הדיבוק של קרקוב

השעה שלוש בצהריים ורוח פרצים מפתיעה את האנשים בקומה השלישית של בניין ה־JCC שבלב קז'מייז', הרובע היהודי העתיק של קרקוב. גם בחודש יולי יש לשקול בעיר הזאת אם להותיר את החלון פתוח. הגשם בחוץ מתגבר, ובכל זאת חם בחדר. סדנת אמן: נטע אלקיים, אמנית וזמרת המחדשת מוסיקה מרוקאית־יהודית בשפה הערבית, מלמדת את הנוכחים להגות ח' וע' כהלכתן. 

המשתתפים, רובם תושבי קרקוב בכל הגילים, אחרים אורחים לרגע מניו יורק ומפאריס וכמה מוסיקאים שנוחתים ממופע שכן, מניחים שתי כפות ידיים על הגרון. "ולחנוק!" פוקדים אלקיים ובן זוגה ושותפה להרכב, עמית חי כהן. הפולנים חונקים. הטכניקה פועלת פלאים: הע' נפלטת מהפיות והגעייה האחידה מוטחת אל הקירות הלבנים. 

מה שייתפס כסצנה סוריאליסטית הוא עניין שבשיגרה בפסטיבל התרבות היהודית שננעל בקרקוב בתחילת השבוע שעבר, ומשך אליו עשרות אלפי אנשים. האירוע הוותיק, ככל הנראה הגדול בפסטיבלים היהודיים ברחבי העולם, הוא פלא אורבני בין־תרבותי שמתעצם כבר יותר משני עשורים. במשך תשעה ימים משולבים הרצאות על מוסיקה ומפגשי ספרות, הופעות בבית הכנסת "טמפל" ומפגשים עם אמנים במוזיאון ליהדות גליציה, אך בעיקר נפגשים ברובע הקטנטן אמנים, כותבים, אנשי רוח, אושיות לילה ויום, יהודים ולא־יהודים, ומשלימים זה את זה בעזרת פורמולה סודית, שכיאה למסורת המקומית אינה נעדרת מיסטיקה.  

יאנוש מאקוך, שייסד את הפסטיבל ב־1989 ומשמש מנהלו עד היום, הוא איש של תזמון שיודע לשים אצבע על דופק תרבותי. כך היה כשייסד את הפסטיבל כאירוע מקומי, הנשען על התרבות האשכנזית העתיקה של פולין, וכך במהרה - גם בזכות תנופת הניצחון של תנועת "סולידריות" במהפכה הדמוקרטית של פולין שאירעה לפני 25 שנה - כשהפך אותו לשבוע תרבותי חוצה יבשות, שובר סטיגמות וכזה שמרחיב את העיסוק בזהות יהודית למחוזות מפתיעים ועכשוויים. "רק החיים יכולים לחבר בין הזיכרון לבין העתיד", כותב מאקוך במניפסט הפסטיבל שלו, "פסטיבל התרבות היהודית של קרקוב הוא פסטיבל של חיים". 

בפסטיבל השנה התהלך בריבוע הרחובות של קז'מייז', בתווך שבין רחוב מיודובה בצפון לג'וזפה בדרום (כשביניהם רחוב שירוקה והכיכר היהודית שבטבורו), בליל אמנותי: מלהקת הרוק הישראלית קרח תשע ועד זמר הפיוט־רוק שי צברי; מהחזן, יושב ברוקלין, בן־ציון מילר, ועד המשורר והמלחין הפולני סלאבומיר גלוז'סקי, ששיתף פעולה בעבר עם הרב שלמה קרליבך. ובין לבין, אנשי "התדר" - הרדיו־בר התל־אביבי, שניצחו על מסיבה בסיפון אונייה במי הוויסלה והותירו את ההיפסטרים הפולנים פעורי פה, ופעילות גרפיטי של קבוצת האמנים החיפאית "ברוקן פינגז".

 

"לחרוג משימור הזיכרון"

שבוע על האספלט בקרקוב אינו משכיח את העובדה שאושוויץ במרחק שעה נסיעה. אדרבה: שיטוט בעיר הטלאים הזאת, ובייחוד ברובע היהודי שבעשורים האחרונים הפך לאופנתי ולעתיר מקומות בילוי, מציף בתהום ממשות. הסמלים היהודיים ניבטים מכל פינה, בין חנות ליקר אחת לאחרת. בשירוקה עדרים של תיירים באים ונפלטים בשערי בית הכנסת הרמ"א; חסידים עם שטריימל מנוילן מפני הגשם רצים אל קרבי בית הקברות היהודי; אמנים בתחילת דרכם שכובים פרקדן על גדר מסעדת "רובינשטיין" ומציירים את חזיתו של בניין מתפורר. 

פסטיבל התרבות היהודית, שנחשב לאירוע התרבות השנתי העיקרי של קרקוב (כשלעצמה עיר משופעת באירועים), הוא רק תסמין חזותי למה שמתרחש מתחת ומעל פני השטח כבר זמן רב: השיבה והחיפוש של אזרחים פולנים, בעיקר בני הדור השני והשלישי למלחמה, אל ואחר החלל העצום שהותירה אחריה תרבות יהודי פולין, שהוכחדה כמעט כולה על ידי הנאצים בשואה.

ורוניקה סוחודולסקה

 

מתוך שלושה מיליון וחצי יהודים לפני מלחמת העולם השנייה, רק כ־400 אלף שרדו את המחנות וההשמדה. מעטים נותרו במדינה לאחר 1968 והגל האנטישמי תחת פולין הקומוניסטית, ועם נפילת מסך הברזל ב־1989 נכחו במדינה כ־5,000 יהודים מוצהרים (מספר היהודים המתבוללים ואלה שהגדרתם העצמית היטשטשה, היה ועודנו גדול בהרבה). אלא שמאחורי המספרים הטרגיים, שניצבים על תהום החד־משמעיות, מסתעפת לה מסורת עתיקה של יהדות פולנית, חסידית ומיסטית מחד גיסא, וחילונית ומשכילה מאידך גיסא; זהו קיום ויקום יהודיים, שראשיתם לפני כ־1,000 שנה, שלא נפרדו לרגע מההיסטוריה ומההוויה הפולנית. החיים הללו והיעדרותם טבועים בדנ"א של התרבות במדינה: במוסיקה, בספרות, באוכל, בשפת הרחוב והגוף. 

הרִיק אינו בלתי פרוץ. הפסטיבל הוא עדות לכך, אבל לדברי אורי מייזלמן, מתופף להקת קרח תשע, שסובב בפולין כבר עשור, כמוסיקאי אך גם כמדריך קבוצות נוער בתנועת "דרור ישראל", התופעה כבר חורגת מן הערים ומתפשטת לפריפריה. "בתחילתו הפסטיבל היה כוכב צפון של העניין הפולני בתרבות יהודית", אומר מייזלמן, "אך כעת זה ניכר גם בעיירות קטנות. בעיירה ליד מזריטש, למשל, מחלקה של כבאים החליטו לנקות ולשקם את בית הקברות היהודי. אבל העניין חורג משימור הזיכרון, וההתעוררות של הפולנים מפתיעה אותם בכל פעם מחדש. הדימוי שיש לאנשים בפולין על יהודים ועל ישראלים מסתכם בדרך כלל בדתי אורתודוקסי שרוכב על גמל, והנה בפסטיבל הם רואים אמנים ישראלים מתקלטים ומנגנים בבר 'אלכימיה'". 

 

"זו דרכנו הלא־יהודית"

מתנדבים מכל העולם, רובם המוחלט אינם יהודים, עוברים מיונים וראיונות קפדניים למען הזכות לעבוד בשבוע של אירועי התרבות היהודית. את כרטיס הטיסה לפולין הם מממנים בעצמם, ומגיעים לכאן מן היבשת כולה: עובדים כסדרנים בקונצרטים, דואגים לשתייה לאמנים ולמרצים בין פעילויות הפסטיבל, נותנים כתף בסידור בית הכנסת לאחר סיום ההופעות בלילה. אפשר לזהות אותם מרחוק, לבושים בחולצת "MACHER" (מאכער) ועוטים חיוך שלעיתים הוא בגדר תעלומה. 

במקרה של ורוניקה סוחודולסקה, 27, ההתנדבות זולה יותר; היא ילידת קרקוב וכאן חיה תמיד, ולדבריה גדלה בתחושה ש"התרבות היהודית היא משהו שזורם מתחת לרחובות העיר ושאי אפשר למחות אותו". היא יכולה לשוחח רק כמה רגעים מחוץ לבית הכנסת "פופר", שעה שבפנים מתקיימת סדנת נוער על מסעות לישראל, ומספרת שהעניין שלה בתרבות יהודית, וביהודי קרקוב, גבר אצלה בתיכון. "תמיד ידעתי שזה משהו שהיה שייך לקרקוב באופן טבעי מאוד, ובמלחמה הוסר ממנה", אומרת סוחודולסקה, "אבל חבר שעבד בפסטיבל הכיר לי צדדים נוספים ועמוקים יותר, והוביל אותי לעסוק בפרויקט האישי שלי בלימודים בתרבויות היהודיות ששיגשגו כאן במאות הרבות שלפני המלחמה".

מפה לשם היא כבר בת בית בפסטיבל, השלישי שלה במספר. מובן מאליו עבורה לעבוד קשה וללא שכר עבור "רעיון שאני מאמינה בו: העובדה שהתרבות היהודית חסרה בפולין מאוד, ואני ורבים מחבריי רוצים להחזיר אותה. הפעילות שלנו כמתנדבים היא הדרך הלא־יהודית שלנו להראות שהתרבות הזו עדיין שייכת לכאן". אנטישמיות אינה מטרידה אותה, ולדבריה מעולם לא שמעה בסביבתה תהיות על העניין המואץ שלה בתרבות יהודית. "הוריי מאוד פתוחים ותומכים, ובחיים לא שמעתי משפט כמו 'מה השכנים יגידו'. גם החברים שלי בפסטיבל מעולם לא נתקלו בספקות כאלו". 

עבור יאסנה אמסו, בת 29 מהעיר רגנסבורג שבבוואריה, החיבור ליהדות מגיע גם על רקע תמורות פוליטיות באירופה. אמסו היא בת למשפחה יהודית בוסנית ממוצא ספרדי, שהיגרה לגרמניה בסוף שנות ה־70, הרבה לפני התמוטטות גוש הבלקן. היא עצמה, לדבריה, גדלה כגרמנייה לכל דבר, ולאחר סיום התיכון למדה היסטוריה וספרות גרמנית. השידוך שלה לקרקוב הגיע במקרה: "הצצתי ברשימת ההתמחויות שלי באוניברסיטה, וראיתי שיש התמחות שהיא התנדבות במוזיאון ליהדות גליציה בקרקוב. חשבתי לעצמי שזו תהיה הרפתקה - מדינה ותרבות שונה משלי".

הפעילות במוזיאון הכירה לה את טירוף הפסטיבל בעיר, ושנה לאחר מכן החליטה אמסו להתנדב באירוע. עתה היא "אחראית לסדנאות הכליזמר, אבל כמו יתר המתנדבים אני עושה הכל - דואגת לאמנים, עובדת במטבח". בעקבות העניין הגובר שלה בזהות יהודית, ובעקבות אהבתה הגדולה ליצירתו של פרנץ קפקא, תתחיל באוקטובר לימודי יהדות בקולג' היהודי של אוניברסיטת היידלברג. ההחלטה הזו גמלה בליבה בפולין, לא בגרמניה. "בגרמניה יש קהילה יהודית ואנשים מודעים אליה", היא אומרת, "אבל הקהילה אינה פתוחה כמו זו שבקרקוב. כאן החיים ממש משותפים; אפשר לחוש את זה ברחוב".

 

"אובססיה של דור"

התלהבות הצעירים הפולנים מהתרבות היהודית מסנוורת בכל אירועי המוסיקה בפסטיבל, גם אם לעיתים גולשת למחוזות הטרנד, אך ניכר כי הבלבול והחיפוש העמוק וטלטלת ההיעדר נוקבים בעיקר בבני הדור השני למלחמה. אלו בני דורו של מאקוך מייסד הפסטיבל ושל רבים אחרים, שפוקדים בפסטיבל למשל את ההרצאות והסרטים על הקיבוץ ועל הסוציאליזם הישראלי, ובקשב רב מנסים להשלים חתיכות בתצרף שפוזר לכל עבר. 

חוקרת החסידות פרופ' חביבה פדיה, מן המחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, ביקרה בפסטיבל של שנת 2007 עם פרויקט החייאת המוסיקה "אנסמבל היונה", ומאז, לדבריה, עסוקה במסע תודעתי ומחקרי מתמשך אחר ההוויה היהודית־פולנית ומטעני המיסטיקה שמלווים אותה. בשיחה עימה השבוע מעידה פדיה כי אכן יש "דרייב של מוכי טראומה, של דור שנולד תוך כדי המלחמה ואחריה, שאצלו הזיכרון של זהות יהודית־פולנית הוא דבר חתום וחזק. החיפוש אחר נקודת המפגש הזו הפך לאובססיה עבור הדור הזה".

פדיה, שחוקרת את פולין גם במסגרת פרויקט המצוינות "דעת המקום", כתבה את המסה המרכזית לקטלוג התערוכה "פעם היינו" ("Once We Were"), המציגה בימים אלו במוזיאון לאמנות מודרנית בעיר הגליציאנית טרנוב. זו תערוכה העוסקת בקיום המשותף של פולנים ויהודים, ופדיה קובעת כי תהליך החיפוש אחר ההיעדר היהודי הוא "ייחודי לפולין. לא שאין תהליכים דומים בעולם, אבל אם נזכרים ביחסים המיסטיים הללו, שארכו דורות, מבינים את ההשפעה של היהדות בפולין". 

פדיה מודה כי העיסוק רב־השנים שלה בחסידות מכריע את הכף מבחינתה: "פולין היא אדמת החסידות, ובעיניי החסידות היא המודרניזם היהודי ופירנסה את היהדות למאות שנים. הפירות שלה, ברמה הרוחנית והמוסיקלית, ניכרים בקרקוב עד היום. אנשים הולכים שם ברחוב עם 'האור הגנוז' של מרטין בובר ביד". 

ומנהל הפסטיבל, יאנוש מאקוך

לדבריה, היכולת להכיל את החיפוש ולהרחיבו, למשל לתוצרים כמו הפסטיבל הייחודי שייסד מאקוך, היא גם בזכות העובדה שפולין היא "עדיין לא מערב. זו מדינה שתהליכי התיעוש שלה לא מוגברים מאוד, ואנשים רבים עדיין יוצרים בה באמצעי מדיה מסורתיים, כמו רדיו ועיתונות מודפסת. יש בפולין מקומות שעדיין נראים כפי שנראו בתחילת המאה ה־20. כשיצאתי למסע בגליציה קיבלתי הלם, זו היתה עבורי רעידת אדמה; הרגשתי כבתוך מכונת זמן. הגעתי עם כתבים של המגיד ממזריטש, החוזה מלובלין ואלימלך מליז'נסק, והנה חזיתי בנופים הגיאוגרפיים שלהם, שנותרו כפי שהם, ואני מחזיקה בקצה האדרת של תופעה שהיתה לפני 200 שנה. כשהמכונית קירטעה בין ההרים והפסגות והמעיינות, יכולתי בקלות לחשוב על עגלת החסיד שנתקעה בדרך".

מדוע דווקא המוסיקה - מהג'ז והנשמה של קוורטט הסקסופוניסט החב"די דניאל זמיר, דרך פיוטי המזרח של שי צברי ועד השירה התימנית של שלישיית האחיות A-WA - ניצבת בלב החיבור הטבעי בין פולנים ליהודים ולישראלים בפסטיבל? "במובן האתנוגרפי, מוסיקה היא בדרך כלל משאב שמאוד קשה למחוק אותו", מסבירה פדיה, "המוסיקה היא הדבר שהולך אחרון וחוזר ראשון. קשה לנשל מן האדם את המוסיקה, היא תמיד תהיה בתוכו. כמו כן, יש במוסיקה היבט של ריפוי לטראומות, ולזמן מסוים היא יוצרת את הקסם של מרחב משותף".

 

חוויות ממאה שערים

באופן שונה אך שיש בו מן המשותף עם פדיה, גם העיתונאי ואיש המוסיקה הגרמני אלכסנדר פלמן מוצא בקרקוב, ובפולין בכלל, יציאה אל המכנה המוסיקלי, הטבוע בגעגוע הפולני לתרבות יהודית. פלמן, שעורך את כתב העת "ZONIC" שמקום מושבו בלייפציג, הרצה בפסטיבל על "יהדות שחורה" ועל הקשר בין הרגאיי הג'מייקני ו"בבילון" (בבל התנ"כית) לבין סצנת הפאנק הפולנית, שכבר תחת משתיק הקול של השלטון הקומוניסטי אזרה אומץ לחקור ולהשתמש בתכנים יהודיים של הקהילה שנשלחה למותה במחנות.

"כבר שנים שהפאנק הפולני קשור בעבותות לרגאיי, מסיבות דתיות וגם חברתיות של התנגדות למשטר", אומר פלמן, "וזה מה שהוביל את הפאנק הזה גם לעיסוק בתרבות יהודית. מעבר לפרובוקציה הפאנקיסטית שתמיד עוסקת דווקא במה שצורב לאנשים, יש בז'אנר הזה גם משיכה אדירה להתנגשות בין תרבויות - ומהי פולין אם לא מפגש בין פולנים ליהודים".

פלמן מזכיר כרגע מכונן את הופעתו של המשורר סלאבומיר גולז'סקי ולהקתו "קתרזיס" באחד מפסטיבלי המחתרת הגדולים של ורשה, ב־1985, עדיין בעידן הקומוניזם. "באותה הופעה גולז'סקי והלהקה ביצעו קטעים מהתפילה היהודית בגרסאות רגאיי, במה שהיה, לטענתו, הפעם הראשונה מאז המלחמה שבה התעסקו בפולין בתרבות היהודית".

מייזלמן מצביע גם על פסטיבל המוסיקה "LIFE", שנערך בעיירה אוושינצ'ים הסמוכה למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, כחלק מההליך שכולל בו בזמן חיטוט בפצע וריפוי שלו. "הפסטיבל הזה, שהשנה הופיע בו למשל אריק קלפטון, הוא אמנם חלק מהקונפליקט של העיירה עצמה עם העבר הטעון שלה, אבל הוא מעיד באופן רחב יותר על התעוררות ועל דרך התמודדות באמצעות המוסיקה". 

האם החיפוש ההיפנוטי הזה - שראשיתו במחתרת של גולז'סקי והמשכו ממש כיום, בחגיגות השנתיות של הפסטיבל - עתיד להתגבר? "אין בכלל ספק", קובעת פדיה, "ממש עכשיו זה המומנט לעשות דברים משמעותיים, שחורגים מן היידישקייט ומן הזיכרון שעל פני השטח. האובססיה של הפולנים בשיאה; לפני זמן מה הבאתי כמה מעמיתיי הפולנים לירושלים וסיירנו במאה שערים. היית צריך לראות את ההתלהבות האדירה; הם יצאו עם שלל כבד של דיסקים של מוסיקה חסידית, צילמו והעלו תמונות לפייסבוק. הם חזרו ואמרו לי שזה מה שהם חיפשו כל הזמן ביו־טיוב, בסרטים של פולין ההיא, מ־1920. והנה, בירושלים זה חי וקיים. בירושלים הם מצאו את פולין שלהם". 

צילומים: Alexandra Makuch, Weronika Suchodolska, Pawel Mazur, Wojciech Karlinski, Ryszard Zaleski

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו