בתוך הגל המרגש של "רוק נשי" ששוטף את ארצנו בשנים האחרונות, קשה מאוד לזמרת־יוצרת חדשה לבלוט, להישמע שונה ומיוחדת, להביא את "הצליל שלה". יש כל כך הרבה מוכשרות, וכולן מתחרות על תשומת הלב לא רק מול הנשים האחרות, אלא גם מול מאות הגברים שמוציאים כל הזמן מוסיקה חדשה.
אז הנה אחת שמצליחה מהשנייה הראשונה להישמע אך ורק היא, לא דומה לאף אחת אחרת. קוראים לה ענת אסתר חיטמן. כן, מהמשפחה המוסיקלית ההיא, שכוללת את הדוד עוזי חיטמן ז"ל ואת האחים אוהד ותמיר, והיא נשמעת כל כך שונה מהם.
חיטמן בת ה־28 גדלה ברעננה והחלה לנגן בגיטרה בגיל צעיר מאוד. בניגוד לאחיה, שהתחברו לקלאסי ולג'ז, היא אהבה מההתחלה רוק ובלוז. האגדה המשפחתית מספרת שכאשר עוזי חיטמן ז"ל עזר לה לקנות את הגיטרה הראשונה, הוא הבטיח למוכרים כי מדובר בג'ניס ג'ופלין הבאה. בצבא לימדה את עצמה גם לתופף, אחר כך הקימה הרכב רוק, ניסתה את כוחה ב"כוכב נולד" (העונה הרביעית) ולמדה בבית הספר רימון. כבר כמה שנים שהיא עובדת על האלבום הראשון שלה.
סאונד מלוכלך
כשמקשיבים לאלבום הזה, שנושא את שמה ושהיא כתבה והלחינה את רוב שיריו, עוד לפני שמגלים את המילים והמנגינה - שומעים שזה לגמרי אחרת. בהפקה המוסיקלית של עודד דוידוב (איש גלגלצ וגל"צ ומוסיקאי שסיים את לימודיו בהצטיינות במסלול הפקה מוסיקלית באוניברסיטת ברקלי) יש דגש, בחלק מהשירים, על גיטרות דיסטורשן ועל תדרים נמוכים שמכניסים את המאזין מייד לעולם אחר. מאוד לא "רדיו פרנדלי", לא "נחמד" או "קליט", אלא סאונד מלוכלך שתומך באנרגיות מלאות הכעס של השירה.
באווירה של ימינו, שבה הכל צריך להיות חביב, צריך הרבה אומץ להוציא לרדיו שיר ראשון דוגמת "הגל שאיתי" או לפתוח את האלבום בהבי מטאל בשם "צריכה לצרוח". חיטמן כנראה באמת צריכה לצרוח, לשחרר את הכאב, להתפרק במוסיקה. בניגוד למה שהיא מעידה על עצמה (בשיר "אלמוני"), "בתקופה בה אני קיצונית, בתקופה בה אני לא שולטת" -
היא דווקא נשמעת לי בשליטה מלאה, יודעת לתת לקול שלה ללכת גם למקומות אחרים, עדינים ומופנמים יותר. נראה שאת הצרחה הבסיסית שמופיעה בחלק מהשירים היא עושה באופן מודע.
התחלה חזקה
יש לא מעט אלבומי רוק כבד שבהם השירים נשמעים פחות או יותר אותו הדבר, כמו שיר אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב. אצל ענת אסתר חיטמן זה לא ככה. האלבום הראשון שלה מאוד מגוון מוסיקלית. יש בו קאנטרי־רוק ("האושר הנצחי"), בלדה פולקית ("כמעט קרובה") וגרסת כיסוי ניו־ווייבית ל"להיות לבד" (מילים: יונתן גפן, לחן: יאיר רוזנבלום), ששרה במקור מירי אלוני ב"חדווה ושלומיק".
יש פה גם שני שירים אקוסטיים יפהפיים באנגלית, "You" ו"Woke Up" (היא גם נשמעת מצוין מבחינת המבטא), שיר חזק בעיבוד מיתרים יפהפה ("הייתי מנסה"), בלדה בליווי פסנתר ("אולי הכל מתמוטט") ועוד שיר רוק ששמו "רציתי רק (לגמור מהר)".
בכל שיר היא נשמעת קצת אחרת, ובכל זאת יש כאן אמירה מאוד מגובשת ושלמה - כזאת אני, על כל הצבעים ומצבי הרוח שלי. מעניין לדעת לאן היא תמשיך עם התחלה חזקה כל כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו