הצצה לבלוג האישי של אסי דיין

http://www.israelhayom.co.il/article/178877ספר הפנים שלי

פורסם ב־22 ביולי 2010, 13:30 

 לא יודע איך ולמה נקלעתי לדבר הזה שנקרא FACEBOOK. על פניו זה אתר שנראה כאילו הוזמנת למסיבה טוטלית של כל העולם עם שפה שמורכבת ממילון שנקרא ונכתב תחת אקסטזי. אתה מוקף בהצעות חברות שאם אתה מאשר אותן, מופיע משהו כמו "אסי ומשה עכשיו חברים"... ואם אתה מצרף קטע וידאו שגנבת מאיזה ארכיון שבו זוהר ארגוב שר את "הפרח בגני", מייד תתבשר תחת הפועל הממוסטל: "אהבתי"!!!

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מאת... אותו משה, חברי, אחי, ידידי, שאליו מצטרפים 1,620 החברים שלו שהם, כנראה, גם החברים שלי, וגם הם סוחבים איתם מטען של עוד חברים ויחד עם החברים של החברים אתה, תוך דקות, אוהב נורא, והיום... את כל גוש דן!! ואתה יכול לכתוב להם/ן "הודעה" או "לנדנד" להם/ן או לצ'טט איתם ומשום מה הנהלת "ספר הפנים" מאפשרת להוסיף "קריצה" שזה באופן זרוק: "הזמנה למיטה" (את משה?).

ויש שם קטע שנקרא "פרופיל אישי". אני כתבתי שם את הפרופיל הצבאי שלי מלפני עשרים שנה - 97. הנהלת האתר דחתה אותי וביקשה שאכתוב: איזה ספרים... איזו מוסיקה... איזה סרטים... אני אוהב??!!

ואני התרגשתי מזה שכל גוש דן צופה בתשובות שלי... אז החלטתי לרשום ולהרשים באופן הזה:

אז רשמתי:

ספרים: מאמר תאולוגי־מדיני של שפינוזה, ביקורת כוח השיפוט של עמנואל קאנט, FOUR QUARTETS BY T.S. ELIOT.

מוסיקה: רקוויאם של מוצרט, החמישית של בטהובן, טריסטן ואיזולד של וגנר.

סרטים: "שואה" של קלוד לנצמן, "עמוד האש" של יגאל לוסין, "גבעת חלפון אינה עונה" - שלי.

עכשיו אני מחכה ל"אהבתי" של משה וגוש דן.

***

שנאת האושר והעושר

פורסם ב־19 בספטמבר 2010, 10:19 

 לכאורה אני נחמד ודי לבבי, ויש לי כישרון לכתוב ולביים כל מילה ב"גבעת חלפון" וכנ"ל את "החיים על פי אגפא". גם במשחק, הייתי אמפתי, "בטיפול" כריזמטי... אבל מאחורי כל הביקורות והפרסים, מסתתר מר נפש, הומופוב ומיזנתרופ, פנקסן קטן שרושם בקנאה זדונית, את כל מי שמעז "להיות מאושר" אם בחלקו, או עם בת זוגו, או ששורק כשהוא חוצה את הרחובות בחיוך, או שמזיע וצוחק עם המגבת כשכל קיסריה שואגת אחריו את הריקוד והברושים ויותר מזה אנחנו לא צריכים. 

בכלל, אני שונא אנשים מאושרים. זוגות שמתנשקים בלב כיכר רבין. או חבר'ה נשואים עם הילדים על הכתפיים, הנזלת, הצווחות וההיפר־אקטיביות, או בני הזוג המבוגרים, שלא החמיצו ולו חופשה אחת, מסיציליה עד אילת, ומספרים לך על הסוויטות, האופרה של וגנר בווינה, וזוג החברים (שהבעל אומר ש"יש לו בית חרושת לפטישי מסמרים") שפגשו, לגמרי במקרה, והם לקחו אותם לטיול חופים ביאכטה שלהם, בקוט ד'אז'ור.

והכי שנואים הם אלה שמספרים, הכי דרך אגב שיש, "עשינו סיור ג'יפים ביקבי הגולן ובסוף נפלנו על צימר משגע על חוף הכנרת בעין גב... אורי אכל איזה מאה אמנונים ואני קפצתי עם מיכל לראש פינה לשמוע קונצרט של רביעיית מיתרים... המוסיקה, עמק הירדן והעגורים... פשוט מדהים... פשוט אלוהי".

והגברים: "אני ויוסי עצרנו אצל הדרוזים... להחליף גלגלים ולנגב חומוס... אתן לא יודעות כמה שהחומוס שלהם מתחבר ל'סוביניון בלאנק של עמק הבכא'... אז קנינו קילו חומוס, פיתות ושני קילו דובדבנים והגלגלים עלו ביחד 570".

ויותר מכל אני שונא את עצמי כשאני לוחש לחבר: "מה שהורג אותי, זה שאני אוהב אותה, והיא... שום דבר... כל היום בבריכה עם הילדים ובעלה! ועוד בערב אני צריך לשמוע מאיזו חתיכה, אחרי שאני שואל אותה: 'היית יוצאת איתי?'... והיא עונה לי 'אתה מבוגר לי מדי'".

אומרים שאני מוכשר. אבל אני לא מאושר ומר נפש ומר לי מר.

"הבדידות היא סוג של דיכאון. תשעים אחוז מהזמן אני בגפי" // צילום: זיו קורן

שישים וחמש

פורסם ב־18 בנובמבר 2010, 10:36 

 עוד רגע אני אהיה בן 65. זה כבר ישיש "פורטה". אני כבר מתכונן לקראת הטסט לקבל רישיון על הליכון, מודד טיטולים XL של "דולצ'ה וגמבא" וקטטר של "ארמני", מברר בחברא קדישא אפשרות של חלקת קבר - לי ו...לעצמי. מזמין מקום בבית ישישים שיש בו מכון כוח שנקרא "גריאטריה־לייט". רוכש פנקס של כרטיסי נסיעה באוטובוסים בהנחה של 16 אחוז!! בתור "אזרח ותיק", מרענן את כנפי הצנחן ואותות המלחמות (ששת הימים, מלחמת ההתשה, יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה), מגהץ וממרק את הדרגה המורכבת משלושה פסי הסמָל וה"פלאפל", שהופכת אותי לסמל ראשון במיל'.

וכל המערכת הזאת מתחברת יפה לחולצה בצבע בז', שנועדה לעמידת דום מתוחה בעת צפירת הזיכרון, או אזעקת אמת במקרה של אזעקת אמת.

מזמין ומעצב מראש מצבה בצורת מצלמת קולנוע משיש איטלקי (600 קילוגרם), אשר עומדת על תלת רגל. כל רגל עשויה מקנה של מקלע כבד, לסמל את הקרבות על השגת פרסי "אופיר"... ומתחת לכל זה חקוקה בזהב הכתובת:

"פה נקבר האיש והשמועה. מאבות החשיפה העברית. מי שהוביל את טורי הרכילות בגוש דן של ארץ השטות. מי שנראה בכל מסיבה, פתיחה, השקה, בכורה ונעילה של מה שהתחבר למסיבת הסיום של ישראל שעליה אמר: 'אם תרצו אין זו מדינה'... תהיה נפשו צרורה בצרור השולי, הארעי והסתמי".

לא שוכח לשלוח מייל דחוף למנהל סינמטק תל אביב ש: "במקרה שאמות כמקובל, אנא שנה את שם המקום והרחבה ל'אסינמטק'".

1965: צופה במצעד הצבאי עם אביו הרמטכ"ל משה דיין // צילום: פריץ כהן/לע"מ

***

האהבה האחרונה שלי - סיפור צהוב ואמיתי

פורסם ב־9 בפברואר 2011, 10:23 

שלוש השנים האחרונות עברו עלי בבדידות איומה. שלוש שנים אני ישן לבדי במיטה זוגית, שוכב על גבי ובוהה בקיר ממולי. אחת לשבועיים הקיר מתקרב אלי כמה סנטימטרים. מנסה לנחם אותי, לעצור את הבכי החרישי של אדם זקן אשר אלבר קאמי כתב כמו עליו "האדם מנסה לא ליפול אל התחתית של האימה הקיומית, וכל חייו הם ניסיון נואש למצוא את משמעות היותו בעולם".

הבדידות היא סוג של דיכאון... תשעים אחוז מהזמן אני בגפי. אין לי חברים ועשיתי חשבון שמטלפנים אלי שלוש פעמים ביום, שתיים מהן הן בקשות להמלצה שלי אל המפיק, כי X ראוי לאמון כעוזר במאי שלישי. הטלפון השלישי הוא בדרך כלל טעות במספר.

לעיתים נדירות אני יוצא את ביתי, בדרך כלל עם אמי, למרפאות חוץ, מכונים, חדרי מיון וקופות חולים. משום מה, במקומות האלו אני נח מן הבדידות. יש שם מין אחוות חולים ותחרות קולנית לזכות בשיא של מספר הסימפטומים.

מכאן המוות מקבל ממד קונקרטי של מספרים ומיליגרמים. מכאן אני רואה את קץ ייסוריי.

חיי האהבה שלי הם סידרה של כישלונות. יש לי תכונה של חיית מחמד. אני מתאהב בעוצמה של צונמי, מציף את אהובתי, מכשכש בליבי ומחכה שהיא תזרוק לי ביסקוויט. אני האבטיפוס לאיש הקטן, החנפן והמושפל של חנוך לוין.

לפני כשנה וחצי פגשתי במסגרת עבודתי הקולנועית באישה בת 47, נשואה ואם לשניים. היופי שלה היה מאלה שמתגלים לאט. האופי שלה הסעיר אותי. החיוך שלה הקרין אופטימיות, טוב לב ונחמדות אין קץ. בתחילה התפתחה בינינו ידידות. אולי, וזה יתברר אחר כך, מפני שאנו שונים נורא, ועדיין התאהבתי בה. היא היתה הסכר שעצר את האופי הקליני שלי - בשפה המקצועית המחלה נקראת "הפרעת אישיות גבולית", זוהי מחלה קשה שעיקרה הוא הנטייה החמורה להרס עצמי ועליה נאמר: "הדבר היציב ביותר בגבוליות הוא אי־היציבות". מאפייניה העיקריים הם:

חרדת נטישה שהחולה משקיע מאמצים אדירים למנוע אותה.

היסטוריה הרסנית של יחסים עם הזולת, כולל היחסים הבין־זוגיים.

תחושה בלתי פוסקת של ריקנות קיומית.

התפרצויות של כעס אדיר סביב עניינים לא חשובים.

אהבה גבולית היא מצד אחד האלהה של האישה... אבל תוך זמן קצר האלה הופכת לשטן.

ההרס העצמי בולט ב:

חיתוכים עם סכיני גילוח לאורך הזרועות / נהיגה מטורפת / זלילה / התמסרות לסמים.

כמו כן הגבוליים יבצעו ניסיונות התאבדות כדי למשוך תשומת לב.

אין להפרעה הזאת תרופה, ובספרות הפסיכיאטרית יש המלצות לא להתעסק איתם כי הם מניפולטיביים ולא משתפים פעולה עם המטפלים. בארה"ב הגבוליים תופסים כעשרים אחוזים מכלל המאושפזים.

כחמישה אחוזים מהם מתאבדים.

אהבתי לאישה תפסה מקום של תלות וגעגועים אינסופיים. היינו נפגשים ואט אט היא אמרה לי שהיא מתעבת את בעלה, שעובד קשה ודורש ממנה להיות עוזרת בית. מסתבר שהיא חיה בגיהינום של השגחה על הילדים בני השלוש והשמונה. חייה עמוסים בסידורים ובפרוצדורות ומעל הכל בניסיון להרוויח כסף, עניין שגרם לה להיעלם מחיי ולעסוק בארגון מסובך של בייביסיטרים והסעות לגן, לבית הספר ובחזרה. היא אהבה אותי במידות קטנות... אבל כאשר הצעתי לה לעבוד אצלי בסרט בתפקיד חשוב ודי רווחי, היא החלה להתחנף אלי, לבוא לביתי לכמה שעות בכל יום.

מבחינה מינית לקח שנה עד שהתנשקנו (מסתבר שעם בעלה כמעט לא היו יחסים וישנו בחדרים נפרדים). זאת היתה הפעם הראשונה שהתנשקה עם מישהו אחר מבעלה אחרי עשר שנות נישואים. מעבר לנשיקה לא קרה דבר משום שהיא ריחמה על בעלה והמצפון ייסר אותה. אני מצידי חצי אימפוטנט והמגעים בינינו הלכו ונעלמו.

הבדידות והריקנות חזרו אלי ככל שידעתי שהיא השתמשה בי כדי להשיג את העבודה וככל שמצאה תירוצים לא להיפגש איתי. היה לי ברור שהיא לא אוהבת אותי ואני משמש ניצב בסרט שלה, שהורכב מזעיר־בורגנות וממחסור חמור באינטליגנציה. לנוכח הבורות שלה במעלה הטריוויה והבנאליה, נראה היה לי שעבודתה בסרט הולכת לאיבוד. היא אמנם עזבה את בעלה ועברה להוריה עם הילדים וסוף סוף היתה "חופשית" לעשות ככל העולה על רוחה, אבל אני עליתי לה על העצבים. לא היה לי מקום בחופש שלה משום שהיא לא אהבה אותי ושיקרה לי כמעט בכל יום עם תירוץ מהתחת מדוע לא תוכל לראות אותי. הכעס הגבולי שלי והכישלון הנוסף באהבה גרמו לי לפטר אותה. גם משום שלא הבינה את הסרט וגם משום שעבודתה היתה רשלנית, משום שמיהרה לתשלום שכרה.

כאן, למעשה, הסתיימו יחסינו והיא מיהרה למצוא עבודות אידיוטיות. אמנות עשתה לה בחילה, סקס איתי זאת תועבה ואני, כחיית מחמד, נזרקתי חזרה לבדידות ולאותה ריקנות המפלחת את מחלתי.

שנה וחצי אהבתי אותה כמו מטורף, בין השאר כתבתי לה שירים, אף שהיא מעולם לא החמיאה לי. בעיניי, טמטום ובורות שווים למחלת הגבוליות, אבל לטיפשות אין גבולות או את האומץ לומר שנה אחורנית "אני לא אוהבת אותך". ואני אומר שאיני אוהב אנשים כמוה.

***

ארץ השטות

פורסם ב־16 בפברואר 2011, 11:23 

אני ישראלי. יש לי תעודת זהות כחולה ודרכון בצבע כחול־פרוסי. נולדתי בישראל. גם הוריי נולדו פה, לפני שהוקמה המדינה, אז היא היתה פלשתינה שהיתה מושבה עות'מאנית, כלומר טורקית. אני ישראלי ויהודי עקב העובדה שאמי היא יהודייה.

אני ישראלי, יהודי ואשכנזי, זאת כנראה משום שהמשפחה, במקורה, עלתה לישראל מאזור אודסה, שפת האם היתה רוסית, ולהוריי לא היה כל מבטא ומפלגת האם שלנו היתה מפא"י.

מבחינה דתית אני רשום כיהודי, אך הייתי בבית כנסת רק פעם אחת כשבני, אבנר, החליט מרצונו החופשי, לחגוג את בר המצווה בבית הכנסת בסביון. עמדתי בצד ופתאום הרב קרא לי ואמר לי להגיד לבני, אהובי: "ברוך שפטרני מעולו של זה!" צעקתי על הרב שכל עוד אני חי לא ברוך ולא פטרני מבני ויצאתי מהמקום.

אני ישראלי מתוקף האזרחות שלי, ויותר מזה, עברית היא שפתי ואהובתי. היא הנס הגדול של העם הזה כשם שהתנ"ך הוא הטריטוריה העקרונית של העם היהודי. הספר האדיר ביותר בתולדות המין האנושי. הספר שמכיל את ראשית הסוציולוגיה, המטפיזיקה, את מקורות החירות, הצדק, השוויון, האהבה, וחזה את האקזיסטנציאליזם ועל ברכיו צמחו פרויד, מרקס, איינשטיין, קפקא, שפינוזה, לאונרד כהן, בוב צימרמן, וודי קניגסברג ועוד מאות יהודים בכל השטחים... אולי בגלל "שטח ההפקר" שהכין התנ"ך לעם היהודי באשר יהיה.

אני ישראלי, כי שירתתי בסדיר ואחר כך במילואים בצנחנים ואחרי כמה מלחמות אני עדיין בחיים ועדיין ישראלי, שפרט לשנתיים האחרונות שילם את כל המסים ומקפיד על הארנונה ועל תשלום לוועד הבית, שהוא קרבתי היחידה לפוליטיקה. בכל חיי הצבעתי פעם אחת לשל"י בגלל שהייתי מועמד במקום הריאלי ה־67. מעולם לא נכחתי בהפגנה כלשהי או בתור למשרד הפנים או בקופת חולים.

אני לא ישראלי כי:

לא תראו אותי בבית קפה.

אין לי מכונית זה 15 שנה - "מוניות הקסטל" לא מחפשות חניה.

איני צופה ב"שמנות עם כוכבים" או ב"ארץ נהדרת" או בכל תוכנית שמנסה להצחיק ויהי מה כמו "מצב האומה". בכלל, הטלוויזיה, מתי שלא תפעיל אותה, תראה בחור עם כיפה לומד סידור פרחים ומאוהב ב... בחורה שמזריקה יין קידוש.

לסרטים אני לא הולך כי תמיד מצד ימין יושבת מישהי עם ברונכיטיס, מאחור זוג מבוגרים שהבעל מתעקש לתרגם לאשתו ברוסית, יידיש, פולנית וכולי... והוא גם מחקה את השחקנים מבחינת האינטונציה והדיקציה. חוץ מזה, אני סובל מפחד־מאולמות־חשוכים ובגילי עם הראייה הנחלשת, כאבי הרגליים והגב אין סיכוי שאמצא את מקומי אחרי שאצא להשתנה.

אני לא ישראלי במובן הספורטיבי. כדורגל וכדורסל מוכּרים לי מלפני ארבעים שנה והיום אני יודע שלא יצא לי להיות 11 דברים: שוער, מגן ימני ושמאלי, רץ, חלוץ... ובכדורסל אני לא אעבור בחיי את 'המטר שבעים וארבע'.

אף פעם לא הפלגתי ביאכטה ולא נסעתי במסע על ג'יפים ולא דיוושתי על אופני שטח וטרם יצא לי לראות את הזריחה במצדה עם דיוויד ברוזה. גם לא ראיתי את המוחרקה ולא שרתי עם עינת שרוף ולא רקדתי הורה או "שאבתם מים בששון" אחרי כיתה גימ"ל, ואבד לי השרטוט של "צעד תימני".

לבסוף, למרות השתייכותי ל"אצולה" המקומית:

מעולם לא הייתי באחד המשרדים של אבי.

מעולם לא פגשתי את גולדה, בגין, ביבי, ברק, פרס (פעם אחת שאשכח אותה מייד), אולמרט, מופז, ציפי לבני, ציפי שביט, צחי הנגבי, צחי שמעוני, קובי פרץ, יונית לוי, דוד ואורלי לוי, לוי אשכול ושאר הלוויים, הכוהנים ולמען האמת... למעלה משבעה מיליון ישראלים.

אבל פגשתי אותי... ואני ישראלי במובן הכי זר של המילה.

1967: עם איריס יוטבת ב"הוא הלך בשדות"

***

"האושר, כמו האור... רק כשהוא נשבר רואים את כל צבעיו"

פורסם ב־22 בפברואר 2011, 18:12 

אמש, בשעה 11:00, לאחר כמה שבועות פוסט־טראומטיים שבהם כתבתי מכתבי שטנה וטילפנתי למשיבון של האישה, בתקווה שתבקש ממני סליחה על שניצלה את אהבתי כדי להבטיח את עבודתה, והצליחה אף שאת התואר בקולנוע השיגה בתרמית ולא ידעה דבר על מה בעצם מדובר ובמשך שנה התחנפה אלי ואהבה להיראות איתי, לבוא אלי פעמיים־שלוש ביום כדי להביע את "הערצתה" אלי... בלי לראות סרט אחד שלי, או להגיב לשירים שכתבתי לה, או לקרוא את הבלוגים שלי... ומדי פעם ליטפה את האגו שלי ואמרה "אני אוהבת אותך".

ואני, בנאיביות, אהבתי אותה. הייתי פראייר מושלם וטיפש למדי, כי איך בגילי ואחרי ארבעה נישואים וכמה רומנים, עדיין לא ידעתי להבחין בין נשים שהתחילו איתי כדי להשיג משהו (בדרך כלל תפקיד בסרט - לפעמים לקדם את יחסי ציבוריותן...) כל נישואיי היו כתוצאה מאהבה הדדית והסתיימו בידידות... עכשיו, אחרי שלא הואילה לענות לי או להרים את הטלפון, כי כל מה שביקשתי ממנה היה שתתנצל לפחות על שאני מטריד אתכם זה שני בלוגים... אני פשוט רציתי לשתף אתכם, או את אלו מביניכם שחוו אהבה נכזבת כמוני וזקוקים לעצה בבחירה שבין הנקמנות לבין מחיקתה מ"הלם הקרב", בידיעה שבקרב על האהבה, היושר והכנות - אני ניצחתי. וה"הלם" יגיע אליה ביום שבו האנושיות תבוא לביקור בחייה.

אסי דיין ז"ל. "אני שונא אנשים מאושרים, ויותר מכל אני שונא את עצמי" // צילום: אסנת קרסננסקי

***

עבד כי ימלוך

פורסם ב־28 במארס 2011, 17:13 

תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת. תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם.

(משלי פרק ל')

את התואר "מר נפש" שאלתי מתוך מכתב של הפסיכיאטר שלי. מכתב שנשלח לביטוח הלאומי כדי שיוסיפו אחוז אחד ל־89 אחוז שכבר צברתי באופן הבא:

18 אחוז בשל הקילֶה (הרניה) שחטפתי בגיל שלוש כשניסיתי להרים את המורל בנהלל לאחר ההפסד בדודס לשבט אל־מאזאריב.

22 אחוז בגיל 11 בצהלה באמצע "מבצע קדש", כאשר הרמטכ"ל קפץ לכמה שעות הביתה עם שבויים מצרים, תות־אנך ותות־ענת־שדה. זוג ששקל שבעה טונות בגלל שהיו צמודים לארונות מתים מברזל ששקלו יותר בשנות ה־3,000 לפנה"ס. כדי שההליקופטר של אבא ינחת בשלום, זרקו כמה זיקוקים אדומים לסימון המנחת. אחד הזיקוקים האלה נפל לתוך המכנסיים שלי ושרף לי את התחת. משרד הביטחון אישר לי 22 אחוזים בתור פצוע מנור כוחותינו. היום לתחת שלום.

30 אחוז ב־1991. בעת מלחמת המפרץ, יצאתי לטייל עם כלבי בגן ציבורי בשכונת תל גנים ברמת גן. "כושי", הכלב, הקדים אותי, כאשר מאחוריי רץ במהירות אדירה דוברמן בשם "גונאר" (ע"ש גונאר יארינג) ששקל לפחות כמו שני דוברמנים... ותוך שהוא רץ ל"כושי" שלי... הוא דרס אותי והשאיר אותי על הדשא עם קרסול שהתנפח לגודל של שני "כושי" וחצי.

פינו אותי עם אמבולנס לתל השומר, ושם היתה אזעקה ושמו אותי על כיסא גלגלים וגררו אותי לבית הכנסת, שהוא מרחב מוגן. הסקאד התפוצץ על גבעת חיריה ופער בור שהמשטרה מצאה בו 500 סוליות חשיש. לי עשו ניתוח עם חומרי הרדמה נורא נוראאא נחמדים. אחר כך שמו לי גבס שעליו חתמו אושיק לוי, גרבוז, דורין פרנקפוקטר, ג'ודי־ניר־שלמה־אליהו, הרנטגן, הסי־טי, משה קצב, רם נאור (סוהר), רב ניצב בר־לב, א', ג', הבן אדם (סוחר)... 

הגבס - (רגל ראשונה) למכירה תמורת 1,499 שקלים במזומן. כל ההכנסה קודש למוסד לכלבי נחייה.

אני קיבלתי 30 אחוז נכות כי "עבד כי ימלוך" זה על שמי.

עוד 19 אחוזי נכות כללו מע"מ ו־8 אחוזים על חשבון יציאתי מהדעת ותרומת אלון גרבוז, מנהל סינמטק ת"א, בתנאי שלא אטריד אותו בסרטיי.

ואסיים במשפט מוכר שלי:

"אני יוצא מדעתי... תכף אשוב".

1976: הגשש החיוור ב"גבעת חלפון אינה עונה". "היה לי את הכישרון לכתוב ולביים שם כל מילה"

***

החופש הגדול שלי

פורסם ב־30 ביוני 2011, 12:57 

גם אני שבוי של ממלכת ההרגלים שעליהם הוחתמתי לאורך שנות הילדות שלי.

למשל, צחצוח שיניים. כבר שנים שאני חי עם תותבות עליונות ותחתונות. אבל אני מצחצח אותן כל בוקר וגם, מדי פעם, בא בטענות כלפי שן מסוימת שהיא כואבת לי!

"אבל השן בכלל לא שלך", משיבה אמי. ואני מייד ממציא סימפטום חדש: 

"...זה מוכר כ'כאב פסיכוסומטי' - כמו הפנטום. הרגשת הרגל למרות הכריתה", אני פוסק בטון של מומחה לכאבים (רפואה פָּליאטיבית), אבל אמי בת ה־94 מתייחסת אלי, בן ה־65, כאילו אני בן שש, ודי נרקוטי:

"טוב, טוב. קח אופטלגין... זה בארון השמאלי". ואני לא זז, כי מוחי מייד שולף שאלה מדעית ביותר לאמי:

"...את חושבת שאבא המשיך לראות, אחרי שאיבד את עינו השמאלית??" 

אמי הגיבה כמעט בצעקה: "האופטלגין בארון השמאלי!!"

הרגל נוסף הוא "החופש הגדול". עד היום אני תופס טרמפ על חופשת תלמידי היסודי ומזנק לקייטנה שלי... בחדר השינה, היכן שאני מתבצר לרוחב המיטה הכפולה בתחתונים בלבד, ככה שעם הכרס הנוזלת הריון לצידי, אני נראה כמו ציור סוריאליסטי של פרנסיס בייקון. במשיבון אני "נסעתי לחו"ל".

החדר כולו ממוזג קוטבית. דרך החלון אני רואה את יולי ואוגוסט מתיכים את כל הירוקים לצהובים, ואני חוזר למיטה, היכן שמחכים לי מאות דפים שהוצאתי מהאינטרנט והם כוללים את חומרי הלימוד שלי, כאילו מישהו בסוף החופש יבחן אותי על "המערכת הלימבית" במוח, או על "האירוניה הסוקרטית" או על "המדינה" על פי אפלטון או "הרצון העיוור" של שופנהואר...

ואכן, כך מיליארדי התאים במוח יצרו ב"אדם החושב" (הומו־ספיאנס) את הפועל האבסולוטי שמריץ את האבולוציה החדשה. אני מדבר על: הסקרנות האנושית (לא הסקרנות האינפנטילית "מי ניצח בדרבי", "מי זכה ב'האח הגדול'" או "מי הודח ב'היכל הבחילה'"). כמעט בכיתי כשהדיחו את אילנה אביטל, הדבר הכי אנושי בסביבה, זמרת מעולה, יפה וישרה, מקפידה על סדר וניקיון (קצת O.C.D לא יזיק שם). אני משוכנע כי כל הנשים הקטנות דרשו מבעליהן או חבריהן לסמס נגדה... מתוך קנאה!! (ואל תתחילו לנחש דברים!... יש לה חבר... קיבינימט).

הסקרנות שלי גובלת בהיסטריה. אם אני הולך ברחוב... שינקין למשל, מייד אני ממהר הביתה למחשב כדי לגלות כי... הוא היה רב, שישב במועצת העיר לפני כמאה שנה, ותרומתו הצנועה היתה ההצעה לקרוא לעיר: "תל אביב" על פי פסוק של יחזקאל הנביא: "ורוח נשאתני ותיקחני, ואלך מר בחמת־רוחי ויד השם עלי חזקה. ואבוא אל הגולה, תל אביב היושבים על נהר־כבר, ואשר המה יושבים ואשב שם שבעה ימים משמים בתוכם". 

