לאמיר ולי היתה תוכנית סדורה. כשנגדל נמציא כפפה כמו הכפפה הכחולה ב"צוללת צהובה", רק ששלנו תהיה יותר משוכללת. היא תוכל לטוס בדיוק לאן שנגיד לה, העין שלה תהיה בעצם מצלמה, וכל מה שהיא רואה, אנחנו נוכל לראות על מסך גדול. אם, למשל, נראה אנשים נחמדים, נצווה עליה לגרד להם את הגב או ללטף להם את הראש. אם נראה אנשים רעים, נפקוד עליה לתת להם אגרוף חזק, אולי אפילו בבטן. חלמנו על שמיים מלאים בכפפות, כאלה שעובדות בשבילנו, וכאלה שהצבא ביקש מאיתנו בשביל שיוכל לרגל ולשמור.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מלחמות הלכו ובאו, אמיר למד בנקאות, אני אפקטים מיוחדים, והצבא הסתדר מצוין גם בלעדינו. השמיים אמנם נשארו נקיים מכפפות, אבל בתע"ש פיתחו את תמוז, טיל מונחה עם מצלמה אלקטרו־אופטית, שיודע לעוף למרחק 25 ק"מ, ונענה לפקודות שהוא מקבל מהמשגר שיושב בכלי רכב משוריין ובתנועות עדינות מוליך אותו אל המטרה.
גדוד מיתר של חיל התותחנים הוא שמתמחה בשיגור הטיל הזה. פלוגת נשרים של הגדוד מחזיקה עכשיו את הקו על גבול סוריה במוצב 105, עם סיורים, שמירות, ופה ושם גם פעולות יזומות. כשצריך, היא גם מסייעת לתפעול בית חולים שדה שהקים שם צה"ל, לקלוט פצועים סורים שחוצים את הגבול.
למוצב שבו יושבים הנשרים, שם קל כל כך להתפתות לשקט, באתי עם איתיאל הצלם, להיכנס ליממה אחת למטבח ולבשל לחיילים שרואים את הבית רק אחת לשלושה שבועות. הדרך עוברת דרך בוקעתא, אחד מארבעת כפרי הדרוזים בגולן, ואחר כך יורדים מהכביש אל דרכים צדדיות, ויש לעקוב אחרי פס צהוב ארוך ומתמשך, שיוליך אותנו עד לשערי המקום.
נסענו בתוך כל הירוק הזה, שעוד רגע תזרוק בו שיבת קיץ צהובה. עדרי בקר מרוכזים בעשב, עופות בשמיים מחפשים טרף, ושדות מוקשים מאחורי תלתלי התיל, שם אין שום רגל שתפריע לאדום של הפרגים והנוריות, לצהוב של חרדל הבר, ללבן של פרחי השום ולסגול של הביקיה.
ריח עשבי תבלין מחריף את האוויר, וחשבתי שזה יהיה רעיון מצוין לקטוף כמה כאלה ולהביא אותם למטבח. אבל שי סגל, נגד הכשרות הגדודי, אמר בטלפון שלא. ברור. צה"ל מחמיר בנוהלי כשרות, במוצבים אפילו יותר. אין חלב ניגר ואין קמח, כי אי אפשר לסמוך על זה שתימצא נפה ושיימצא טבח שיקפיד להשתמש בה, ורק אלוהים יודע מה מסתתר בין העלים של המרווה ושומר הבר. אז רק ביקשתי ממנו שישימו את סיר הבשר על האש, כי כבר מאוחר וכדאי שיתחיל להתבשל.
יופי של כיריים
מוצב 105 נראה כאילו בתיה עוזיאל עיצבה אותו מכל מיני דברים שחבל היה לזרוק. מכולות שהוסבו למגורים, כמה מבנים קבועים, וכתובות גרפיטי שמצהירות על ברית הנצח בין הפלוגה לחיילים. "בלעדייך אני לא קיים", "שלך לנצח", "הו הנשר האדום". פה ושם וילון מהוה מתנפנף ברוח, קיר מאבני בזלת שעליו מתוחה רשת ברזל, ובונקר אחד ארוך ומסתעף, שהקירות שלו כמו צלעות מבטון ופלדה, כמו מחבקות את העובר ביניהם. מגוננים ומלחיצים גם יחד, וכמה שלא ניסיתי לשנן את דרכי בתוך המבוך, לא הפסקתי להתבלבל.
בתוך הבונקר הזה ממוקמים החמ"ל, חדר האוכל והמטבח. יופי של כיריים ושטחי עבודה מנירוסטה, כאלה שעושים חשק לבשל. פדרו, תורן המטבח, נראה כמו תלמיד תיכון שנקלע לתוך המדים, בא מחיפה, רק חודשיים בפלוגה, הולך עם חיוך ועם המוסיקה שלו לכל מקום. וכשברמקולים אביב גפן שואל "איפה היית, ילדי תכול העין", נכנס למטבח שי הנגד.
))))))#1.jpg)
לביבות גזר ורוטב בולונז. "אל תדאגי, הם יעופו על זה"
גבר יפה עם עיניים אגמים, שלא לוחץ ידיים לאישה. דור תשיעי בצפת, גדל במשפחה חילונית גמורה, אבל בגיל 15 הלב שלו הלך אצל נערה ממשפחה דתית ולא חזר משם. אז אחרי הצבא הוא חזר בתשובה, הלך ללמוד ב"תדמור", נישא לאהבת נעוריו, ועכשיו, ברוך השם, יש להם שתי בנות והוא בקבע, מסתובב בין מטבחי הגדוד להביא דבר כשרות ולשים ידו בבישול. אם פעם אפתח מסעדה, אני רוצה את האיש הזה איתי במטבח. איך הוא מחזיק סכין, כמה ריכוז יש בו, ובאיזה שקט הוא מוציא כל דבר מהכוח אל הפועל.
אותו אני רוצה איתי, ואת יובל שוורץ, הטבח של הפלוגה. פעם היה לוחם בגדוד, היה שייך לפלוגה ה', הצהובים, אבל אז ביקש לעבור למטבח, ובחודשים האחרונים הוא מכין אוכל לחיילים של פלוגה ו', האדומים. חי בנס ציונה, שני ההורים שלו מורים, והוא חולם על מסעדה שפעם תהיה לו. בינתיים הוא מבשל שבוע בבסיס ושבוע במסעדה בראשון, מניח המבורגרים על הגריל כל הלילה. בפלוגה אומרים שהוא מלך, מכין אוכל יותר טעים מכל הטבחים, וכששאלתי אותו מה גרם לו לעזוב את המסלול הקרבי ולהיכנס למטבח, רק חייך ושאל: "נו המפקדת, אז מה מבשלים?"
המזווה של המוצב לא עשה לכבודי הכנות מיוחדות. עובדים עם מה שיש. הרבה ירקות, חלקם מיואשים, אחרים מתוחים בציפייה לפקודת הסירים. פסטה־אורז־פתיתים, שילוש הפחמימות שאפשר למצוא בכל בסיס; נתח בשר שהופשר כל הלילה; פטרוזיליה ושמיר כמה שרוצים.
הצהריים התאחרו מאוד ועבדנו מהר. את הסלקים שמצאתי במחסן הוספנו לבשר המתבשל, עם קצת סויה וחומץ וקצת שום וקצת סוכר. את הקולרבי אפינו בתנור, זה עושה לו טוב, פדרו קצץ ירקות וחרכנו חצילים להתקין מהם סלט עם טחינה, הרבה קליפת לימון ונגיעה קטנה של סירופ ענבים, נקטר הבית. "לא בטוח שזה ילך", אמר לי שוורץ, "זו פלוגה של אשכנזים. הם בעייתיים כשזה מגיע לחצילים וקישואים".
תפוחי אדמה הם הימור בטוח, אז שוורץ אפה אותם עם רוטב צ'ילי מתוק. לקינוח הכנתי נקטרינות ומצות שמצאתי במחסן, כי בצבא לא זורקים אוכל, אפילו לא כזה שהחג שלו עבר.
"כאן אין מסדרי בושה"
ריחות החלו עולים במטבח, מושכים באף את חיילי המוצב. הביאו את יוחאי עיבל מנופית, שהודיע שהוא טבעוני. התחיל בצוללות והיום הוא מפקד כלי, אחד מתוך ארבעה שמאיישים את המשוריין. עברו שנתיים מאז גילה את החמלה ונאסף אל חיקה האידיאולוגי של הטבעונות. צה"ל הקפיד לספק לו נעליים דמויות עור, אבל בכל הנוגע לאוכל, מוצבים כאלה הם סיוט. לאף אחד אין סבלנות או זמן להעמיק בתפריט של חייל אחד מתוך עשרות, אבל הוא אומר שזה לא נורא, יש לו בחדר מקרר קטן ומיקרו, והוא מביא מהבית קופסאות אוכל שמספיקות לשבוע. אבל אם יש משהו שאני מכינה ומתאים, הוא ישמח.
חיילים נכנסו ויצאו מהמטבח כמו ילדים שפותחים וסוגרים את המקרר כי רעב להם בבטן, והרגשתי לא נעים שהם אפילו לא אמרו מילה. כולם היו מאוד מנומסים.
"זה הטופ של צה"ל", יסביר לי אחר כך אוהד בילו המ"פ, שאחרי ארוחת הצהריים עליתי אחריו אל גג המוצב, לתצפת מסביב. ממול ג׳ובטה אל־חאשד, כפר רועי צאן והראשון שנכבש בידי המורדים בצד הסורי, ובשעת צהריים מאוחרת קשה לדמיין שאי פעם עלו ממנו עשן וזעקות המלחמה. מימין האזור של קוניטרה החדשה, כבשים שמנמנות רועות בנחת, ואת כל השטח חורצת הגדר, שיודעת להתריע על כל נגיעה. אומרים עליה שהיא מספיק חכמה בשביל לדעת אם מדובר בניסיון חדירה או סתם בנגיעה של חיה תועה.
מהגדר הזו ראה אוהד מאות פצועים מבוהלים וחשדניים נכנסים בטיפת דמם האחרונה לקבל טיפול מהציונים, וכשאני מנסה לחטט בפרטים, מיהם אותם פצועים שצה"ל פותח בשבילם את השער, או איך בדיוק הם נכנסים - הוא מחריש.
רוח חזקה נשבה, ואני התחבקתי עם איזה עמוד והסתכלתי על המ"פ, איך שהוא עומד יציב, מבטו מרוכז אל האופק, והיד שלוחה קדימה להצביע על נ"צ בנוף. בן 24, ילד זקונים והנכד של מרים שמואלי, מהקצינות הראשונות בפלמ"ח, ואמרתי לו שבפוזה הזו אני בקלות רואה את הגנץ שבתוכו. צחק, הוא בכלל עוד לא החליט אם ללכת על קריירה צבאית. אולי ילך ללמוד פסיכולוגיה או תקשורת, ואולי עוד יחזור לספורט. שנים שיחק כדורגל, היה קשר מרכזי.
כמה יפה שם, ואיזה מסכנים החיילים שצריכים לשמור על ערנות מול נמנמת הטבע הפרושה לפניהם. אין הרבה מקומות שיודעים לשקר ככה. שעושים כזה חשק לנשום עמוק, לעצום לרגע עיניים ולהירדם, לשכוח לרגע שבטרפת הסורית, משהו בלתי צפוי עשוי להתרחש. שהמלחמה שהתרחקה מהגבול יכולה בבת אחת לשוב ולהתלקח, ושוב דובר צה"ל יכריז על האזור כשטח צבאי סגור, והחיילים יחזרו דרוכים אל הנשק.
בילו לא בודק את החיילים שלו. "לא עושים פה מסדרי בושה ולא מפתיעים חיילים באמצע שמירה. החבר'ה פה הם האיכות הכי גבוהה שיש בצה"ל. אחרי הכל, הם מופקדים על האמל"ח הכי מתקדם. כל טיל שנורה מחירו רבע מיליון שקל", הוא אומר, ואני מתרשמת.
אחרי זה, כשנשב בחדר שלו, הוא יראה לי סרטון בשחור־לבן שמעבירה מצלמת הטיל בדרכה לפגוע במשגר. איך הוא חוצה במעופו שמיים מעוננים, קצת ימינה, טיפונת שמאלה, ובום למטרה. מאז החלה הלוחמה בצד הסורי נורו למעלה מעשרה טילים כאלה, בעיקר בשביל לשים גבול לכוחות של אסד, שישימו לב לאן מתעופפים הפגזים שלהם.
שלא כמו כפפת החלומות שלי, ה"תמוז" לא מתכוון לגרד לאף אחד את הגב, אפילו לא לטובים. אבל אם הבנתי נכון את מה שהסביר לי בילו, היתרון הגדול שלו זה שהוא מאוד ממוקד. הוא יודע לפגוע בול במטרה, בלי לחולל הרס מסביב, ואם המצלמה שלו מגלה שבלתי מעורבים נכנסו לתמונה, אפשר להסיט אותו שיתפוצץ במקום אחר ולא ייפגעו תמימים.
ואתה רוצה שאאמין לזה שאחרי שרבע מיליון שקלים יצאו אל הדרך, מישהו יוותר על המימוש שלהם ויסיט אותם אל האבדון?
"זה כבר קרה. המפקד של הצוות מוסמך להסיט את הטיל, במקרה שיש חשש לפגיעה בבלתי מעורבים". אני תוהה אם בסוריה 2014, בטירוף של מלחמה שאף פעם לא די לה, יש בכלל עוד כאלה שמצליחים לא להתערב.
בסוף מתרגלים להכל. חבל
אחר הצהריים, בזולה שמחוץ למועדון, חיילים יושבים לקפה וסיגריה, ואני חושבת שבקצה כל תמונה קבוצתית של תותחנים מסתלבטים ברמת הגולן יש איזה רעד שנחרט עמוק ב־1973. שבעצם, האוזניים שלי לא באמת מצליחות לנוח בתוך השקט, מחפשות כל הזמן איזה רחש שבא ברע.
לארוחת הערב הכנו קציצות גזר, קישואים אפויים בלימון ושמיר, סלט עגבניות חריף, פתיתים בבולונז - שהתקנו משף ביף, ההמבורגר הקפוא שמסופק לצה"ל - ופתיתים לטבעוני שלי, עם ירקות ופירורי לחם מטוגנים. לקינוח היה שטרודל אפרסקים, מבצק פילו שמצאנו עמוק במקררים.
הריח שעלה מהבולונז היה נורא. השף ביף מעליב את האף בריח שלו. וכמה שלא ניסיתי להתגבר על הטעם והריח המפוקפקים שלו עם חריף, חמוץ או מתוק, הוא התעקש על הרע שבו. "בוא נזרוק", התחננתי בפני שוורץ, "נכין חדש. מי שמייצר את הבשר הזה הוא איש בלי לב ובלי ילדים בצבא". אבל שוורץ הקשיח לבבו, הצביע על השלט שבו כתוב שאסור לזרוק אוכל, בפקודה.
"אל תדאגי", הוא חייך, "את סתם נלחצת. עם כל הרוטב שהכנת, הם יעופו על זה. החיילים רגילים לטעם של הבשר הזה". ובארוחת הערב, כש־50 חיילים התנפלו על פתיתים בבולונז, התפללתי שרק לא יקרו להם כל הדברים שהם יכולים להתרגל אליהם.
מחלון המטבח אפשר לראות את מגורי הנהגים, שם מסתתר הקפה הכי טעים במוצב. זה שאמא של רוואד עלי מבית ג׳אן קולה בעצמה. איתיאל, שהשאיפה הראשונה שלו בכל בסיס שאנחנו מגיעים אליו היא ליצור קשר ישיר עם הנהגים, "כי הם תמיד הכי מסודרים, כל מה שצריך מוצאים אצלם בחדר", דאג שנוזמן לשם. שתינו פינג'אן בפינג'אן, ושם, תחת דגל ישראל התלוי לאורכו של הקיר, חטפתי מארס בשש בש, בלי שהקוביות הוציאו לי שש־שש אפילו פעם אחת. שזה, בעולם הסימנים שלי, אות מבשר רעות.
))))))#2.jpg)
צלי סלק. גם פילה מדומה יכול להיות הצלחה גדולה
מגורי הנהגים ממוקמים בבניין המועדון, שבו מתכנסים לארוחות חגיגיות ואליו נאספים לצפות במשחקי כדורגל ולפצח גרעינים. עוד מעט יראו שם איך ריאל מדריד מנצחת את באיירן מינכן 4:0.
על הפיצוחים, כמו כל דבר במוצב, אחראי דניאל ברנד, הוא הרס"פ, שמתהלך כל היום, צעדיו זריזים ופניו טרודות. האיש הזה, שאחראי על כל הלוגיסטיקה בבסיס, הוא כמו קוסם שיודע לארגן את מה שרוצים, וגם את מה שמתביישים לבקש. הוא זה שהודיע לי שאני ישנה בקונטיינר עם מכונת תפירה ענקית שאחראית על תיקון של חורים באמל"ח, הוא זה שדאג להביא לי פליז ותנור חשמלי, כי היה ברור לשנינו שבלעדיהם אני ארעד מקור כל הלילה. ואולי גם קצת מפחד.
אבל יש דבר אחד שלא הספקתי לעשות, כי למחרת בבוקר הרס"פ עזב מוקדם, וזה להחמיא לו על המקלחת בלילה. ב־105, במגורי המפקדים, יש שורות של מקלחות כמו שהיו בבית הילדים בשנות השבעים, ואפילו שהברז של הקרים נשאר לי ביד, זו היתה המקלחת עם הזרם הכי טוב שפגשתי בארץ. זרם חם וחזק, שמעיר את הגוף, ואם לא היתה בושה בעולם הייתי נשארת תחתיו חצי שעה לפחות וגומרת את המים.
כמה שהגולן יודע להיות קר. יש חיילים שעוד זוכרים לו את הסערה הגדולה בחורף האחרון, את השלג שהגיע עד מעל לברכיים, ואיך טיפסו לאט לעמדות השמירה, אפילו שספק אם במזג אוויר כזה יש מישהו שבכלל מסוגל לחשוב מלחמה.
לילה. כולם ישנים. ואז רעש
אחרי ארוחת הערב, החיילים ביקשו שאצא איתם החוצה. הם הסתדרו שם במעגל גדול, ידיים על הכתפיים, וראיתי את ברנד הרס"פ עומד במקלות שלופים מעל תוף ענק.
"אנחנו נספור עד שתיים, ואת תיתני לנו את השלוש, אבל תעשי את זה לאט, בצרחה חזקה, ותתכונני לקפוץ".
לקחתי אוויר הכי חזק שאני יכולה, כי היתה חשובה לי דעתם על הצרחה, וכשצעקתי ש־ל־ו־ש הם התחילו לקפוץ ולשיר בקולי קולות: "כולם יודעים פלוגה אחת קיימת / לכל פלוגה אחרת איבר המין שבור ומיותר / נשר הגולן מספר אחד".
בכל השנים שאני מסתובבת בבסיסי צה"ל שמעתי חיילים מבטיחים לעשות בחיילי המסייעת מעשים איומים, שמעתי תותחנים שרים קללות המוקדשות למפקדיהם ולאמ־אמא שלהם, ושמעתי צנחנים מטנפים את הפה בכל הכוח. השיר ששרו האדומים היה שיר הפלוגה הכי עדין ונקי ששמעתי בחיים.
הקור נגס, החיילים צרחו לירח ולגבעה רחוקה, שם יושבת פלוגה ה', "מי שלא קופץ צהוב", וכשנגמר להם כל הרפרטואר אמר לי אורי משיח מכפר סבא שלהווי הזה יש חשיבות גדולה. "בדרך כלל עושים את הריקודים האלה בימי שישי בערב, כשאתה לא עם המשפחה שלך. וכשאתה רוקד ככה עם החברים שלך, שר את השירים האלה, אתה מרגיש כאילו יש לך משפחה. אחרת, אבל גם היא שלך".
דור חיון היפה, שבעיניים שלו יש מספיק ממזריות בשביל מחלקה שלמה, אמר שהתחרות מול הצהובים מגבירה את המוטיבציה, ואני חשבתי שאם אתה לא בעימות ישיר עם האויב, אתה חייב מישהו או משהו להילחם בו. לתחזק את הבערה. בגלל זה בכל בסיס מטנפים על המסייעת, או על איזו פלוגה אחרת בסביבה.
מתברר שאף אחד מהם עדיין לא ירה טיל, רק בסימולציות ובאימונים. ברור שהם מחכים לָרגע, היו מתים להיכנס לתוך משוריינים ולירות ירייה אחת, שאחר כך ידובר בה עוד שנים. כל אחד מהם עבר הכשרה ויש לו תפקיד בשיגור: יש את הנהג, יש את הכוון שעוזר בתפעול הכללי, ישנו המפקד, שעל פיו יישק דבר והוא זה שיכול להחליט להסיט טיל ממסלולו, ויש את זה ששולט על הטיל. הוא זה שמחזיק במוט ומסיע אותו בשיא העדינות, ונדרשת יד יציבה במיוחד כמו שיש לאופיר סולאייב שעומד מולי, מחזיק סטיק דמיוני הנע בתנועות זעירות.
פתאום זה היה באוויר, מין תכונה לא ברורה שהופיעה ככה, בלי אזהרה ובלי שנשמעו קולות נפץ או משהו בסביבה. ראיתי את בילו ועוד קבוצת חיילים חגורים באפוד מלא, ועל גופם הרובים.
"לאן?" שאלתי.
"עזבי", הוא ענה.
"אז רק תגיד לי מה קרה. זה לא זמן לסודות בחברה".
"לא יכול. הכל בסדר, לכי לישון".
כל כך הרבה סודות שומרים המארחים לעצמם. לא מוכנים בשום אופן להראות את הכלי שממנו משוגר הטיל, לא את הטיל עצמו, וגם לא את בית החולים. ובטח שלא מוכנים לספר על מה התלחשו אחרי ארוחת הערב, שגרם להם ככה לעלות על שכפ"ץ וחגור מלא ולהיעלם לתוך הלילה, להחריד מנוחתם של זאבים ותנים.
כשנכנסתי לחדר לתוך השק"ש שנפרש על מזרן, לקח הרבה זמן עד שהאוזניים שלי הואילו לשחרר, להפסיק לחפש רמזים לא לי. רגע לפני שנרדמתי החלטתי שבבוקר נכין לחם מטוגן עם כל מיני תוספות, וליוחאי, הטבעוני שלי, אני אכין מין דאקוס, סלט לחם יווני, רק בלי גבינת הפטה.
התעוררתי ב־7 בבוקר לתוך מוצב ישן. הסתובבתי בחצר, ושוב מצאתי את עצמי מתוחה בגלל השקט. מדי פעם ראיתי איזה חייל עולה לשמירה או יורד ממנה, כולם נראים עייפים באותה המידה. שיגרת היום מתחילה ב־9:30. ריצות, אימוני כוח, ניקיונות, בט"ש.
במטבח דממה מוחלטת, לאט לאט הם מתקבצים, מוכי הבוקר. שוורץ, ששונא להתעורר מוקדם, תורן המטבח, ואיתיאל שבקושי עצם עין, כי ישן במגורי החיילים, שבאים והולכים כל הלילה.
עבדנו לאט והספקנו הרבה. והיה קצת זמן לשבת בחצר ולשלוח פנים אל השמש העולה, שבשעה הזאת היא יודעת איך ללטף. הרגשתי איך בפעם הראשונה מאז שהגעתי מחלחל בי שקט מוחלט, ועוד הספקתי להגיד לאיתיאל שיכולתי להישאר שם שבוע, ופתאום עלה מהרמקולים קול שדיבר מהר ומלחיץ, וכל החיילים שהילכו לאיטם אחרי ארוחת הבוקר התחילו לרוץ לכל הכיוונים, לובשים אפודים ושכפ"צים תוך כדי הליכה וקופצים לתוך הרכבים.
נבהלתי נורא וקיללתי את הגולן, שאף פעם אי אפשר להאמין לו במאה אחוז. לקח לי זמן לקלוט שבתוך כל הבלאגן שאני רואה, מהלך לו בשקט בילו המפקד. "אה, זה היה רק תרגיל", הוא אמר, "אנחנו עושים את זה הרבה. אחרי הכל, אנחנו בגבול. פה תמיד מוכרחים להיות מוכנים. עכשיו בואי נצטלם".
לחם מטוגן ולהקתו
))))))#3.jpg)
גאוותו של מטבח המוצב היא פלטה חשמלית מרובעת, כזו שמאפשרת לטגן עליה הרבה ביצים בבת אחת. על הפלטה הזו טיגנו לארוחת בוקר פרוסות חלה והגשנו אותן בשתי צורות - סירופ סוכר או רסק עגבניות טריות עם קצת שום ושמן זית, ובצד צזיקי מגבינה לבנה. יצא טעים. מאוד.
במוצב, כאמור, חל איסור מוחלט על הכנסת חלב, שמנת מתוקה גם לא פגשנו אבל לכם בבית אני ממליצה לא לוותר על אחד מאלה בבואכם לטגן את הלחם.
ללחם (ל־4 סועדים):
• 8 פרוסות חלה לא טרייה
• 2 ביצים
• 1/4 כוס שמנת מתוקה
• מלח
• שמן או חמאה לטיגון
רסק עגבניות טריות:
• 2 עגבניות בשלות מרוסקות על פומפייה דקה
• חצי פלפל ירוק חריף חף מזרעים וקצוץ דק
• מלח
צזיקי גבינה:
• גביע גבינה לבנה 5%
• 4 מלפפונים מוצקים קלופים
• 2 שיני שום קצוצות דק
• חופן שמיר קצוץ דק
• מלח
להגשה:
• שמן זית
טורפים את הביצים עם השמנת המתוקה ומעט מלח. מחממים מחבת עם מעט שמן או עם חמאה. טובלים את פרוסות החלה ומטגנים עד שיזהיבו מכל צד. מערבבים את רסק העגבניות עם הפלפל הירוק, ממליחים, טועמים ומתקנים תיבול.
חותכים את המלפפונים לאורכם לארבעה רבעים. בעזרת סכין קטנה וחדה מסלקים את הזרעים וחותכים את בשר המלפפונים לקוביות קטנות. מערבבים את המלפפונים עם הגבינה, השום, השמיר והמלח. טועמים ומתקנים תיבול. יוצקים מעט שמן זית מלמעלה וזהו.
מגישים את הלחם המטוגן בלוויית קעריות הרסק והצזיקי. הכי טעים זה להניח מעט רסק על הלחם ומעליו צזיקי.
צלי סלק
אין שום קשר בין נתח הפילה המעודן לפילה המדומה שמגיע מאזור הכתף ועושה קריירה גדולה במטבחים המוסדיים. התבשיל הזה, הראשון שהכנתי במוצב, היה הצלחה גדולה. הגשנו אותו מעל אורז לבן, שאותו מייד אחרי הבישול עירבבתי עם מעט סויה וחומץ.
החומרים (ל־8 סועדים)
• 1 ק"ג נתח פילה מדומה חתוך לקוביות בגודל כס"מ וחצי
• 4 גרגרי פלפל אנגלי
• 6 כפות רוטב סויה
• 4 כפות חומץ
• 2 כפות סוכר
• 4 סלקים קלופים, מגורדים גס
• 1 ראש שום
• 1 פלפל ירוק חריף חצוי לאורכו
• קליפה מגורדת דק מלימון אחד
• כוס פטרוזיליה קצוצה דק
• כוס שמיר קצוץ דק
• מלח
• פלפל שחור
מכניסים את קוביות הבשר לסיר בינוני ומוסיפים מים עד כדי כיסוי, פלפל אנגלי, שלוש כפות סויה ושלוש כפות חומץ. מביאים לרתיחה ומנמיכים את האש. מבשלים משך כשעה וחצי ומדי פעם מסירים את הקצף. מוסיפים פנימה את הסלק המגורד, השום, הפלפל החריף, הסוכר ויתרת הסויה והחומץ, ממליחים ומפלפלים בנדיבות. טועמים ומתקנים תיבול. מכסים ומוסיפים לבשל על אש קטנה משך כשעה נוספת. מוסיפים את עשבי התבלין וקליפת הלימון ומוסיפים לבשל משך עשר דקות נוספות. טועמים ושוב בודקים תיבול - כמה חמוץ, כמה מתוק ואם יש מספיק מלח - איש איש וטעמו. העיקר שיהיה מאוזן.
לביבות גזר
לארוחת הערב הכנו ערימה של לביבות כאלה, חלקן לא שרדו את הדרך ונאכלו כבר במטבח. אין צורך ברטבים וקשקושים. ככה הכי טעים. מקסימום תסחטו קצת מיץ לימון מעל. אפשר ללבב מראש ולחמם בתנור לפני ההגשה.
החומרים (ל־15 לביבות):
• שמן תירס לטיגון
• 5 גזרים טריים מגוררים גס (כ־230 גרם)
• 2 ביצים
• 4 כפות פירורי לחם
• 1 פלפל חריף חף מזרעים קצוץ דק
• 2 כפות בצל קצוץ
• חופן פטרוזיליה קצוצה דק
• 1 שן שום קצוצה דק
• מלח
• פלפל
• לימון להגשה
מערבבים את כל החומרים ומניחים להם שינוחו ויתגבשו משך כרבע שעה. במחבת שיודעת איך מוליכים חום מחממים שמן בגובה כס"מ. בכפות הידיים צרים לביבות שטוחות ומטגנים עד שיזהיבו היטב מכל צד. מוציאים לנייר סופג, סוחטים מעל מעט מיץ לימון ואוכלים.
פתיתים - גירסת הטבעוני
פירורי לחם מטוגנים עם מלח הם תחליף פרמזן במטבח של יהודי איטליה. בארוחת הערב שלכבודה הכנתי את הבולונז המדובר השתמשתי בהם מלמעלה. הם גם כיכבו בגירסה הטבעונית שהכנתי ליוחאי ויצאה יופי של מנה.
החומרים (ל־4-5 סועדים):
• 500 גרם פתיתים
• שמן תירס
• 2 גזרים מגורדים גס
• חופן בצל ירוק קצוץ דק
• 1 שן שום קצוצה דק
• 1/2 פלפל ירוק חריף, חף מזרעים וקצוץ דק
• קליפה מגורדת דק מחצי לימון
• מיץ מחצי לימון
• מלח
• פלפל
להגשה:
• 3 כפות פירורי לחם טבעיים
• 1 עגבנייה בשלה
מבשלים את הפתיתים לפי הוראות היצרן. כשהם מוכנים מוסיפים פנימה את הגזרים, הבצל הירוק, השום, הפלפל החריף, מיץ הלימון וקליפת הלימון. מערבבים היטב. במחבת מחממים כף שמן, מוסיפים פנימה את פירורי הלחם עם חצי כפית מלח ומטגנים עד שהפירורים יזהיבו היטב. על המחבת הזו צריך להשגיח, שהפירורים לא יישרפו. אחת לכמה זמן מטרידים את מנוחתם בעזרת כף ומעלים את הפירורים שהשחימו כלפי מעלה. סוחטים את העגבנייה מעל הפתיתים, זורים מעל את פירורי הלחם ומגישים.
shishabat@israelhayom.co.ilצילומים: איתיאל ציון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו