מגישה: תמר ריפל; צילום: דורון פרסאוד; איפור: מירב דרזי-מאירי
זה התחיל בכך שמותר לשלם רק בכרטיס אשראי של ויזה באיצטדיונים, מסביב להם ובמרכזי האוהדים (פאן פסט) של פיפ"א, ומותר לשתות אצלם רק מוצרים של חברת קוקה קולה או בירת באדווייזר ולאכול רק מקדונלד'ס ושוקולדים של החברה הברזילאית "גארוטו". זה המשיך באוהלים הענקיים של ספונסריות המונדיאל שמשלמות מאות מיליוני דולרים לפיפ"א, והסתיים בבחירה של לאו מסי ל"כדור הזהב של אדידס" - השם הרשמי של תואר השחקן המצטיין במונדיאל 2014. גם מסי ידע שזה לא הגיע לו, בטח לא בצל ההשוואות לדייגו מראדונה, גדול שחקני ארגנטינה, שאמר: "אני חולה על מסי, אבל הוא זכה בפרס רק בגלל תוכנית שיווקית".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לכולם ברור שהספונסרים של הטורניר, שמעולם לא היתה להם כל יושרה אבל גם איבדו כל בושה, הם אלה שעומדים מאחורי הבחירה הבלתי סבירה בשחקן הכי מפורסם, מהולל, ממוסחר, משווק וגם הכי טוב בעולם. והכוונה הראשית היא לספונסרית הגדולה של פיפ"א, חברת אדידס, שמסי הוא הפרזנטור הבולט שלה.
ואם אתם חושבים שנכתבת כאן תיאוריית קונספירציה קיצונית, הנה לכם מידע חשוב: עד למונדיאל הנוכחי הציגה פיפ"א את רשימת עשרת המועמדים לשחקן הטורניר, והעיתונאים היו אלה שבוחרים את המצטיין. בברזיל 2014 היתה, לראשונה, "הוועדה הטכנית של פיפ"א" הגוף שבחר את המצטיין. במקום שקיפות ואובייקטיביות עיתונאית, קיבלתם "ועדה" שאף אחד לא יודע מי היושבים בה. ברור לכל שלאדידס ולשאר הספונסרים יש כוח משמעותי בוועדה.
לאו מסי אחרי ההפסד בגמר. גם הוא ידע שתואר השחקן המצטיין לא מגיע לו // צילום: אי.פי
וכמובן שההחלטה ממילא בעייתית ולא מקצועית, כי פיפ"א בוחרת את השחקן המצטיין לפני הגמר - עיוות מטומטם שדורש תיקון. הרי דמיינו: אם תומאס מולר היה כובש או מבשל את שער הניצחון הגרמני, או אז הבחירה במסי היתה עוד יותר מגוחכת.
את העונש הכי טוב קיבלה אדידס בדקה ה־113 בגמר המונדיאל - שער ניצחון של מריו גצה, שהפך לגיבור הגדול של הגמר. גצה הוא שחקן של נייקי, שעשה פדיחה ענקית לאדידס, הספונסרית של באיירן מינכן ובעלת מניות במועדון, כשהגיע לפני כשנה להצגתו במועדון במסיבת העיתונאים לבוש בחולצת נייקי. כנראה מישהו למעלה רואה הכל. והערה קטנה: ניימאר, שבגיל 22 עמד נפלא בציפיות של האומה הברזילאית עד שנפצע (ארבעה שערים ובישול בחמישה משחקים), שהוא גם הפרזנטור של נייקי, כלל לא נכלל בנבחרת המונדיאל של פיפ"א.
***
אילו הפרס היה מוענק אחרי שלב הבתים, מסי היה מועמד ראוי עם ארבעה שערים מתוך שישה של ארגנטינה, למרות שחשוב לזכור נגד אילו נבחרות חלשות הוא כיכב - איראן, ניגריה ובוסניה. מסי לא כבש באף אחד מארבעת משחקי הנוקאאוט (רק תשע בעיטות, שלוש בלבד למסגרת), הוא תרם רק בישול אחד וגם זה בשמינית הגמר. משלב רבע הגמר הוא נעלם.
לגופו של עניין: ארגנטינה כבשה שני שערים ב־450 דקות בנוקאאוט. לא מסי סחב אותה לגמר, אלא חאבייר מסצ'ראנו (הארגנטינאי המצטיין בלי תחרות בנוקאאוט) ושאר ההגנה בראשות השוער סרחיו רומרו, שניצח את הולנד בפנדלים. מסי סיים עם פחות שערים ובישולים מרודריגס (שישה שערים ושני בישולים) ומולר (חמישה שערים ושלושה בישולים). רודריגס אמנם הודח ברבע הגמר עם קולומביה, אבל בנוקאאוט הוא בלט עם שער הטורניר וצמד נפלא מול אורוגוואי (0:2), נוסף על מסירה גאונית וכיבוש בפנדל בהפסד לברזיל ברבע הגמר. גם רובן, שהציג טורניר ענק וסחב על גבו את נבחרת הולנד שנפלה לבית רצחני והגיעה בלי ציפיות גדולות לטורניר, ראוי יותר ממסי. וזה כמובן כשסופרים רק שחקני התקפה בלי שוערים נהדרים - נוייר, קיילור נבאס וגיירמו אוצ'ואה - ושחקנים דפנסיביים - מסצ'ראנו, מאטס הומלס ופיליפ לאם.
כך או כך, קבלת השחקן המצטיין של מסי הפכה לטקס משפיל, כשכל העולם צוחק לו ולפיפ"א בפנים. כמובן שהיחיד שלא אשם בפארסה היה מסי. כל שחקן בעולם היה חותם על ארבעה שערים ובישול מתוך שמונה שערים של נבחרתו והעפלה לגמר המונדיאל, אבל רמת הכדורגל הכללית שלו וחוסר תפקוד במאני טיים מנעו כל היגיון מבחירתו למצטיין הטורניר.
חאמס רודריגס. השחקן המצטיין האמיתי של הטורניר // צילום: GettyImages
ברזיל 2014 הציגה לעולם איזון בין כוכבים ותיקים לכוכבים חדשים. על כל רובן (30) היה רודריגס (22); על כל מסצ'ראנו (30) היה פול פוגבה (21) - שנבחר לשחקן הצעיר המצטיין במונדיאל הברזילאי.
במובן הזה זוכת המונדיאל היא הדוגמה המושלמת: לאם ובסטיאן שוויינשטייגר הוותיקים עטורי הניסיון כיכבו כשלצידם מולר וטוני קרוס (בני 24 בלבד). מירוסלאב קלוזה רשם היסטוריה והפך בגיל 36 למלך שערי המונדיאל בכל הזמנים (16 כיבושים), כשהוא זוכה לתשואות מהקהל הברזילאי האדיר, ומי שהחליף אותו בגמר כדי לכבוש את שער האליפות היה שחקן העתיד - גצה בן ה־22, ולבישול הנפלא אחראי אנדרה שורלה בן ה־23.
רודריגס, מלך שערי המונדיאל ולדעת רבים שחקן הטורניר, רשם ללא ספק את הפריצה הגדולה בברזיל. הוא הגיע כמלך הבישולים של הליגה הצרפתית, אחד ממצטייני העונה, אבל מוכר בעיקר לחובבי הליגות בצרפת ובפורטוגל ולאוהדי קולומביה וכדורגל דרום־אמריקני. הוא עזב את הטורניר ככוכב בינלאומי גדול שמבוקש מיידית במועדונים הגדולים בעולם. לא רק כמות השערים, גם האיכות שלהם והבישולים האדירים הוכיחו שמדובר בשחקן התקפה אדיר, שהשכיח את חסרונו של כוכב קולומביה רדאמל פלקאו. וחאמס רק בן 22.
מילה טובה מגיעה לניימאר, שבגיל 22 סחב את התקוות של 200 מיליון ברזילאים על גבו הצנום ותיפקד בצורה נהדרת עד שנפצע. הסטטיסטיקה ברורה: עם ניימאר ברזיל (אתמול, אגב, התפטר המאמן לואיס פליפו סקולארי מתפקידו) השיגה שלושה ניצחונות, שתי תוצאות תיקו (אחת מהן הפכה לניצחון בפנדלים) והפרש שערים 4:14. ללא ניימאר - שני הפסדים (מול גרמניה והולנד החזקות) והפרש שערים 10:1. ניימאר הוא שחקן העל היחיד שלה, וטבעי ששאר שחקני הסלסאו תלו את תקוותיהם בכוכב, וכשהטורניר שלו נגמר, הטורניר של המארחת נגמר, או בעצם עבר תפנית חדה מהצלחה מסחררת לבושה היסטורית.
בשורה התחתונה המונדיאל הוכיח שכוכבים שעובדים למען הנבחרת והחברים שלהם הם בעלי סיכויים רבים יותר להצליח. חואן קוואדראדו מקולומביה (מלך הבישולים - ארבעה), בראיין רואיס מקוסטה ריקה וכמובן מולר המופתי הם דוגמה טובה. מנגד, הכישלונות והפלופים המהדהדים היו טיפוסים עם נטייה לארוגנטיות ויהירות דוגמת כריסטיאנו רונאלדו, עדן הזאר, רומלו לוקאקו, מריו באלוטלי, וויין רוני ויאיא טורה.
מנואל נוייר חוגג. המציא מחדש את תפקיד השוער // צילום: GettyImages
היו הרבה תגליות במונדיאל הזה, ורובן הגדול מגיע בתפקידים יותר הגנתיים. רון פלאר ודיילי בלינד בהולנד, ריקרדו רודריגס בשווייץ, כריסטיאן גמבואה, ילצין טחאדה, ג'נקרלו רודריגס ואוסקר דוארטה מקוסטה ריקה (שני שערי חובה בטורניר), עומאר גונזאלס האמריקני בלם וג'נטלמן נהדר, הומלס היה אדיר בגרמניה עוד יותר אפילו ממה שהכרנו אותו בדורטמונד, ואילו מרקוס רוחו גילה שלארגנטינה יש מגן שמאלי ברמה הכי גבוהה.
מעל הכל זה היה טורניר של השוערים, ועם כל הכבוד לנבאס האדיר, לטים הווארד שנתן תצוגת שוערות היסטורית מול בלגיה ולאוצ'ואה שהציג את טורניר חייו, נוייר מיצב עצמו באופן סופי כשוער הטוב בעולם.
לשוער באיירן מינכן יש בגיל 28 עוד לא מעט שנים כשוער צמרת. נוייר הרבה יותר משוער מעולה, הוא שינה ושידרג את התפקיד הזה אחרי דורות שלא היה בו שום שינוי סגנוני. נוייר מתפקד כליברו־שוער, הוא קורא את המשחק, וכשגרמניה עמוק בשטח המגרש של היריבה הוא יתמקם לעיתים 30-40 מטר משערו. הוא מלא ביטחון (לעיתים יותר מדי), יוצא לכדורים הרחק מהרחבה ולפעמים זה סיכון גדול אך לרוב זה משתלם. נוייר רץ 4-2 ק"מ יותר מהשוער היריב בכל משחק. גם בגמר - 7 ק"מ מול 4.2 ק"מ של רומאו. לנוייר, אולי יותר מכל שחקן אחר בברזיל 2014, יש חשיבות היסטורית להתפתחות המשחק ושינוי התפיסה לגבי עמדת השוער.
ולסיום, פרס מפעל חיים מגיע ללואיס סוארס. מאז מראדונה חיכינו דור שלם לשחקן כל כך גאון ונהדר ובמקביל כל כך נבל ואנטי־ספורטיבי במקביל. נגיעת היד מול גאנה במונדיאל הקודם, הנשיכה של ג'ורג'יו קייליני במונדיאל הזה ועוד אינספור תקריות משמעת והתנהגות לא הולמת, לא משנות את העובדה שמדובר באחד החלוצים הטובים בעולם, ואחת הדמויות הכי צבעוניות ומרתקות בספורט העולמי. זה לא חינוכי לומר זאת, אבל אוהדי הכדורגל (והתקשורת בפרט) צמאים להרבה יותר לואיס סוארסים מאשר טיפוסים פלקאטיים וחסרי אישיות דוגמת מסי, שחילק בקריירה מיליון ראיונות בלי לומר משפט מעניין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