כבר ב־1,500 לפנה"ס חזה יחזקאל, הנביא המסטול, שתל אביב תהיה עיר משעממת כי רוב הזמן יושבים בה. והרב שינקין הרגיש, כבר אז, שזה לא זה וחרא חומרים, והקפה לא מקיאטו... והוא ירד מהארץ!

כל הנ"ל להסביר שאני HOMO SAKRANUS... עד הערב עברתי על פסיכו־אנליטיים מפרויד (שאמר: "גם אחרי שלושים שנות מחקר של נפש האישה, אין לי בעצם מושג מה האישה רוצה"), מלאני קליין, פרנץ קוהוט... ועד ל"אני החצוי" של לאינג שיצא נגד הפסיכיאטריה.

בחוץ התחילה השמש לארוז את האור, והרגשתי בשינה מתקרבת, אז אספתי לקינוח, בפעם המאה, את סיפורו של טולסטוי "מותו של איוון איליץ'".

טולסטוי הוא הגאון, בעיקר בזכות הנוירו־כירורגיה 

שבה הוא מנתח את הדמויות וזה שווה בעוצמתו לציור פורטרט של רמברנדט...

טוב, נסיים בלינק שקיבלתי מאחת הנשים המצחיקות והאינטליגנטיות במדינה, נולי עומר (טוב, בפעם האחרונה, יש לה חצי חבר ואהבה... קיבינימט!).

והיא סיפרה לי על אתר שבו חבר'ה נורמטיביים עשו תחקיר וכתבה לנוכח העובדה שהתגלתה... שילדים העומדים דום בעת צפירות הזיכרון... יש להם זקפה!! ואין לזה הסבר. אולי תחושת ההזדהות עם המוות היא כמו אצל אנשים שתולים אותם, המתים בזקפה ולעיתים בשפיכה.

אז כחום הלילה נרדמתי עם תפילה קטנה: שיעבור בסביבה איזה אמבולנס שיצפור לי סוג של "עמוד דום".

ככה זה, כשאתה לא "מיכאל" מהשיר ולא מחכים לך, רק הספרים ש... יזיינו לך ת'שכל!

עם קרוליין ובנם ליאור // צילום: משה שי

***

נמאסתי

פורסם ב־11 ביולי 2011, 11:53 

"המוות הוא, בעצם, הודעת פיטורים מאת אלוהים. בהתאבדות אתה מודיע לו 'אני מתפטר'". אבל אין אלוהים, ודיברתי אל בני ב"מעריב" - רוח קרירה נשבה אלי מן הכתבה. אחר כך, לבדי, תפסתי עד כמה הייתי פוץ ומנוול ואבא מחורבן שמעז לכבול את בנו ולהצליף בו את ייסוריי ואת רצוני למות!?

ואחר כך נזכרתי שהענשתי אותו בנבזות עצמית. הילד הזה, שהוא צירוף של הגאוני ו"הנסיך הקטן" ואני אוהב אותו כל כך, שהתחלתי לבכות על שעיניתי אותו בזמן שהקשיב בשקט מופתי, באהבה וביראה שבטח חנקו את גרונו, לדיווח הקר על הוצאתי להורג ועל סכסוך השכנים המר ביני לבין חיי.

אני יודע שבגרונו חיכתה צעקה אדירה: "אבא! די עם זה! אני מתחנן, אבא... אל תיעלם לי! תפסיק לענות את עצמך ואותי!... אבא, דווקא אחרי הגמילה, דווקא כשיש לי אהבה גדולה ואני עומד להתחתן... ואני עובד ומסתדר לראשונה בכוחות עצמי... דווקא בזמן שאתה צריך להיות גאה בי... אתה בורח לי...!" אבל הוא הסתפק בלחישה לעצמו עם מבט לרצפה:

"אבא... תישאר קצת... בגלל, בגלל שאני, אוהב, אוהב אותך... חי". ואני לא יכולתי לשאת יותר את עצמי, הרגשתי כמה מאוס מצידי להתעלק על רשימת חפצי הגורל שלי שארזתי לפניכם לאורך פוסטים שהפכו לאוכלוסייה שממלאת את מזוודת הטיסה שלי לאין שם:

הבדידות, כישלונותיי באהבות שהוחזרו לעומתי כמו כתב יד שלי שחזר אלי מהמוציאה לאור עם המשפט המוכר: "לצערנו, לא נוכל להוציא את ספרך... צר לנו, כי הז'אנר הזה של האיש האבוד, הנע בתוך הבלאי שלו ואובדן היחסים הבין־אנושיים, כמו שכתבת: 'אני מרגיש כמו קסדה של אסטרונאוט שעפה מראשו והיא נעה במסלול אינסופי, ואני מתרחק מעצמי לאין קץ'".

היום נרגעתי. איש לא טילפן, כרגיל. גם לא אישה. קראתי בדבקות את "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי. תפיסת האבסורד קיבלה אצלי משמעות אחרת. האבסורד הוא לא ביני לבין העולם, אלא ביני לביני עם ההרגשה שנמאסתי עלי ועליכם, כמו הרוכל שמסתובב עם עגלה כבדה בזמן המנוחה שלכם וצועק את תוכן הבסטה שלו:

"בדידות בהנחה!! 'מעריב' משלשום עם המוות שלי!! חינם!! אהבות ישנות במצב טוב!... ללא טלאים!... חליפות שאפשר ללבוש לחתונה או הלוויה!! ו... אסי דיין! חינם!... תִקנו עכשיו לפני שיימאס על כווּלםםם!!!"

***

כישלונותיי - המיטב

פורסם ב־2 בדצמבר 2012, 10:40 

ביום שישי שעבר מלאו לי 67 שנים (האם זה עתה חיסלתי 67 שנים + שבוע, או מלאו לי 67 + שבוע?). הרמתי טלפון פניקיסטי לאחד מקרוביי, פרופסור למתמטיקה בן 32 (קורט וונגוט אמר בעניין: "אימה אמיתית היא לקום בבוקר ולגלות שבני המחזור שלך מנהלים את המדינה"), והילדון הגיב לשאלתי בצחוק דיפרנציאלי שהסתיים בשאלה עשרונית מאוד: 

"שמע, אסי דיין 'הגאון'... אתה זוכר את יום הולדתך כשמלאה לך שנה?"

"אני לא זוכר כלום מאז שנולדתי ב־23.11.1945", השבתי מהאמנזיה הדיס־אסוציאטיבית שהחרימה את חיי, ובעוד חודש תשודר בערוצים 8 ו־10 הביוגרפיה שלי מהלידה עד היום בשלושה פרקים בני ארבעים דקות כל אחד, אשר הוכתבו לי למטרת קריינות על ידי עשרות תחקירנים. בין השאר גיליתי שאני בן מזל קשת (כמו ש' ארצי שכותב משעמם ב"ידיעות" ואין לו טיפת הומור בשיריו עם הריקוד והברושים. אבל אין מה להתווכח עם הצלחה, קיסריה ומגבת).

הפרופסור התינוקי דיבר אליי קו־סינוסינית והכריז: "תשמע, סבא. בגיל שנה חגגו לך יום הולדת שקבע כי חיית מאפס עד 365 יום... מה שאומר שימי הולדת נחגגים לאחור. זאת אומרת שחיית קודם 37 שנה בסידרת המספרים הטבעיים שאינם מתחלקים אלא בעצמם. זהו זה... לאיזו כתובת לשלוח את החשבונית?"

הנחתי את השפופרת במקומה וניחמתי את עצמי במשפט של הסופר הצרפתי אנדרה מורואה: "להזדקן זה פשוט מנהג רע שלאיש עסוק אין זמן להתעסק בזה", והמשכתי להקליד את התסריט הבלשי ברוח ריימונד צ'נדלר (ראו יאיר לפיד, ראו פלגיאט). אבל בתור שמאלי (איטר יד ימיני) אני מסתבך בין הנו"ן והווי"ו הצמודות זו לזו (עוד מזימה של ביל גייטס נגד היהודון מארק צוקרברג עם "ספר הפנים" המייגע שלו ושל רוב אוכלוסיית העולם, שבמרכזה נמצאים רוברט אלן צימרמן שהתחזה לבוב דילן ואלן סטיוארט קניגסברג, שהמיר את דתו ל־י־וודי אהלן). אבל אני שמאלי כמו ברק אובאמה וביבי נהנתניהו החי"ד (החמאס ייקום דמם) בענן הבא עלינו תוך חצי שנה כש"כיפת הברזל" תחזור בתשובה ותהפוך לסרוגה. 

יום שישי בצהריים, ואני בתוך "פרקי אבות" שקובעים: "בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". ואני מנסה לספור עד 67, וקולי רועד וקולי נאלם ואני עומד להירדם, שלוש שנים לפני השיבה, 13 שנה עד לגבורה...

ואמי הנפלאה, התופעה, אהבתי הגדולה, בת 95 ואמורה "לשוח", אבל היא נוהגת וצלולה ופועלת לטובת הנזקקים (כמוני, למשל), ומשום מה לא נותנים לה את פרס ישראל על המגה־מפעל של חייה, ולי נותנים שלוש פעמים פרסי מפעל חיים. האחרון היה לפני שנה, מטעם פסטיבל חיפה... זה התחיל את השנה העגומה והנכשלת של חיי.

ותוך כדי עיון בנומבון "7 ימים", שצירף את קרן פלס לדנה ספקטור לש' ארצי, שבגילי המז"פ יכול לזהות "הרעלה ממנת יתר של כדורי שינה" ובשארית הכרתי אני נזכר במשהו חיובי שנאמר על ידי אדם בשם אדל: "התשובה לזִקנה היא לשמור על מוח עסוק, ולהמשיך בחייך כאילו המדובר בחיי נצח... תמיד הערצתי את צ'כוב בהתחילו לבנות בית חדש כשהוא מתעמת עם שחפת קשה".

ואז נרדמתי בישיבה מול המחשב המעצבן שלי (והוא באמת הצטרף לאיגוד אמריקני: "נגד התעללות במחשבים"...) אבל שנתי נדדה לאורך כל השנה ה־63 בחיי (2011) ואני מונה את כישלונותיי אחד לאחד, ונפתח ב:

1. בדידות

זה שש שנים שאני הולך לישון על מיטה כפולה שחצייה, דרך קבע, ריק! שש שנים של בהייה בנקודה שבתקרה וחיפוש מייגע בראשי אחר משמעות האמרה של ז'אן פול סארטר: "אם אתה בודד לכאב נפשך - סימן שאתה בחברה לא טובה", או המשפט של המשורר הענק ת"ס אליוט, הצודק לפחות לגביי: "אני לא מאמין שמישהו גדל אל הזקנה. אני חושב שמה שקורה לפני כן, הוא שבגיל מסוים אתה נעצר דום קטטונית בקור שמקפיא אותך, וכך אתה קופא הלאה".

ואני נטול חברים, כי אני לא סימפטי ודי אנטיפת. שזה כישלון להציל אותי משיני ה"בורדרליין" (היום אני יודע שמדובר במחלת נפש שבה הבדידות גורמת התפרצויות זעם אדירות סביב עניינים פעוטים). הבדידות, שבצדק אמרה עליה האם תרזה: "הבדידות ונטישת האנשים סביבך הן שיא העוני". הבדידות היא גם הסיבה שכמעט איני יוצא מביתי. אולי בגלל הפחד האגורפובי מקהל "המעריצים" שצועקים אלי: "הנה בא הגדול מכולם! הגאון שלא שם זין ואומר את האמת לכולם! מכה הנשים! הנרקומן! הבן של גנב העתיקות!!"

2. אהבה

הכישלון הנורא מכולם הופיע בשני פוסטים של "מר נפש". היה זה בעקבות העובדה ששתי הנשים לא אהבו אותי, ואותי הטריפה הנישט־אונות שלי, והנטישה שלהן אותי לטובת גילן הצעיר ממני בכארבעים שנה והן התביישו להיראות איתי, עניין שיוצר במתבונן הרגשה שאני שחקן זקן שתפס מעריצה בתור ה־Sugar daddy שלה.

חוץ מזה, אני מודה ומצטער על הפוסט אודות האישה, שפגעתי... מתוך אהבה שלא הושבה, ובעצם היותה מקסימה, כישרונית, טובת לב, סקרנית ברמה גבוהה ואני החלפתי את האהבה כלפיה בהערצה על יושרה וכנותה, והיא מין ידידה וחברה לזמן רב (עד להתפרצות של קנאה אידיוטית כלפיה, רק בגלל שהיא יפה, צעירה, עם מוח לא רגיל, ויש סיבה שיחזרו אחריה. אבל עד עתה היא היתה נאמנה כמוני, פרט לחיזור הווירטואלי וחסר הסיכויים אחרי מי שהיתה אשתי ואהבת חיי - ורד טנדלר דיין).

ואני עדיין בוהה בנקודה שבתקרה, אולי אזכה בשֵׂיבתי המתקרבת... לאהבה, לפני שלא אספיק לגעת עם נפשי וגופי באישה. אבל אני לא מוותר על מימרה שלוויתי מוורן ביטי: "אני מציע להתחתן עם בת שישים ואז על פי חוק, לגשת לבנק הקרוב ולפרוט אותה לשתי בחורות בנות שלושים".

3. בריאות וזמן ליצירה

"בנעורינו אנו נכנסים לצרות, בזקנה הצרות נכנסות בנו" (בוורלי סילס).

"אתה מזדקן כאשר אתה רואה ביומן שלך המון שמות שמתחילים בד"ר" (הריסון פורד).

ואין לי ספק שהכישלון הקשה ביותר השנה היה של הסרט "ד"ר פומרנץ". כישלון שגרם לי לדיכאון, שיחד עם הבדידות הביא אותי לניסיון התאבדות. זה התחיל בכמה הקרנות בכורה שבהן הקהל יצא מכליו, והמשפט: "גאוני ומצחיק" נישא בפי כל, כולל המבקרים. 

אבל הקהל לא הגיע. אולי משום שכמו "חלפון", ייקח לו זמן להבין את מלוא המשמעות המצחיקה בטירוף והעצובה באותו טירוף. אני, על כל פנים, חושב שזה סרטי הטוב ביותר. יותר מ"אגפא" ומ"שלאגר", פחות מ"מר באום" ו"שמיכה חשמלית", אבל בהחלט כתבתי, ביימתי ושיחקתי בסרט גאוני. והביקורת היחידה שיש לי, זה על הקהל שאינו מצליח להתפעם מרמת המשחק, הדיאלוגים והפילוסופיה שמאחורי כל זה... אבל עוד נראה איך ד"ר פומרנץ יהפוך תוך עשר שנים למצרך יסוד של רוחנו.

עכשיו אני על המיטה, מחפש נקודה בתקרה כדי לבהות בה. אבל אריסטו אמר: "ביישנות היא קישוט לצעירים ונזיפה לזקנים". אז אני יורד עם המבט כדי לגלות את גופי המתרסק לאיטו, עם הגב הכפוף, עם הראש בדרכו ללחך את הרצפה. ואני מחייך בחושבי על משפט של ביל קוסבי: "כמו כל מזדקן, אני מתחיל את היום עם קפה ומודעות האבל", ואני קם ומתחיל לנוע מ"פחד נמוכים מפני נפילה", אל חדר המקלחת, היכן שבאמת ה־67.

אני פוגש את פניי, שעל כך אמר אלבר קאמי: "די! אחרי גיל מסוים כל אחד אחראי על מראה פניו", ואצלי הן כישלון אמורפי, פנים שהיו עם יופי מיתולוגי ונשרו. כאילו פרנסיס בייקון עמד לצייר דיוקן שלי בשם "נטורה מורטה" או "טבע מת", או, במילים שלי: "דיוקנו של אסי דיין - רוב הזמן 'לשעבר'". ואני מסרב להישיר מבט אל פניי הבודדות, החולות, שנראות כמו עבודה של קבלן הריסות שפשט את העור שלי וצבע אותן בסגנון "מסכת מוות": לבנות, עצובות, ועיניי דומעות.

ואני מתבשר, כל העת, כי 2011 היתה שנת השמיטה של כל נכסיי הנפשיים, הפיזיים והדמיוניים. ואני חוזר למיטה, מגולח, למבט הבוהה בנקודה שבתקרה... אולי היא תפער את עצמה לרווחה ואהבה אמיתית תרד אלי, תנגב את דמעותיי ותשיב לי את חיי.

פייד אאוט לשחור. כותרת: "סוף־סוף" והאור נדלק באולם. הקהל עוזב כשברקע שומעים קריין שמצטט את קונפוציוס: 

"זִקנה, תאמינו לי, היא דבר טוב ונעים. זה נכון שהיא מורידה אותך, בעדינות, מהבמה... אבל אז אתה מקבל מושב נוח בשורה הראשונה... ואתה צופה בהמשך עלילת העולם!" 

shishabat@israelhayom.co.il

הרולינג סטונס ריסקו את הבמה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו