"הבחורה שאתה רואה בציור הזה היתה הפילגש של צייר היהודים רמברנדט, והאורגינל תלוי במוזיאון בברלין. יום אחד הגיע ניפו, שהוא צייר גדול בפני עצמו, ראה את הציור בברלין וצייר את זה מהזיכרון. הציור הזה זכה בתחרות בינלאומית להעתקת ציורים", מסביר לי נירו לוי בנימוס. הוא מפעיל את התאורה הביתית בהתאם לתצוגה, וממשיך.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"יש פה עוד אמן חשוב בשם ערן רשף, ושלוש היצירות האלה פה הן שלו. הוא אחד האמנים הישראלים שחיים בארץ ברמה הכי גבוהה. וזה ציור של ארם גרשוני, אולי שמעת עליו. לכל אלה פה יש לי יחס מיוחד, כי אני אוהב אמנות ריאליסטית, כמו המשחק שלי. נטורליסטי לגמרי שאי אפשר לעשות את האבחנה אם אני משחק, או שזה אני באמת. זה הקסם שבדבר".
שיפשפתי את העיניים כדי לוודא שאני לא הוזה, שלא הגעתי בטעות ל"בצלאל". אבל לא, זה לגמרי הסלון של גיסנו בשיכון בבלי בתל אביב. בית נקי ומסודר, כשברקע מטייל הכלב הקטן ג'ימי ומשיר שערות. טלוויזיית הפלזמה הענקית פתוחה על ערוץ mezzo, ועל המסך זמר אופרה במגפיים, ששובר את הדממה ומאיים לנפץ את הוויטרינות.
את אוסף הבחורות הוא החליף באוסף ספרים של "גדולי הסופרים והמחזאים", כדבריו, ובכוננית שליד מיקם את אוסף הדיסקים והתקליטים - כמעט כולם של מוסיקה קלאסית. אלה החיים החדשים שלו.
"יש דבר כזה שנקרא עייפות החומר", הוא מסביר לי. "הרבה מהשנים שלי השקעתי באנרגיה על נשים ובילויים, ואני לא יודע כמה זה היה נכון. עכשיו הגיע הזמן לדאוג לעצמי, לקריירה שלי ולילדים שלי, ולא לְרַצות את האישה שאיתי או לחשוב על הבילוי הבא. פעם היה לי הרבה יותר קל עם נשים, כי ידעתי שהן רוצות אותי בגלל מי שאני. היום אני לא מבין מה הן רוצות, את נירו המפורסם או אותי האמיתי. אני בסוג של התנזרות, וכיף לי ככה".
קשה לי להאמין.
"תאמין. וזה מבחירה, וכרגע נראה שזאת בחירה לא רעה בכלל".
גם לא זוגיות ללילה?
"תשמע, בן אדם צריך להירגע מדי פעם. אין מה לעשות, אני לא נזיר בודהיסטי. אני דואג שלא יהיו נשים סביבי כשהילדים איתי, למעט אמא שלהם, שאנחנו בקשר מצוין".
כשאתה אומר "מדי פעם", למה אתה מתכוון?
"פעם אחרונה שעשיתי סקס זה בעצם לא היה מזמן, אבל אחרי הרבה זמן. בעצם, גם לפני זה היה עוד משהו. בשבועיים האחרונים היו שתי 'נסיעות' נחמדות, אבל לפניהן התנזרות של שלושה־ארבעה חודשים".
אם אתה לא מבלה ולא נמצא ברשתות החברתיות, איך אתה מכיר בחורות?
"זהו, שאני לא מכיר. זה בדיוק העניין".
לא מתחילות איתך בנות ברחוב?
"אני מתנייד על אופניים חשמליים, כך שגם אם צועקים לי, זה על הדרך, ואני לא שם לב. כשאני מסתובב עם הכלב בפארק, אף אחת לא מתחילה איתי".
תכף אני אתחיל לרחם עליך.
"לא לא, אל תרחם עלי. הכל מבחירה. מחשבה יוצרת מציאות, ויש דבר כזה שנקרא הלך רוח בחיים שלנו. כרגע, הדברים האלה שאתה מדבר עליהם לא בהלך הרוח שלי. דברים אחרים מעניינים אותי".
ומה עם זוגיות?
"בגלל שאני לא מסתובב ולא מבלה, אז אני גם לא פוגש. באמנות אין נשים שמעניינות אותי".
דווקא יהיה נחמד לראות אותך מבלה עם מבקרת אמנות מבוגרת.
"זה לא הקטע שלי, אל תגזים".
"אני רוצה שאנשים יזכרו שאני מסוגל לעשות עוד תפקידים מלבד חפר" // צילום: עודד קרני
"חפר זה פיסגה בחיים שלי"
46 שנים, מהן כמעט עשרים שנים של קריירה פורה, נדרשו ללוי כדי להגיע לנקודת הרגיעה. רגע אחרי שסיים את לימודי המשחק בבית צבי כבר לוהק לסידרה "הפוך" בערוץ 2, שם גילם את מיקו. בתוך זמן קצר לוהק גם לתיאטרון בית־לסין, ושם קטף את פרס עכו על תפקידו ב"פריילופ". משם, הדרך לקולנוע היתה קצרה.
ב־1999 זכה בפרס אופיר על תפקידו בסרט "החברים של יאנה", יריית פתיחה מושלמת שכל שחקן יכול רק לחלום עליה. מאז ועד היום הוא הספיק לשחק בכל ז'אנר אפשרי, כולל טלנובלות, דוקו־ריאליטי ואפילו אפיזודה מיותרת בריאליטי הכושל של ערוץ 10, 24/7.
אבל מעל כולם ניצבת, כמובן, דמותו של גורי חפר, הרווק ההולל והנון־שלאנטי ב"רמזור", שהפכה אותו לסלב. ממש לאחרונה הוא סיים את הצילומים לריאליטי חדש בכבלים, "הקודחים", והחל מהשבוע הבא הוא יכבוש גם את הערוץ הראשון - בסידרה החדשה "מי נתן לך רישיון" (ימי שלישי ב־22:00). הפעם הוא מגלם את דמותו של רובנס, בן עשירים שמאוהב באוריאלה (מונא חוה), ויעשה הכל כדי לשאת אותה לאישה - כולל לנהל רומן עם אמא שלה.
"זה תפקיד שונה מחפר, והיה כיף לשחק את זה. להרגיש את הכסף, את העושר, ואת מה שאפשר לעשות עם זה".
איך התכוננת אליו?
"אצלי להתכונן זה ללמוד בעל פה, וברגע שאני יודע בעל פה, אני מוכן. כשאני קורא תסריט אני כבר רואה בעיניים איך אני עושה את הדמות. זו דמות מאוד קומית, אז התאים לי. והיו לי פרטנריות נהדרות".
גם בעונה הנוכחית של רמזור הדמות של חפר יותר קומית.
"נכון, זו פונקציה של כתיבה. אדיר מילר ורן שריג הבינו את זה רק אחרי שלוש עונות ונתנו לי הרבה יותר נפח. לכן גם אהבתי מאוד את העונה הזאת, היה לי כיף לצלם אותה".
יכול להיות שזאת העונה האחרונה?
"אני לא בטוח. אמרתי לאדיר שאין לו משהו יותר טוב, וגם לא לרן. אבל אדיר זה אדיר, ואני לא אכנס איתו לפינה הזאת. אם ימשיך - סבבה, ואם לא אז לא. 'רמזור' זה פרק יפה בחיים, אבל ממשיכים הלאה".
אתה לא חושש שלא תצליח להשתחרר מהדמות?
"בגלל זה לא אכפת לי להפסיק, כי אני רוצה שאנשים יזכרו שאני מסוגל לעשות עוד תפקידים מלבד חפר. חפר זה לגמרי פיסגה בחיים שלי, אבל יש עוד פסגות. הרבה פעמים חפר הוא בעוכריי, בגלל שהוא דמות דומיננטית. יואב גרוס, הסוכן שלי, אמר לי שמתים על הדמות הזאת, אבל שזה לרעתי, כי מלהקים מפחדים לקחת אותי לדברים אחרים".
יש תפקידים שלא קיבלת בגלל חפר?
"בטוח שיש, אבל אני לא מתעסק עם זה. אם אתעסק במה שקיבלתי ולא קיבלתי, לא אגמור את זה. אני יכול להגיד לך שבעשרים שנות קריירה היו כמה פעמים בדרך שאמרתי לעצמי, חבל שאני לא עושה את התפקיד הזה וחבל שלא קיבלתי את התפקיד ההוא. אבל זאת המציאות, מה אני יכול לעשות?"
הרייטינג משנה לך? אתה רגיל עכשיו לכמעט 30 אחוז בערוץ 2, ובערוץ הראשון זה יהיה הרבה פחות.
"יש לי הרבה אמפתיה לערוץ הראשון, כי גדלתי עליו. אז מבחינתי הוא עדיין קיים בשלט, ואני צופה קבוע ב'רואים עולם' ועכשיו גם במונדיאל. מבחינתי, סידרה בערוץ הראשון זה דבר מתבקש, והם צריכים לעשות הרבה יותר סדרות כאלה. ככל שיעשו יותר, הרייטינג יחזור. אין סיבה שאנשים לא ילחצו 11 בשלט, כמו שלוחצים 22".
בגולסטאר // צילום: משה שי
לא בטוח שתהיה להם הזדמנות לעשות עוד סדרות.
"כדי לסגור את רשות השידור יהיה צריך לפטר 2,000 עובדים. אי אפשר להיות בעד דבר כזה, אלה אנשים שעובדים שם 30 שנה. זה לא פייר. דרושה שם מהפכה, אבל המילה 'הפרטה' פה היא לא במקום. צריך למצוא פתרון. אני לא האיש שיודע מהו".
הרייטינג מהווה אצלך שיקול אם לקחת את התפקיד?
"השיקול המרכזי שלי הוא התפקיד עצמו, אם הוא מעניין אותי. במקרה הזה, ערוץ 1 זה המקום שמשלם הכי מעט, אז כסף בוודאי לא היה השיקול. תשמע, אני אוהב לעבוד, ובמדינה שלנו אין הרבה עבודה. יש כאלה שמשחקים אותה שיש להם עבודה ויושבים בבית רוב השבוע. אני שורד את המקצוע הזה כבר 20 שנה, ובשנים האלה עברתי הכל. מהיום שסיימתי את לימודי המשחק עברתי את כל האופנות והז'אנרים שהיו בתחום, כולל נפילה. אבל שרדתי".
איך?
"בתקופת הנפילה שלי, ב־2006, פתאום התחילה תקופה של טלנובלות, כי זה מה שעשו באותם ימים בטלוויזיה. אז עשיתי את זה, ולשמחתי, עשיתי את הטובות שבהן. ייאמר לזכותי שכל דבר שעשיתי, כולל ריאליטי, התעקשתי לעשות את הדברים הייחודיים ולא את הטראש שמוריד אותך נמוך למטה. גם ב'גולסטאר' שעשיתי היה משהו תמים לכאורה של אנשים שאוהבים לשחק כדורגל, והם לא טובים בזה.
"גם 'הקודחים', שצילמתי עכשיו, זה משהו אחר, לא משהו שעשו עד עכשיו בטלוויזיה. זה ריאליטי שמחפשים בו נפט בכל מיני מקומות בארץ, בהשתתפות חנוך דאום, גדעון לוי, טום קשתי, רון שובל והמוזר ההוא עם השיער הארוך, שכאילו מנבא דברים (אורן זריף)".
מה אתה מנסה להגיד בזה?
"בזמנו, כשהייתי בבית צבי, גרי בילו היה אומר ששחקן נמדד רק אם הוא שרד את המקצוע 15 שנה. וזה כל כך נכון. כמה אנשים היו איתי לאורך הדרך, שעשו מהם כוכבים והכתירו אותם? איפה הם היום?
"זאת עבודה מעייפת וזה תחום סיזיפי, ואתה צריך להוכיח את עצמך כל פעם מחדש. אבל באותה נשימה אני יכול להגיד לך שזה המקצוע שבוחר אותך, לא הפוך. רק את זה אני יודע לעשות הכי טוב, ולכן אנחנו יושבים פה עכשיו ומדברים.
"ברור שהיו לי גם תקופות לא טובות. כשהתגרשתי, זה מרח אותי על הרצפה. אבל בעונה הנוכחית של 'רמזור' הרווחתי הרבה יותר מבעונות הקודמות, כמו שמגיע לי, וגם על זה יהיה מי שירים גבה. בהשוואה למה שקורה בארץ, שום שחקן לא מרוויח את הסכומים שאני הרווחתי ב'רמזור'. אבל בשביל זה אתה צריך לעבוד קשה.
"כסף בא וכסף הולך, ובשביל כסף צריך לעבוד קשה וכל הזמן. אצלי בחיים כסף אף פעם לא היה מטרה, רק אמצעי. אם הוא היה מטרה, לא הייתי בוחר להיות שחקן. הייתי בוחר להיות איש עסקים".
חוסר הוודאות לגבי התפקיד הבא זה משהו שמלחיץ?
"התרגלתי. הייתי למעלה והיית למטה. אני מעריך את הזמנים שאני למעלה, ואני חזק כשאני למטה. תקופת הגירושים שלי היתה תקופה קשה ברמה האישית, ואז גם היתה תקופה מתה מבחינת עבודה. זו היתה התקופה ש'רמזור' התחילה, אבל לקח זמן עד שהיא התניעה. היה לי אז אוטו חדש, והעדפתי לעבור לדרום העיר ולא למכור את האוטו. זה אף פעם לא נראה כלפי חוץ, ומי שלא ידע על המצב שלי לא הצליח לראות את זה".
איך הסתדרת?
"חייתי ברמה פחות גבוהה, הצטמצמתי. גרתי בדירה בשכונת שפירא, שהיתה אמנם מפוארת, אבל עדיין בשפירא, יותר זולה. בילויים לא עולים לי, אבל לאכול אני תמיד אוכל בחוץ, כי אני מתעצל לבשל בבית".
החוזה האחרון של "רמזור" לווה גם במשבר עם הסוכן הקודם שלך בועז בן־ציון, שבעקבותיו נפרדתם.
"נכון, אני ביקשתי סכום כסף מסוים, והוא צחק עלי. הוא אמר שבחיים לא ישלמו לי את הסכום הזה, ואני התעקשתי. כשהגיע הזמן לחתום על החוזה, אמרתי שאני לא מוכן לחתום. הוא אמר שאם אני לא חותם, הוא לא מוכן לייצג אותי. אני אמרתי: אם אתה לא מוכן, אל תייצג. ונפרדנו. הלכתי למשא ומתן לבד עם עורך דין שלקחתי, והשגתי מה שאני רוצה. מה זה מוכיח? שכל הסוכנים האלה דואגים קודם כל לעצמם".
האינטרס שלו הוא גם שתרוויח יותר, כי הוא עובד לפי אחוזים.
"אבל יש לו עוד שלושים שחקנים לדאוג להם, והאינטרס שלו זה לרצות את אבי ניר מנכ"ל קשת. אני רוצה לדאוג לעצמי. אם אין אני לי, מי לי".
בועז בן־ציון מסר בתגובה: "זכותו של כל אמן לעבוד עם מי שהוא רוצה, וזכותו להאמין במה שהוא מספר. אני מקווה בשבילו שזה יעזור לו בעתיד".
מתוך "מי נתן לך רישיון", סידרה חדשה בכיכובו בערוץ הראשון // צילום: יח"צ
מציאות בלי חרטות
היו פרויקטים שהתפשרת לגביהם?
"ברור. במקצוע הזה, חלומות לחוד ומציאות לחוד. חלומות זה לשבת פה מול המסך ולראות 'שובר שורות' ולחלום לעשות שם תפקיד. אבל זאת לא המציאות. זה מקום אחר, שפה אחרת, עולם אחר. לא קיים מבחינתי. כי אני, השפה שלי זו עברית.
"במציאות אני לא רואה פשרה. ברור שאני תמיד שואף לתפקידים יותר טובים ויותר מעניינים, וזה לא נגמר. זה עוד לפניי. יש לי עוד הרבה דברים לממש".
יש תפקיד שהתחרטת שעשית?
"אין דבר כזה".
גם לא הסרט "ימים של אהבה"?
"לא מצטער על זה. זה סרט שמטרתו להצחיק, אז ברור שלא היתה שם רמה. זה לא מנחם גולן בשיאו, אבל זה עדיין מנחם גולן, וכבוד לעבוד איתו.
"הסרט הזה הגיע לקהלים של אנשים שבחיים לא ראו סרטים ישראלים. יום אחד הסתובבתי בשוק הכרמל, והיה שם דוכן של סרטים. ל'ימים של אהבה' היה מדף בנפרד. המוכר אמר לי שאת ההוליוודיים הוא מוכר בעשרה שקלים, ואת 'ימים של אהבה' בעשרים, וזה עף כמו לחמניות. אתה מבין? אז זה שהמבקרים קטלו, לא הופך את הסרט למוצר גרוע".
אתה יודע שבהוליווד, שחקן פעיל כמוך חי כמו מלך.
"פה זה לא הוליווד, וזה גם לא יהיה. אני מרוויח יפה וחי טוב. אני חי בדירה יפה, לא חסר לי שום דבר, אני מכלכל שני ילדים, ואני אספן אמנות. היום לקחו ממני ציורים שרכשתי, כדי להציג אותם בתערוכה. אין מקום לבוא ולהשוות אותנו לאמריקה או לגרמניה. העברית מלכתחילה זה שוק קטן ומצומצם. מי באמת מרוויח פה הרבה? מי שהשפה שלו היא לא מכשול, ואז הוא יכול לפרוץ את גבולות ישראל ולהציע את מרכולתו.
"כדי להצליח בהוליווד אתה חייב מזל, ובמקרה שלי, הדרך היחידה להגיע לשם תהיה כשאעשה סרט ישראלי טוב שיגיע לחו"ל. אולי ככה יציעו לי כמה תפקידים, אבל גם אז אני אשאר זר עבורם. מספיקים שניים־שלושה סרטים בהוליווד ואתה קונה בית מול הים. בינתיים זה בגדר חלום".
בתעשייה מספרים על שחקן טוב, חרוץ ונוח לעבודה, שמגיע מוכן לסט ותמיד יודע את הטקסטים בעל פה. בזמן שחבריו לכיתה בבית צבי נתקעו על תמונת המחזור, דווקא הוא הצליח לשמור על רמה ולעבוד בלי סוף. למרות זאת, בתיאטראות המובילים בארץ, הקאמרי והבימה, לא הופיע מעולם.
"הם לא חברים שלי והם לא אוהבים אותי", הוא אומר בכנות. "שיחקתי בכל התיאטראות בישראל, חוץ משני אלה שהזכרת".
למה?
"בוא אני אגלה לך סוד. עד לפני חודש לא היה לי את המספר של עמרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי. השגתי אותו, והרמתי לו טלפון. אמרתי לו, 'אהלן זה נירו, אתה בטח מכיר אותי, ואשמח אם תציע לי איזה תפקיד מעניין אצלך בתיאטרון'. ולמה עשיתי את זה? כי הם והבימה עושים עכשיו את 'חשמלית ושמה תשוקה', ואין מישהו בארץ שיותר מתאים ממני לעשות אותו, אבל מישהו לא רואה את זה. מישהו מתעקש לא לראות את זה. זה קצת חורה לי. אפילו הרבה חורה לי".
איך עמרי הגיב?
"הוא החמיא לי ואמר שאי אפשר להתעלם מהדברים שאני עושה בטלוויזיה. אז רציתי לשאול, 'אם ככה, למה אתה לא מציע?' אבל אני יודע, בסדר".
אולי היית צריך לפנות לאילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, שמביים את המחזה.
"תשמע, יש פה אנשים שיושבים 30 שנה על הכיסא. יש להם טעם מסוים ויש להם אג'נדה מסוימת, וחלק יגידו עליהם שהם כבר החריבו את התיאטרון. הם הפכו אותו לבית שלהם. אין מקום בעולם שאנשים יושבים 30 שנה באותו תפקיד, ועוד בתיאטרון ציבורי שמתוקצב מהמדינה. איך זה יכול להיות שיושב שם בן אדם שמפרנס רק ארבעה־חמישה אנשים קרובים אליו, וכל היתר - הוא לא שם עליהם? וזה לא רק אני, יש במאים צעירים שלא מקבלים עבודה ויש מחזאים שלא מקבלים צ'אנס. לא חבל?
"אח שלי, הם יושבים שם מהיום שאני סטודנט, והם לא ידעו אף פעם איך לאכול אותי. בגלל זה אני בלי עבודה. בדיוק בגלל אנשים כאלה. אני נאלץ לעשות דברים אחרים, אבל על אפם וחמתם אני אשאר פה, ובסוף הם יזוזו מהכיסא שלהם ואני אקבל את מה שאני ראוי לו, ואז הם יגידו, 'איפה הוא היה עד עכשיו? למה הוא לא עשה את זה?' אבל זה היופי של החיים.
"אתה רואה את הספרייה הזאת? היא מלאה בספרים של גדולי עולם, והספרים האלה נתנו לי הרבה כוח בחיים, כי דרכם למדתי שהרבה פעמים, אנשים לא זיהו את הווינרים, וגם אם זיהו, בחרו להתעלם. אבל אותם ווינרים המשיכו להילחם, ובסופו של דבר חלקם הגיעו לנחלה והבינו שהם באמת שווים משהו, ואין יותר טובים מהם. ככה גם אני".
אולי לא לוקחים אותך כי חוששים מהביקורות?
"מיכאל הנדלזץ, המבקר של הארץ, כתב בזמנו ביקורת על הצגה שלי בפסטיבל עכו וקטל לי את הצורה. הגיעו מבקרים אחרים אחריו והמשיכו באותו סגנון, כי באותה התקופה הייתי ב'הפוך' ונראה להם מוזר שאני גם משחק בהצגה. נגמר הפסטיבל, ומי זכה בפרס השחקן? אני. אז מה זה אומר?"
אולי משהו בטייפ־קאסט?
"אני לא על המשבצת של המרוקאי המקופח ואני לא על המשבצת של האשכנזי שכולם רוצים להעריץ ואיזה עברית יפה יש לו. אני צבר. יליד שנת 68', בייבי בום של שנת 67'. אני הכי ישראלי שיש. אז קשה להם עם זה. יש כאלה שלא מעריכים אותי כמו שמגיע לי. בעיה שלהם".
בסוף נתנו את התפקיד הראשי ב"חשמלית ושמה תשוקה" לעמוס תמם. מה דעתך על זה?
"אתה מושך אותי עכשיו בלשון. ברור שזה תפקיד שמתאים לי. אני זוכר את הגירסה מלפני עשר שנים, שגם אותה אילן רונן ביים וגיל פרנק שיחק, וזה לא היה טוב. אז בסדר. חוזר על עצמו".
יכול להיות שהבעיה היא שהתפקידים הגדולים שלך היו דומים אחד לשני, ודווקא התפקידים האחרים שעשית פחות נצרבו בזיכרון?
"עשיתי תפקידים גדולים שהיו שונים בסגנון שלהם, אבל לא היתה להם חשיפה. עשיתי את 'כיכר החלומות', אבל הוא יצא בתקופה של אהוד ברק והאינתיפאדה והפיגוע בדולפינריום, אז את מי עניין אז סרט. באותה תקופה עשיתי תפקיד של שוטר בסרט 'מוש', ושלוש שנים שיחקתי בתיאטרון החאן. אבל ברור שהתפקידים ב'הפוך' וב'רמזור' היו הכי דומיננטיים, כי הם היו בטלוויזיה".
))))))))1.jpg)
"אצלי בחיים כסף אף פעם לא היה מטרה, רק אמצעי" // צילום: מאיה באומל בירגר
בלבנט תהיה לבנטיני
היית הולך ל"האח הגדול"?
"להיות בבית סגור עם אנשים ולנהל שיחות טפלות? שיחות על כלום? אני יכול להשתגע מזה. אני גם לא צופה בזה. באופן כללי אני לא רואה הרבה טלוויזיה. במהלך הצילומים של 'הקודחים' אני נכנס למעבדה, ופתאום מישהו שלא זיהיתי אומר לי שלמד איתי במגמת כימיה. הוא נראה כבר כמו אבא שלי. הוא אמר לי, אם היית ממשיך ללמוד כימיה, אולי היית היום לבורנט עם חלוק לבן, וכל החיים שלך היו נראים אחרת".
ואתה מצטער שלא המשכת עם הכימיה?
"ממש לא. הוא לבורנט ראשי בבתי זיקוק. אתה רואה אותי עושה את זה? אני אפוצץ להם את המעבדה".
שחקן במעמדך הולך לאודישנים?
"כשמבקשים ממני, אני הולך. מחר יש לי אודישן לסידרת ילדים. נראה לך שאני צריך לעשות אודישן? בסדר, נעשה".
איך אתה מרגיש עם זה?
"איך אני יכול להרגיש עם זה? יודעים מה האיכויות שלי, ובכל זאת אני צריך ללמוד את הטקסט ולהגיע. אני לא עושה מזה סיפור, כי זאת המציאות, אבל זה מבאס. כאילו, אני צריך להוכיח לכם עכשיו שאני יודע את הארבע שורות האלה בעל פה? בסדר, אני אלמד אותן בעל פה ואעשה אודישן. ברומא תהיה רומאי ובלבנט תהיה לבנטיני. אנחנו בלבנט, ומי שלא מבין את זה, לא מבין איפה הוא חי. יש פה הרבה שחקנים שחיים בתל אביב ובטוחים שהם בניו יורק".
עשית את אהבה קולומביאנית של רשף לוי ושי כנות, שבהמשך יצרו את "הבורר". הם לא קראו לך.
"הייתי מצפה שאנשים שעבדתי איתם יזכרו לי הצלחה וייקחו אותי גם לפרויקט הבא שלהם. ככה היה עם בני תורתי, שזכר לי את העבודה הטובה שעשיתי איתו ב'כיכר החלומות' וליהק אותי אחר כך ל'בלדה לאביב הבוכה'.
"לגבי שי ורשף, זה עוד משהו שיכולתי לעשות מצוין ולא עשיתי. אולי מישהו למעלה לא רצה אותי. זה הפסד שלהם, כי אם הם לא הצליחו לראות איך הייתי מרים להם את הסידרה, עם ערך מוסף - אז זאת בעיה שלהם. אבל לא נתבאס, אלא נקנה ציור, נטפל בילדים ונעשן משהו טוב".
איזה תפקיד היה מעניין אותך לעשות?
"התפקידים שבהם אני יכול לבוא לידי ביטוי ברמה הכי גבוהה נמצאים בתיאטרון, כמו 'טרטיף' של מולייר. יש כל כך הרבה תפקידים שהייתי שמח לעשות, שהם ההפך ממי שאני נראה".
היית מוריד את השיער בשביל תפקיד?
"ברור".
לפחות נשאר לך שיער.
"כן, הרוב פה קירחים. צריך לבדוק מה האכילו אותנו בילדותנו, כי יש פה דור שלם של בחורים צעירים קירחים. זה קטע".
אולי הכוח שלך בשיער.
"אני שם קרם לחות, אבל אני לא כמו טום קשתי ורון שובל שעושים פן כשהם מתעוררים. לפרמיירה אני יוצא עם שיער רטוב, ואז מצלמים אותי והכל נראה מעוך ומכווץ. דווקא עכשיו, כשאני כבר שם קרם, הפסקתי ללכת לפרמיירות ולאירועים".
יכול להיות שגם הלוק משפיע על העבודות שאתה מקבל?
"המראה שלי היה לי לרועץ. זה יותר מדי לא בא להם טוב. מה אני יכול לעשות? כבר שלוש שנים שאני לא יוצא למסיבות. התעייפתי. התעייפתי מהדיבורים האלה. פעם הייתי אוהב לבלות, וגם זה לא פעל לטובתי, כי זה לא הסתדר לאנשים, איך אני יכול להיות במסיבה, ואז על המסך בתפקיד איכותי. אולי זה גם הגיל.
"עכשיו נרגעתי, ואני בעיקר מטפל בילדים שלי. כל השעון שלי התהפך. אני קם מוקדם והולך לישון מוקדם, וגם הילדים ישנים פה הרבה".
עם גרושתו קארין כהן. "אנחנו עושים הרבה טעויות בחיים" // צילום: מאיר פרטוש
על טעויות משלמים
לוי גרוש פעמיים ואב לעומר (12) ולעמליה (9). נישואיו השניים, לדוגמנית קארין כהן, החזיקו פחות משנה וחצי, עד סוף 2011. חצי שנה לאחר מכן הם חזרו וניסו שוב. גם הניסיון השני כשל.
"לפני ארבע שנים, במונדיאל הקודם, הייתי בירח דבש בתאילנד, ולא אשכח איך סבלתי שם. היינו באחד המקומות היפים בעולם, ואני כל הזמן שאלתי את עצמי איך הגעתי לתאילנד דווקא במונדיאל, והיא פה, והיא עוד ילדה, והיא משגעת אותי, ומה חשבתי לעצמי. היום אני יושב, רואה את המונדיאל לבד, רגוע, בשקט, בלי שאף אחד יפריע. אני מאוד אוהב שקט".
אתה עוקב אחרי מה שכותבים עליה ברכילות? הציעו לה נישואים השבוע.
"לא קורא, לא מתעניין, ואנחנו לא בקשר".
אתה מצטער על הקשר הזה?
"אני לא מצטער על כלום, כי המטרה שלי היתה ליהנות מהחיים, וזאת היתה חוויה. לשמחתי, הייתי מספיק חכם לקטוע את החוויה הזאת לפני שהכל יהיה יותר משמעותי. אנחנו עושים הרבה טעויות בחיים, השאלה היא אם הטעות הופכת לאקוטית או שאתה מבין שטעית ומתקן תוך כדי תנועה".
לקח לך זמן לעלות על הטעות הזאת.
"קארין זו אישה שמאוד אהבתי בחיים".
הגיל והמראה שלה שיחקו תפקיד?
"כשהסתכלו עלי ועליה לא ראו שיש בינינו הבדל של 19 שנה. אם אנשים לא יודעים את הגיל שלי ולא מכירים את ההיסטוריה שלי, לא נותנים לי 46. לא הייתי צריך אותה בשביל להרגיש צעיר. אני יכול לשבת פה בסלון עם טום קשתי, ושנינו נרגיש בנוח. הסיבה שהייתי איתה היא מאוד פשוטה. אני לא יודע אם אפשר לצטט את זה בעיתון, אבל אני קראתי לזה הפרח הוורוד. ואז אתה מתעוור. שכל אחד יבין מזה מה שהוא רוצה".
לזוגיות יש גם יתרונות.
"ברור שיש. לא טוב להזדקן לבד".
אתה רואה את עצמך מזדקן לבד?
"כשהייתי צעיר לא חשבתי שבכלל אזדקן. אז בוא נראה מה יהיה. הניסיון שלי עם בחורות וזוגיות קיים, וגם היכולת. אבל הרצון פחות. היום אני יותר קשה להשגה. גרושתי תמיד היתה צוחקת עלי שאני מזיין מישהי ואז מתאהב בה, ואז עוד פעם זוגיות, רבים, ושוב חוזרים".
מריבות קולניות?
"בעיקר טריקת דלתות. לא שלי, שלהן".
אתה לא מאבד שליטה לפעמים?
"אין אצלי דבר כזה. המקום היחיד שאני מאבד בו שליטה זה במשחק, כי יש לי לגיטימציה. בצעירותי הייתי מאבד שליטה, אבל גם אז לא היית רואה אותי שיכור, מדבר שטויות ואלים. הייתי מאבד שליטה ברמה של הרס עצמי. אבל אלה דברים שעבדתי עליהם במשך השנים".
רק חסר שתגיד לי שהיית עם גבר.
"את זה לא תשמע ממני, כי נשים הן אהבת חיי. אחד המשפטים שאמרתי לקארין אחרי שנפרדתי ממנה הוא: 'אחרי שאני נפרד ממך, אני לא רוצה יותר לשמוע מאף אחת', וזה מרוב שהיא עייפה אותי. בינתיים אני עובד על העיקרון הזה. לא בא לי להיכנס לזוגיות. עשיתי את שלי".
חווית את משבר גיל 40, או שפסח עליך?
"40? אני עוד מעט בן 50. את 40 לא הרגשתי, אבל עכשיו אני פתאום מתחיל קצת להילחץ. כל הראש כבר שערות לבנות. פתאום הגוף כבר לא אותו הדבר. תמיד אומרים לך שהחיים קצרים, אבל אתה לא קולט עד כמה, עד שאתה מבין איך השנים רצות. מצד אחד זה יפה, אבל מצד שני זה מדאיג.
"תראה כמה חסרי ערך אנחנו על הכדור הזה. אתה פוקח עין וסוגר עין - וזה כבר נגמר. אתה מוצא את עצמך נלחם ורב על שטויות. טפו טפו טפו, אני לא רואה רופאים, אני בריא. אבל כבר עכשיו אני מרגיש שזה לא מה שהיה לפני עשר שנים, מבחינת העוצמה והאנרגיה. הגיל עושה את שלו".
צולם ב־LEO Bar & Lounge, נחלת בנימין 52 ת"א, טלפון 03-6131302. סטיילינג: גילי אלגבי; איפור ושיער: אילנה פיצ'חדזה ל"סולו" במוצרי קליניק. חולצה: פול אנד בר; מכנסיים: זארה
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו