים הישראלים בקבוצות שמהן דורשים לשאת בנטל המשותף. באחת ההפגנות בתל אביב קראה מעל הבמה לדו־קיום, תרתי משמע. "ערביי ישראל, צאו מהגטו", אמרה, "תפסיקו להיות קול דומם ועַם ממורמר ומקופח. יש לכם הזדמנות למחות על האפליה והגזענות. חברי הכנסת הערבים מובילים אתכם לתהום. שוויון הזדמנויות שווה שוויון בנטל".

בשבועות האחרונים, במהלך ימי הלחימה, הועמדו עמדותיה במבחן בעת שבנה נלחם בעזה. נראה שהמציאות רק חידדה והחריפה את התבטאויותיה. היא מציפה את הפייסבוק בהבעות תמיכה בפעולות הצבא, עטופה בדגל ישראל, קוראת "כולנו נגד חמאס. כולנו צה"ל". גורפת מאות ואלפי לייקים ותגובות, ומעוררת עניין רב בישראל ומחוצה לה. פעילותה נעשית בעמוד האישי שלה ובעמוד שפתחה לפני כשלוש שנים, בשם "הקול האמיתי", שמטרתו "להחזיר את הקול השפוי לחיים הציבוריים ולחיי היומיום ברחוב הערבי".

"בשביל מה החומות האלה?"

השירות בצה"ל, אומרת חאסכייה, הוא חובה והוא מנוף לשילוב, הרבה לפני שמתחילים לדבר על זכויות. "לא השכילו לחבר את הערבים, במיוחד הערבים המוסלמים, לציבוריות הישראלית. ואת זה עושים על ידי שירות המדינה, קודם כל. כבר כילדה, בגיל 8 אפילו, אני זוכרת את עצמי תוהה למה לא מניפים את הדגל בבית הספר שלי, שהיה ערבי. למה לא עושים לנו פעילויות עם יהודים. מישהו שאל אותנו? אולי אנחנו רוצים להתחבר אל היהודים?

"הייתי מסתכלת על יהודים כטובים וכנעלים מאיתנו. בשביל מה החומות האלה? במה הן תורמות? ככה חרצו את גורלנו. אני ישראלית ורוצה להיות חלק מלא ושווה מהמדינה, בלי לוותר על הערביות שלי. אני לא מאמינה שהיהודים רוצים שאוותר על הערביות שלי. אני גם לא מרגישה שהמגזר הערבי לא מקבל מהמדינה. אז קודם כל, אני רוצה לשאת בחובות של מדינה שאני אוהבת. את חושבת שמעניינת אותי עזה? שאני מזדהה עם פלשתין? הבן שלי נלחם בעזה, נלחם בחמאס, הוא ברגעים אלה בתוך התופת. אני רוצה לחיות בשלום בתוך המדינה שלי, ורוב הערבים בישראל מרגישים כמוני".

את בטוחה?

"אני בטוחה. רוצים להשתלב במדינה ולחיות בשקט. נכון שיש כאלה שמפחדים להגיד את זה, ויש את אלה שיוצאים נגד הציבור היהודי ונגד המדינה כי ככה חינכו אותם, כי זה הבסיס, כבר כמה דורות. אבל בסופו של דבר, זאת המדינה שאני אוהבת, על יתרונותיה וחסרונותיה, וגם לי, כמו לך, אין מדינה אחרת".

את לא חושבת שהאזרחים הערבים מופלים בחלוקת המשאבים? בשוויון ההזדמנויות? בשוק העבודה? 

"מה זה מופלים? יש רופאים, יש עורכי דין, יש אנשי אקדמיה ערבים. אנחנו צריכים לדאוג לשוויון של עצמנו על ידי התנהגות אזרחית ראויה. אנחנו לא יכולים לנופף בדגל פלשתין, לקרוא מוות ליהודים, לתקוף את מדינת ישראל, לייחל שתפסיד במלחמה - ואז לבכות על אי־שוויון. למה שלא יעדיפו לקבל יהודי על פני ערבי למקום עבודה במצב כזה? מה עם הפגנה שתומכת בישראל? שיגידו, בסדר גם אם יש אפליה - נילחם בה, לא במדינה. בגלל קומץ תוקפני וקולני מקרב הערבים הישראלים, הרוב השקט, ואולי האדיש, משלם את המחיר".

את מתעלמת מזה שיש דמיון בזהות של חלק מהאזרחים הערבים, בעיקר המוסלמים, לבין העם הפלשתיני. יש רבים שמדגישים שהם "פלשתינים אזרחי ישראל".

"אז שיתעוררו. אני לא פלשתינית. מה פלשתיני בי? אני בת נאמנה למדינת ישראל. למה הם לא מזדהים עם המדינה, שנותנת להם את החיים הכי טובים, בטח בהשוואה לכל מדינות ערב? שיסתכלו מה עובר על המיעוט הפלשתיני בכל מדינה ערבית. טוב לו יותר? זכותם לציין את יום הנכבה ואת יום האדמה, אבל שלא ישכחו להעריך איפה הם חיים. שלא יירקו לבאר שהם שותים ממנה.

"אנחנו מדינה דמוקרטית, זה בסדר שהערבים מביעים את עמדתם, אבל מספיק עם הבכיינות, עם המרירות. אנחנו אזרחים, יש לנו כבוד, ויש לנו את הפוטנציאל להוביל את המדינה, אבל קודם אנחנו צריכים להיות נאמנים לה. ואם יש חוקים לא שוויוניים, נמצא דרך לשנות אותם, בדרכים דמוקרטיות. הכל אפשרי, אם נחיה יחד בכבוד ונקבל זה את זה, בלי קשר ללאום ולדת.

"עם מה שקורה בעזה אין להם שום סיבה להזדהות. ברגע שחמאס חופר מנהרות מתוך בתים פרטיים של אנשים, ברגע שהוא מכריח אנשים להיכנס לבתים שעומדים להיות מופגזים, שהוא יורה מתוך בתי ספר, למה שיזכה לקבל תמיכה ממישהו, בישראל או בעזה? למה הערבים הישראלים לא קמים ויוצאים נגד הסבל של תושבי הדרום?

"את יודעת מתי נשברתי? בשנת 2002, כשהיו כל כך הרבה פיגועים. ישבתי עם הילדים בבית ואכלנו ארוחת ערב, כשהתחילו לדווח בטלוויזיה על אחד הפיגועים ועל כל ההרוגים הישראלים. ואני עם הראש בתוך הצלחת, מפחדת להרים את העיניים ולהסתכל על הילדים שלי. כי ערבים עשו את הפיגועים, ואני יודעת שלא כולם מבדילים ביני לבינם. והילדים שלי לומדים בבתי ספר יהודיים, נמצאים באמצע כל הבלאגן הזה ועלולים לספוג גילויים של שנאה ורוע, שלא באשמתם.

"ואז דדו, שהיה מזועזע מהמראות בטלוויזיה, שאל אותי: 'איך נולדת לעם הזה?' אמרתי לו, 'הם פלשתינים, אנחנו לא'. והוא שאל, 'אז מה אנחנו?' עניתי לו: 'אנחנו ישראלים. אנחנו לא קשורים למי שמבצע את הדברים האיומים האלה'. הרגשתי שאני מחזירה לו את הכבוד".

חאסכייה \ צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

"חלמתי להיות רופאה"

חאסכייה גדלה בעכו, למשפחה בת שבעה ילדים. בגיל 12 החליט אביה, מנהל מפעל למוצרי ניקיון, שעליה להפסיק ללמוד. "הוא הוציא אותי מבית הספר, כי מגיל מסוים ילדה ערבייה לא צריכה לימודים: היא צריכה להיות תופרת ולעבוד בבית עם אמא שלה. ואני חלמתי להיות רופאה. כזאת שמדברים עליה בכל העולם. עד היום, כשאני מגיעה לבתי חולים ורואה רופאות מסתובבות בחלוקים ירוקים, הקנאה אוכלת אותי.

"ניסיתי להתנגד, אבל מי ישמע אותי. כעסתי על אמא שלי, שלא נלחמה בשבילי, ועם אבא שלי ניתקתי קשר. הוא לא היה אבא רע, הוא פשוט נכנע למה שמקובל בחברה שלנו, ואני לא יכולתי לסלוח לו. בהמשך הוא התחתן עם אישה נוספת, ולפני כמה שנים הלך לעולמו. עד יומו האחרון לא דיברתי איתו. כשנודע לי שהוא נפטר נכנסתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת, ניסיתי לבכות, והבכי לא יצא. הכעס חסם אותו.

"אבא שלי שלח אותי ללימודי תפירה, ולא עשיתי עם זה כלום, למרות שהיו לי ידיים טובות. אמרתי, אני לא אכניס לכם כסף מתפירה או מכל עיסוק אחר שנכפה עלי. ככה עברו עלי השנים, הייתי בבית עם אמא שלי, וחיכיתי להתחתן. ידעתי שזה יהיה המפתח שלי לחופש".

חתונה כדרך להשתחרר?

"גירושים כדרך להשתחרר. בגיל 20 התחתנתי עם גבר ערבי מוסלמי, מתוך ידיעה שאתגרש. זה היה מתוכנן. מחיר שאני צריכה לשלם כדי לפרוש כנפיים ולחיות את החיים שמתאימים לי".

חאסכייה עזבה את ביתו של בעלה כשדדו וסוהא היו פעוטות, ועברה להתגורר בדירת חדר בשכונה מעורבת בעכו, מתפרנסת מניקוי חדרי המדרגות בבתים השכנים. "ויתרתי לגרוש שלי על הכל, רק כדי שהילדים יהיו אצלי. עבדתי קשה מאוד בניקיון. 12, 13 שעות ביום".

כעבור כמה שבועות, גילתה שהיא בהריון. "ניסיתי בכל דרך להפיל, ולא הצלחתי. חוסאם נלחם בי ולא הסכים. בחודש השישי ירדו לי המים בבית. אמבולנס הגיע לקחת אותי לבית חולים, ולא הספקנו. ילדתי אותו באמבולנס. הוא היה פג, נולד במשקל 1.6 ק"ג, וברגע שהסתכלתי עליו התאהבתי בו לגמרי. הבטחתי לו שאני אלחם עליו, ובשבילו, כל החיים. הילד הזה הוא הנשמה שלי".

היא לובשת שמלה שחורה, קצרה ונטולת שרוולים, החושפת קעקוע של שמות ילדיה על השכם, וקעקוע נוסף על החזה. גם על קרסול רגלה הימנית מתנוסס קעקוע. את הקעקועים עשתה מייד לאחר גירושיה, ואז גם חוררה את תנוכי אוזניה וניקבה את אפה - כדי להתריס מול העולם ולהראות שהיא חופשייה.

"כגרושה בחברה הערבית את פרֵחה, את אפילו לא סוג ג'. פגעת בכבוד המשפחה, יש סביבך שמועות, את לא יכולה לצאת עם גברים. המשפחה המורחבת שלי נידתה אותי, אבל לא הזיז לי. ידעתי שמאותו רגע רק אני מנהלת את החיים שלי, וכמו שאני בוחרת".

אחרי כמה שנים של עבודה בניקיון התחילה ללמוד, במקביל, ספּרוּת, איפור ובניית ציפורניים. "רציתי שהילדים יהיו גאים בי על כך שאני לומדת ורוכשת מקצוע. שכרתי יחידת דיור בכפר ורדים, הפכתי אותה למספרה, ובהדרגה הגיעו לקוחות והצלחתי להתפרנס יפה. לילדים שלי לא היה חסר כלום. נתתי להם הכל".

שמרת על קשר עם המשפחה שלך?

"עם ששת האחים והאחיות שלי אני מרגישה זרה, זה לא המקום שלי שם. הם מתייחסים אלי יפה, אבל לא מתעניינים במה שאני עושה ולא תומכים בי. אני מבינה אותם. אם יתמכו בי, יספגו הרבה זעם. כבר התנכלו להם בעבר.

"אמא שלי מקבלת את הדעות שלי, והיא גם עזרה לי לגדל את הילדים. אני לא יודעת עד כמה היא מזדהה איתי, זה לא פשוט. לפני שדדו התגייס שאלתי אותה אם זה בסדר שהוא יבוא לבקר אותה בעכו על מדים והיא אמרה לי, 'זה הנכד שלי, שיבוא איך שהוא רוצה, העיקר שיבוא'". לפני כעשר שנים עזבה את עכו עם הילדים לטובת אחד מקיבוצי הגליל המערבי, שבו היא מתגוררת עד היום. את שמו ביקשה להסיר מהכתבה לפני פרסומה, מחשש שיפגעו בה. "בעבר ניסו להתנקש בחיי" כתבה לי בהודעת ווטסאפ יום לאחר שנפגשנו, "אני לא רוצה לגרום נזק לקיבוץ או שיזרקו אותי משם". עם זאת, היא מספרת שאיפשרו לה לשכור דירה בקיבוץ בלי להערים כל קושי. היא הערבייה היחידה בקיבוץ, והיחס אליה נעים ביותר, "אבל שלא תחשבי שלא היו יישובים או אנשים שלא הסכימו להשכיר לי דירה בגלל שאני ערבייה. יש אנשים גזענים. לא המדינה גזענית, אלא יש אנשים גזענים במדינה, כמו בכל מקום".

החיים לימדו אותה להיות קשוחה, אסרטיבית, עקשנית, לעתים קולנית. היא מודה שמתחשק לה לפעמים לאפשר לעצמה להיות רכה יותר. אבל כאם יחידנית, נטולת משענת כלכלית או חברתית, שמאז היותה ילדה יצאה נגד כולם, זה הסגנון שנאלצה לאמץ.

שלושת הילדים התחנכו במסגרות יהודיות. "זה לא היה קל, נלחמתי בשביל זה. כשהגעתי לרשום את דדו לכיתה א' בבית ספר יהודי בעכו, ישבתי עם כל ההורים בחדר ההמתנה. כולם היו חביבים אלי מאוד, עד שקראו בשם המשפחה של דדו, שבאותו גיל נשא את שם המשפחה של אבא שלו, שם ערבי מובהק. באותו רגע הפכתי למחבלת.

"המזכירה ביקשה לדבר איתי בצד, ואני לא הסכמתי. אמרתי לה, דברי איתי מול כולם. ידעתי שהנה הסטיגמה מתפרצת, שאני לא טובה כמו היהודים. אחר כך המנהלת ביקשה לדבר איתי, אמרה לי שזה רגיש, שצריך לבקש אישור, שאי אפשר לגזול תלמידים מבתי הספר הערביים. ואני אמרתי לה: אני קובעת. אני אזרחית המדינה, יש לי תעודת זהות כחולה, אני אחליט איפה הילדים שלי ילמדו".

למה התעקשת על מסגרות יהודיות?

"כי הן טובות יותר".

וזאת לא תוצאה של אפליה?

"אולי. ואם כן - למה החברה הערבית לא מטפלת בה? למה לא מתעקשים על איכות מוסדות החינוך? ואיפה חברי הכנסת הערבים, למה הם לא נאבקים על זה, במקום לבכות כל הזמן על גורלם של תושבי עזה? שידאגו קודם לערביי ישראל ולילדים שלהם".

תהיי מוכנה שלילדים שלך יהיו בני זוג יהודים?

"לא מעניין אותי עם מי הם יתחתנו. לבנים שלי יש חברות יהודיות, שתיהן מבית טוב, אוהבות אותם, ואני לא רוצה להחליף אותן באף אחת אחרת. סוהא מאורסת לבחור ערבי מעכו, וזה נפלא. אני רוצה אצלי בבית את כל העדות והלאומים".

גם פלשתיני מהשטחים או מעזה?

"בשום אופן לא. אלה האויבים שלנו".

הבת סוהא. מזדהה עם אמה

"היה פה סרט ערבי"

בשבוע שעבר עברה חאסכייה להתגורר בדירה חדשה בקיבוץ בגליל המערבי. דירת שני חדרים, מרוהטת בצניעות, ובחזיתה חצר קטנה, שבה מנמנמים הכלבים לאקי וג'וש. כשאנחנו יושבות בסלון, חוסאם מצלצל. שיחה ראשונה זה שבועיים.

"יא חביבי, יא חביבי", היא שבה וקוראת לו, לא מצליחה להוציא מפיה מילים נוספות, ומעיניה זולגות דמעות. את שתי דקות השיחה מחלק חוסאם בין אמו לאחותו סוהא, בעברית. אחר כך הן נזכרות שכילד, "הוא נהג להתחפש לחייל או לשוטר, ותמיד חלם להתגייס לצבא. הוא הכי ציוני במשפחה שלנו. ציוני לא במובן היהודי, כמו בקשר העמוק אל מדינת ישראל כמולדת שצריך לשמור עליה מכל משמר".

אנט מספרת שכשהחל מבצע "צוק איתן", החלה להתמלא בחשש מפני כניסה קרקעית, ולכן הגיעה מדי יומיים לבקר את בנה בבסיסו בקריית שמונה. "כשהוא בא הביתה לכמה דקות כדי לקחת בגדים לפני שנכנס לעזה, היה פה סרט ערבי. אני לא הפסקתי לבכות. הבנתי שאני שולחת את הילד הקטן שלי אל תוך התופת. נפרדתי ממנו, הוא נכנס אל המכונית ופתאום החליט לצאת שוב, לתת לי עוד חיבוק. הוא אמר, 'אל תדאגי לי, אמא', עם החיוך שלו. זה ילד שתמיד מחייך. קם בבוקר עם חיוך. אופטימי, צוחק".

סוהא השתחררה לפני כשנה, ומשלימה עכשיו בגרויות במכללה בעכו. היא רוצה ללמוד חינוך מיוחד. בינתיים היא עובדת בהוסטל לאוכלוסייה בוגרת בעלת צרכים מיוחדים בכפר ורדים.

"אנחנו גדלנו על אהבת המדינה, ועוד קודם לזה, על כיבוד כל אדם באשר הוא אדם", היא אומרת. "התגייסתי כי נולדתי פה, זאת המדינה שלי ואני צריכה לתת מה שאני יכולה, ולא בשביל לקבל משהו. אני אדאג לעצמי, תודה רבה. אני אדע לבנות את עצמי. אם לא הייתי משרתת הייתי מרגישה נורא היום, כשיש לנו חיילים שנלחמים ונהרגים".

אנט וחוסאם

זה היה פשוט להתגייס? עברת תהליך דומה לגיוס של בדואים או דרוזים?

"לפני שגייסו אותי בדקו אותי מכל כיוון וכל זווית, ואני יכולה להבין למה. אני לא דרוזית, בדואית או נוצרייה. אני מוסלמית. ומוסלמי הוא מראש המפגע, לא? בדקו למה אני מתגייסת, מי עודד אותי להתגייס. אולי חשבו שאני סוכנת מושתלת. אני מבינה שזה הפתיע והרתיע אותם. לי זה רק נתן מוטיבציה".

במסגרת שירותה כמד"נית נהגה להיפגש, בין היתר, עם תלמידי תיכון לקראת גיוס בבתי ספר מעורבים ביפו. "בחרו בי למשימות האלה כדי שאתן דוגמה. היו צעירים ערבים שקיללו אותי, ואפילו ירקו עלי. לא התרגשתי מזה. הייתי מדברת איתם מלאת ביטחון. הרג אותם שאני טובה מהם. פשוט שנאת חינם, ובעיקר הם פחדו מה המגזר יגיד.

"בכל זאת, הצלחתי להביא לגיוס של שלושה נערים ערבים, עד שהחליפו לי תפקיד. שמעתי איומים סביבי, שותפה שלי לדירה טענה שראתה מישהו אורב לי מתחת לבניין, והרגשנו שזה יותר מדי". 

את לא מרגישה ששילמת מחיר על הבחירות של אמא שלך?

"ממש לא. אני מזדהה עם כל מה שהיא אומרת. יש בי פחות זעם על החברה הערבית, כי לא הייתי צריכה להתמודד עם מה שהיא התמודדה ועדיין מתמודדת. עם הארוס שלי יצאתי שנה וחצי לפני שהתארסנו. קרובות משפחה שלי לא האמינו לי שזה אפשרי".

אנט: "אין לה מושג כמה נלחמתי בשבילה. איך רבתי עם האחים שלי בכל פעם שהיו זורקים הערה על הלבוש שלה, שהוא לא צנוע מספיק. כשהתחתנתי אמרתי לעצמי שאני לא רוצה בת, כי חיים של בת במגזר הערבי הם לא פשוטים, אין בהם חופש. אחרי שהיא נולדה, החלטתי שלא אתן לה לעבור את מה שאני עברתי. היא תחיה חיים אחרים".

במהלך שירותה של סוהא, עברה אנט להתגורר לידה בתל אביב, ולשם כך סגרה את המספרה. כשחזרה לצפון פתחה את המספרה שוב, אבל העסקים לא היו כרגיל. "התחלתי להיות פעילה ומעורבת חברתית, כבר הכירו אותי ואת העמדות שלי, וידעו שיש אנשים שאני מרגיזה. לדבר הזה היה מחיר. היו אנשים שחששו להגיע, כי אני מושכת אש, וגם הזמן שלי פחת. הבנתי שהראש שלי כרגע הוא בעשייה חברתית, ציבורית. שאני מוכרחה להשמיע את הקול שלי בהרצאות, בדיונים, בראיונות ובהפגנות".

"הקול האמיתי" הוא הרבה יותר מדף בפייסבוק. לדברי חאסכייה, מדובר בארגון מתהווה בעל גרעין של כעשרה פעילים מתנדבים, יהודים וערבים. כעת הם עמלים על גיוס כספים כדי לצבור תאוצה. היא לא שוללת הקמת מפלגה ישראלית, של יהודים וערבים, שתפנה לדור הערבי הצעיר שרוצה להיות ישראלי נטו, שרוצה לשמור על המולדת שלו, ישראל, להבטיח את קיומה. ולשם כך הוא צריך לשרת בצבא.

אחמד טיבי כינה אותך "הזויה".

"כי אני מאיימת עליו. אני מביאה את האמת הפשוטה, שאין לנו מדינה אחרת. הרשות הפלשתינית היא לא המדינה שלי. היהודים הם לא האויבים שלי, וחבל שטיבי לא מבין את זה".

וחנין זועבי?

"אני מסרבת לדבר עליה. היא לא מייצגת אותי, ולא מתאים לי להוסיף עוד מילה אחת עליה, כי ככה אני נותנת לה במה שלא מגיעה לה".

מחוברת ליום השואה

ביום ראשון השבוע נפגשה חאסכייה בבית קפה בעכו עם וופא חוסיין, פעילה ב"קול האמיתי", כדי לחשוב יחד על דרכי פעולה שבהן מבקשת חוסיין ליטול חלק. חוסיין (37), ערבייה מוסלמית, עובדת כמורה לערבית, עברית ואנגלית בבתי ספר יהודיים בצפת ובטבריה. היא ילידת עראבה ומתגוררת בדיר חנא עם בעלה מרואן ושלושת ילדיהם, מג'ד, עדי ושרה. זו פגישתן הראשונה, לאחר ששוחחו רק בפייסבוק, ובכל זאת הן מדברות בקול אחד.

חוסיין מספרת שלפני יום השואה, ביקשה מילדיה לעמוד בעת הצפירה. "אני מאוד מחוברת ליום הזה, מכירה ניצולי שואה ומזדעזעת מהקטסטרופה שהתרחשה. ברגע שהילדים שלי נעמדו, המורה שלהם הושיבה אותם. אחר כך כולם תקפו אותי. בתגובה שיניתי את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לתמונה שבה אני מחזיקה בדגל ישראל. התמונה נשארה עד היום. אם הייתי משנה את התמונה עכשיו, במהלך המלחמה, היו אומרים עלי משני הצדדים שאני צבועה וחנפנית. 

"לפני 66 שנים הגורל שלנו נקשר במדינת ישראל, ואין לנו ברירה אלא לשתף פעולה ולחיות יחד. מי שלא מתאים לו לחיות כאן, בגן העדן של החופש והדמוקרטיה, מוזמן לעבור לחיות במקום אחר.

"אני תוהה למה עד היום המנהיגים הערבים לא יזמו גיוס לצבא, כמו הדרוזים והבדואים. אני בגיל 18 התחננתי להתגייס, אני לא יודעת להסביר למה. לא גדלתי עם יהודים. כנראה הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בשביל המדינה. אני לא רואה סתירה בין גאווה במדינה לבין גאווה בתרבות הערבית שלי. אבל אבא שלי לא הסכים, כנראה פחד מתגובות הסביבה. באותה תקופה, היו מחרימים בכפר שלי בחורים שהחליטו להתגייס.

"היום זה מתחיל להשתנות, במיוחד בדיר חנא. בחורים מתגייסים לצה"ל ומצטרפים למשטרה, ובנות מתנדבות לשירות הלאומי. אני עצמי הייתי מעורבת בגיוס של שמונה נערות לשירות לאומי, לפרויקט 'עיר ללא אלימות' שניהלתי אצלי בכפר.

"לשמחתי אני נשואה לגבר שאוהב את המדינה כמוני. שני האחים הצעירים שלו שירתו בצבא, וברור לנו ששלושת הילדים שלנו ישרתו גם הם כשיגדלו. כמורה אני אומרת לך שהכל טמון בחינוך. איך נחנך את הילדים - בשנאה או מתוך חתירה לשלום ולשיתוף?

"בבתי הספר הערביים מכניסים לתודעה של הילדים שהישראלי הוא הכובש, האויב. קשה מאוד לגדול ככה. באחד מבתי הספר במגזר הביאו אסירים ביטחוניים לשעבר שידברו עם הילדים על יום האדמה. בעיניי זאת לא פעילות חינוכית ראויה. למה לא מחנכים לסובלנות? לאהבת לרעך כמוך? למה לא מלמדים כמו שצריך על השואה? למי זה מפריע?"

בסוף פגישתן הן מחליטות לנסוע אל משפחת מנדלוביץ', שבנה עוז נהרג בפעילות צה"ל בשכונת סג'עייה בעזה. עוז היה חייל גולני, ולחאסכייה חשוב לנחם את הוריו, למרות שמעולם לא פגשה אותם. "גולני זאת משפחה", היא אומרת.

בזמן הנסיעה מעכו ליישוב עצמון, חאסכייה מארגנת בשיחות טלפון הפגנת תמיכה בחיילי צה"ל ומפרסמת סטטוס שקורא "לא להפסקת האש". היא מראה לנו אתר אינטרנט פלשתיני, שבו נכתב על פעילותה, והוא גדוש בקללות. "מאחלים לי שיעשו לבן שלי שואה". 

לביקור התנחומים מצטרפים אלינו חוסאם ואמיר חלאילה מסכנין. הם ביקרו את המשפחה יומיים קודם לכן, ביקור שהיה רב משמעות. מרקם החיים בין היישובים הערביים והיהודיים באזור הזה, שבימי שיגרה מושתת על דו־קיום אמיתי, הופך פריך מאוד בימים כאלה.

כשאנחנו מגיעים לבית המשפחה האבלה, פניה של חאסכייה נופלות. היא מתיישבת לצידה של אסנת מנדלוביץ', אמו של עוז, ומציגה את עצמה כאמא לחייל גולני. שיחתן נספגת בדמעות, והן עוטפות זו את זו בחיבוק. 

"את יכולה להתנחם בכך שהילד שלך היה גיבור, והוא הגן עלינו ועל המדינה שלנו", אומרת וופא חוסיין לאסנת. האם השכולה משיבה לה שהיא לא מוצאת בזה נחמה. "אני מתנחמת כרגע משני דברים. האחד הוא שחינכנו את עוז לחשוב לפני שהוא פועל, ואני מאמינה שהוא עשה את זה גם במהלך הלחימה. והדבר השני הוא שהיו לנו 21 שנים מקסימות ומאושרות יחד. היה לי ילד מדהים".

חוסאם. כבר שנתיים וחצי בגולני, וצפוי להמשיך לשירות קבע 

שכנות בין יהודים לערבים

ערב חג עיד אל־פיטר בסכנין. אנחנו יושבות עם חוסאם, אמיר ואחסן חלאילה על המרפסת במסעדה הצופה אל עורק התנועה הראשי בעיר. הרחובות ובתי העסק ריקים ושקטים, האוויר קריר. לפני כמה ימים הופר פה השקט, ונערכו הפגנות התנגדות למבצע הצבאי בעזה.

אחסן, שמנהל את שלוחת מכללת רידמן בסכנין, אומר ש"שום דבר לא יפגע לנו ביחסים עם השכנים היהודים שלנו פה באזור. הקשר שלנו לא סובב רק סביב צלחת החומוס. אנחנו הפנים האמיתיות של המגזר, לא המתלהמים מכל הצדדים ולא הח"כים הערבים. ההפגנות שהיו כאן הן הצגה. שופוני של כמה שעות שמביאים לפה גורמים פוליטיים אינטרסנטיים מבחוץ. כשהם הולכים, נעלמות ההפגנות. זה לגיטימי לערוך הפגנה, לא לגיטימי לעורר מהומה במקום שבנוי על שיתוף בין יהודים לערבים".

האחים מספרים שהכינו משלוחים גדולים של חבילות שי לחיילי צה"ל ולתושבי הדרום, ושהמוטיבציה לגיוס גוברת בקרב הבנים בעיר. בקרב הבנות, כ־700 משרתות בשירות לאומי.

אמיר, בן ה־25, יתגייס בנובמבר לגבעתי. לפני כמה חודשים יצר קשר עם חאסכייה כדי שתסייע לו בתהליך, והיא דחפה וייעצה, כמו שעשתה, לדבריה, עם עוד כמאתיים נערים ערבים מוסלמים, שכבר התגייסו. "זה מאוד רגיש. הם מתייעצים איתי איך להציג את זה למשפחה, איך יסתובבו על מדים בכפרים שלהם. ויש את נושא הנשק. הרי בכל זאת יש בישראל פחד ממוסלמי נושא נשק.

"רוב החיילים מנתקים קשר עם המשפחה שלהם. זה המחיר המטורף שהם משלמים. הם אומרים לי, 'למה אין לנו אמא כמו אנט'. כי חייל בודד ערבי מוסלמי, מי יאמץ אותו? אז הם נשארים בבסיס, מתארחים אצל חברים, מחפשים פתרונות. הלוואי שאוכל להקים בית לחיילים הערבים המוסלמים פה בצפון. אני אבשל להם, אכבס להם, אתן להם חיבוק, ארעיף עליהם את כל האהבה. וואלה, אני אפילו מוכנה לתפור להם".  

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו