רובי ריבלין צריך היה להיבחר לנשיאות. אמנם אישיות שנויה במחלוקת, ונדמה שלפעמים פיו מקדים את מחשבותיו - אולם הסמליות והייצוגיות תמיד היו נר לרגליו, אף שלעיתים עמדו בסתירה לאמונותיו. נדמה גם שאיש לא רצה זאת יותר ממנו, ונדמה כי החמלה עליו, כשראו חבריו את פניו אחרי ההצבעה בסיבוב הראשון, היא שהכריעה יותר מכל דבר אחר את הכף. וטוב שכך.
בניגוד לנטען, בין השאר על ידי בכירים בליכוד, כי בחירתו של ריבלין הביאה בוקה ומבולקה במפלגת השלטון ובקואליציה, הרי מצטייר מצב אחר: מתח יש, אבל משבר אין. אפשר רק לדמיין מה היה קורה בליכוד אם ריבלין היה מפסיד. לא סכינים היו נשלפות שם, אלא גרזנים. כך גם לגבי יציבות הקואליציה. הרוח הגבית שהיו מקבלים ציפי לבני, יאיר לפיד ובוז'י הרצוג אם מועמדם מאיר שטרית היה נבחר לרקום יחד מהלכים נוספים, עוד היתה יכולה למוטט את הממשלה.
נתניהו לא חשב על כל אלה. סלידתו מריבלין היא אישית ועמוקה, והיא אינה קשורה לרציונל פוליטי או להיגיון כלשהו. מהבחינה הזו, בכירי הליכוד שעשו כל שביכולתם להביא לניצחון ריבלין הצילו את נתניהו מיריביו, ובמידה מסוימת גם מעצמו.
לפני ניצחונו של ריבלין בסיבוב הראשון, סיפור היום בכלל היה עלייתו המטאורית של מאיר שטרית להתמודדות ראש בראש מול המועמד המוביל, כשהוא מותיר מאחור את דליה איציק מוכה ומושפלת.
סיפור הצלחתו של שטרית טמון בהתרחשויות שאירעו ערב קודם לכן במהלך חגיגת שבע ברכות לבתו של אריה דרעי, שבה השתתפו בכירי המערכת הפוליטית מכל המפלגות. במהלך האירוע התנהלה שיחה ערה ויוצאת דופן בין יו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג ויו"ר התנועה ציפי לבני. במהלך אותה שיחה נרקם הדיל, שהיה אמור להביא את שטרית לבית הנשיא. המסר של לבני לבוז'י היה ברור: במקום לפזר את ההצבעה בין הדליות, יתמכו שתי המפלגות בשטרית. הפוטנציאל מובן: שטרית עשוי לרכז תמיכה מסיעות שונות, ובהן ח"כים בליכוד ובסיעות החרדיות. ביש עתיד יש לשטרית לובי חזק, המתבצע כבר שבועות על ידי גיסו השר מאיר כהן.
אבל התוכנית לכיבוש בית הנשיא היתה רק ההתחלה. התוכנית הגדולה כוללת את המעבר של לבני ועמיר פרץ למפלגת העבודה. כשהנשיא לצידם, ויואל חסון - הבא בתור ברשימת התנועה לכנסת - מצטרף גם הוא, היתה מוצאת את עצמה המפלגה הצעירה של לבני מתפרקת בחודשים הקרובים, וחוברת כגוף פוליטי עצמאי לתוך מפלגת העבודה. משמעות המהלך היא, כתוצאה מכך, גם פירוק הממשלה. התנועה היא, נכון לעכשיו, שותפה בקואליציה. בחירתו של ריבלין גדעה למעשה את התוכנית. תוצאות הסיבוב הראשון חשפו למעשה את הדיל הלילי, והביאו ח"כים מהליכוד לתמוך בריבלין.
אבל הגורם המכריע ביותר היה, כמו תמיד, הסיעות החרדיות. בניגוד לסיבוב הראשון, בסיבוב השני הצביעו כל הח"כים החרדים בעד ריבלין והביאו לבחירתו. הם שוכנעו כי ריבלין קרוב אליהם יותר משטרית, עם כל הרצון להתנקם בנתניהו. או שאולי הבחירה בריבלין היא בכלל הנקמה.
