לבוש בחליפת זמש בצבע בורדו, המיקרופון בידו, עמד גדעון הוד במשחק הראשון שלו בהיכל הספורט ביד אליהו ושידר לקול ישראל את המשחק של מכבי ת"א מול זימנטל מילאנו. השנה היתה 1972.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"אז עוד לא שידרו משחקים בישיבה", הוא נזכר בהתרגשות. "אני עמדתי כל המשחק! וגם באתי עם חליפה יפה, כאילו אני חתן השמחה, אפילו שבכלל לא ראו אותי. היה לנו הדר בלב לשדר משחקים. הרגשתי זכות גדולה".
השיבה זרקה בשערו של הוד מזמן, אבל השיער עדיין שופע, כמעט כמו פעם. לפני כמה ימים חגג את יום הולדתו ה־80, אשתו אילנה אירגנה לו מסיבה עם כל החברים הטובים בדופלקס הנאה שלהם בשכונת אפקה בתל אביב. הוד אומר שאם היה בכושר היה לוקח אותה לטיול בחו"ל, "אבל הברכיים כואבות לי מאוד. כנראה אעבור ניתוח".
גדעון הוד הוא מגדולי שדרי הספורט בישראל. זה שהרעיד לנו את הלב בקולו המחוספס ("קיבלתי את הקול שלי מאלוהים") והעניק לנו רגעים של אושר אמיתי - בניצחון הענק של מכבי ת"א על צסק"א בווירטון (בלגיה, 1977), בזכייה הראשונה בגביע אירופה לאלופות מול וארזה בבלגרד, בניצחון של נבחרת ישראל בכדורסל על יוגוסלביה באליפות אירופה לנבחרות בטורינו (1979) ובעוד אינספור שידורים חיים בלתי נשכחים. תמיד בלט בקולו המתלהב, המדויק, שכל סל הופך איתו לחגיגה גדולה.
את הפיינל פור האחרון של מכבי ראה בטלוויזיה, בערוץ 10. "יורם ארבל הוא שדר נפלא, הכי טוב שיש לנו כאן. יש לו קול בריטון וחוש הומור, הוא יודע שפות, העברית שלו טובה, ומבחינת תפיסת השידור, הבידור להמונים, אין כמוהו. הוא מקום ראשון".
אבל לא מעצבן אותך שארבל טועה בשמות? נגיד, לעולם יזכרו לו את הטעות בסל הניצחון של מכבי בחצי הגמר, כשחשב שזה דווין סמית' במקום טייריס רייס.
"נכון, זה לא בסדר שטועים בשמות. זה לא צריך לקרות. אבל אני אגיד לך איך זה קורה. כשאתה אומר הרבה פעמים שם של שחקן, זה כבר מתגלגל לך על הלשון ונדבק. זה מה שקרה ליורם. כשהוא יטעה הרבה, הוא בטח יעזוב.
"אתה יודע, אני הייתי ניגש למאמנים ולעוזרי מאמנים של הקבוצות היריבות, באימונים שלפני המשחק, ושואל שם אחר שם, איך אומרים אותו נכון. שעות הייתי יושב ורושם ומשנן. שמות מסובכים של שחקנים יוגוסלבים ורוסים ומה לא. ועוד פעם לפני השינה. עד המשחק זה לא היה עוזב אותי. רק לא לטעות.
"אני שונא כשטועים בשמות, אפילו בעיתונות הכתובה. פעם התקשרתי לניב רסקין, כשהוא היה מגיש את פינת הספורט בגלי צה"ל, ותיקנתי לו שמות של קבוצות. הוא הודה לי.
"ב־1992 הייתי במשחק של מכבי ביוון. התאורה לא היתה טובה, שידרתי את המשחק ממרחק, והחלפתי בשמות של שחקנים. זה הדליק אצלי נורה אדומה. החלטתי לפרוש משידורי כדורסל".
למה לא גדלים לנו כאן שדרי ספורט ראויים, חוץ מאחד או שניים?
"להיות שדר זה אופי, זה אהבה, זה ידע, ויש עוד כמה דברים. אני חושב שלשדרים הצעירים אין מספיק הדרכה. כל אחד תופס כאן מיקרופון, והופ, הוא שדר. זה מוסר לזה וזה מוסר להוא.
"זה לא עובד ככה. שדר ספורט זה מקצוע לכל דבר. או שיש לך את זה ואתה לומד ועושה את זה כמו שצריך, או שלא. אני למדתי הרבה מנחמיה בן אברהם, למשל. הייתי בא לכל שידור באהבה, בתשוקה, בהתלהבות שיא. הרגשתי שאני גם העיניים של המאזינים, תיארתי הכל: מה קורה ביציע, מה קורה מסביב, מי קם, מי יושב, כל מה שראיתי אמרתי בשידור. צופי טלוויזיה היו מספרים לי שכשאני משדר, הם צופים במשחק בטלוויזיה בלי קול, ושומעים את השידור שלי ברדיו".
הוד (מימין) עם זוהיר בהלול ודני דבורין באולפן "שירים ושערים" // צילום: אסנת קרסננסקי
הוא פריק של תוכניות ספורט, ולא מפספס אפילו תחרות זניחה של בדמינטון בערוץ איטלקי נידח ב־2 לפנות בוקר, "יש לי פה צלחות לוויין וקליטה של 150 תחנות שונות מכל העולם".
לתוכניות הצעקות ברדיו קשה לו להתחבר. "יש לא מעט פרשנים שבכלל לא שיחקו מעולם במקצוע שהם מפרשנים, הם פוגעים בשחקנים ובקבוצות, מעליבים, ואני מאוד לא אוהב את זה. יש הבדל בין ביקורת לגיטימית לבין מילים קשות ופוגעות".
איך אתה רואה את ההשתלבות של חבר שלך מקול ישראל, דני דבורין, בתוכנית הספורט של רדיו ללא הפסקה? אתם שייכים לדור אחר.
"תראה, דני לא צעקן. אני לא יודע אם טוב לו שם ולמה הוא היה צריך את זה. פגשתי אותו בטיול של גמלאי רשות השידור ושאלתי אותו איך הוא מרגיש שם, והוא אמר שהוא מבסוט. אני לא אוהב לפגוע באנשים ולהגיד להם כל מיני דברים שאולי הם לא מרגישים על עצמם.
"אני לא הייתי מצטרף לתוכנית כזאת בשום פנים ואופן. זה לא תורם לתרבות שלנו, כל הסגנון הפרוע הזה".
זה מה שרואים גם במגרשים, לא? צעקות, קללות, מכות.
"אני לא מבין מאיפה זה בא. מאיפה כל השנאה הזאת במגרשים. אני שומע את קריאות הגנאי נגד שמעון מזרחי ומשתגע, זו בושה וחרפה. בילדותי שיחקתי בהפועל תל אביב בכדורסל, אבל מעולם לא שנאתי את שמעון.
"במגרשים בחו"ל יושבים שוטרים כל שני מטרים, ומי שמעז להתחיל עם קריאות שנאה, מייד עוצרים אותו. יש מקומות שגם שולחים לכלא על דברים כאלה, ובטח על אלימות. כאן בתי המשפט נותנים עונשים מצחיקים".
תחנת הדלק באיטליה
הוא נולד בתל אביב הקטנה ב־1934, הבן הבכור של אברהם וחנה, ואח לפיני ושוש. "אבא שלי היה בנאי, אבל הוא פרש וקנה קיוסק קטן ברחוב מרכז בעלי מלאכה בתל אביב. אמא היתה תופרת. היינו בית די עני, לא היה הרבה בבית, והסתפקנו במועט. בתור ילד עזרתי לאבא למכור בקיוסק.
"בפולין, אמא היתה שחקנית כדורסל וכדורעף, וממנה כנראה קיבלתי את האהבה שלי לספורט כבר בתור ילד. שיחקתי כדורסל וטניס במחבט קרוע במגרשים הישנים של מכבי ליד קולנוע אוריון".
בצבא התקבל לקורס טיס אך הודח בשלבים הראשונים, ונשאר לשרת בחיל האוויר כפקיד רכב. ב־1955, אחרי שהשתחרר, ניגש לקורס שדרנים ברדיו, שאותו העבירה ראומה אלדר ובו נכח גם חיים יבין, והתקבל. משם המשיך למחלקת הספורט הצעירה של קול ישראל.
ב־1966, כשנסע לטיול באיטליה, שמע לראשונה שידורי כדורגל מהמגרשים. "נכנסתי לתחנת דלק עם הפיאט 850, שאיתה טיילתי באיטליה, והמתדלק בכלל לא ניגש אלי. אני מחכה ומחכה, וכלום. פתאום אני רואה שטרנזיסטור קטן דבוק לאוזן שלו. התקרבתי אליו, ושמעתי שדרים מדברים באיטלקית בקצב מסחרר, קלטתי שזו תוכנית רדיו מהמגרשים. זה היה פנטסטי.
התמונות שבאלבום. לוקח הפסקת סיגריה באולפן // צילום: משה שי
"איך שחזרתי הסתערתי על נחמיה בן אברהם, שהיה מנהל הספורט ברדיו, והצעתי לו לעשות תוכנית כזאת אצלנו. הוא הסתכל עלי בפליאה: 'מי ייתן לנו לשדר כאן בשבת מהמגרשים?'"
ארבע שנים מאוחר יותר נוסדה התוכנית "שירים ושערים". הוד גאה שהיה בין הוגיה ומגישיה הראשונים, עם עמי פזטל.
"את השם המבריק הביא משה חובב, שהיה מנהל הרדיו. זאת היתה מהפכה רצינית בתפיסה של השידורים. היתה לנו אז האזנה עצומה, ריתקנו עם שלם".
הוא הסתובב במגרשי כדורסל בלא פחות מ־47 ערים ברחבי העולם. סיקר את משחקי מכבי ת"א במשך עשרים שנה, 13 אליפויות אירופה לנבחרות בכדורסל, 11 אולימפיאדות, משחקי מכביה, כינוסי הפועל ומשחקי מונדיאל. אבל כשמגיעים לדבר איתו על המונדיאל ההוא בספרד, 1982, הוא מאדים מכעס.
הוד היה ראש המשלחת, שמנתה גם את דני דבורין ואת רמי יצהר. כשהתברר שחלק מהמשחקים דוּוחו מהמלון ולא מהמגרשים, הארץ געשה ורעשה. בכל מקום עלתה השאלה "בשביל מה הם היו צריכים לנסוע ולבזבז כספי ציבור, אם בלאו הכי הם רואים את זה בטלוויזיה", כשמתלווים אליה חיצי לעג על "החפיפיות של שדרי רשות השידור".
"אני חי את הסיפור הזה עד היום", אומר הוד. "נפגעתי שהפילו עלי את התיק הזה. חלק גדול מהבעיה היתה יחסים אישיים לא תקינים בינינו. שנאה בין אנשים. עם רמי יצהר אני לא מדבר מאז. עם דבורין תמיד ידעתי להפריד בין העבודה המקצועית המשותפת ליחסים האישיים, שהם מאוד קורקטיים. לא היינו חברים, אבל ידענו לעבוד יחד.
"בספרד, כל שדר היה באזור אחר. לא היינו אמורים לשדר שידור מלא את כל 52 המשחקים, אלא רק את טקס הפתיחה, את משחקי רבע הגמר, את חצי הגמר וכמובן את הגמר. גם לא היתה שום אפשרות ליותר מזה, כי עמדת שידור עלתה אז 2,400 דולר למשחק. אני בכלל לא ידעתי שהגיעה דרישת תשלום כזאת לרדיו עוד לפני המשחקים.
"גם במונדיאל במקסיקו ב־1986 לא שידרנו את כל המשחקים מהמגרש. זה היה הנוהג".
ובתור איש מקצוע כל כך ותיק, אתה לא רואה בעיה בזה שמדווחים על משחקים מהחדר במלון ולא מהמגרש?
"לא. אני הייתי במדריד כל היום במרכז העיתונות, עבדתי מהבוקר עד לפנות בוקר. דני ורמי לקחו טייפים והקליטו אנשים, מאמנים, שחקנים. שידרנו לא מעט משחקים מהמגרשים - יותר ממה שעשו במונדיאלים לפנינו, תאמין לי.
"היום, יורם ארבל ושגיא כהן יושבים בחדר באולפן ומשדרים, למשל את ברצלונה, והצופים לא יודעים שהם לא שם. הם לא צועקים כל הזמן שהם באולפן. ואיך שנגמר המשחק - הופ, הם עוברים לשבת ליד מודי בר־און. נו, מה תגיד על זה?"
בכל זאת, הדיחו אותך בעקבות הפרשה הזאת.
"כן, קפץ איזה חבר כנסת והתחיל לצעוק, ועשו כתבות בעיתון, ופתאום זה הפך לבלאגן ענקי. נקדימון רוגל מונה לבורר. שלושתנו העדנו לפניו, ועד היום אני יודע למה הוא פסק שאני כביכול אשם בעניין. הדיחו אותי מראשות דסק הספורט ברדיו, אבל אני רק הרווחתי מזה. לא הייתי צריך יותר לנהל את האנשים האלה, והתמקדתי בשידורי ספורט ובכל התוכניות האחרות שלי ברדיו".
רמי יצהר מסר: "מעולם לא התבקשתי ולא שידרתי משחק בשידור חי מהמלון. בשל אי הזמנה של עמדות שידור נאלצתי להסתדר לבד, וכך עשיתי. בעזרת קשרים אישיים שלי עם עיתונאים מחו"ל הצלחתי לשדר מתוך האיצטדיונים, בעזרת טלפון שהועמד לרשותם.
"אכן, היו גם דיווחים מבתי המלון, אך הללו נגעו למשחקים שהתקיימו בערים אחרות, לא במקומות שאנחנו היינו. זה לא היה שידור חי של משחק אלא דיווח על משחק כזה או אחר לאחד היומנים, וזה נוהג מקובל. גם דני דבורין לא שידר משחק חי מהמלון.
"צר לי שמר הוד נענש על התנהלותו, הוא זה שהעלים מההנהלה שצריך לשלם על עמדות שידור. ועדת נקדימון לא מצאה שום פגם בהתנהלותי. להפך, קיבלתי ציון לשבח מנקדימון ומראש מחלקת החדשות ברדיו דאז. כל הסיפור הזה בטח לא קשור ליחסים כאלו או אחרים בינינו, אלא להתנהלות לא נכונה של מר הוד".
"היינו לבד, כולם האזינו לנו"
כבר 15 שנים שהוד פנסיונר של רשות השידור, אבל לא מפסיק לעבוד, תמורת שכר של 560 שקלים בחודש. "זה לא הכסף, זאת האהבה", הוא אומר בעיניים נוצצות.
יש לו פינת ספורט יומית ביומן חצות של רשת ב', אבל חוץ מספורט, אהבתו הגדולה היא המוסיקה הקלאסית. מאז 1988 הוא עורך ומגיש את תוכנית המוסיקה הקלאסית "פנינים לשבת" ברשת ב', בימי שישי בערב. שלוש פעמים בשבוע הוא משדר תוכניות צהריים בקול המוסיקה.
"אני מת על העבודה שלי גם היום. הנה, ביקשו ממני לעבוד בחג שבועות - והסכמתי מייד". ואם לא די בכל זה - פעם בשבוע הוא מתנדב בספרייה לעיוורים בתל אביב, מקריא כתבות שלמות מהעיתונים. לפני כשבועיים קיבל פרס מיוחד מעמותת אומ"ץ בערב "אנשי המופת בספורט הישראלי". אף אחד מאנשי הרדיו, מנהליו או חבריו לעבודה בהווה ובעבר, לא נכח באירוע.
נעלבת?
"אני כבר לא נעלב יותר. הספיק לי מזה. בשבילי, הפרס הזה היה סגירת מעגל יפה, כי אני כבר כמעט 60 שנה עובד ברדיו. מה לא עשיתי? הגשתי תוכניות מכל הסוגים, כולל התוכנית 'אור ירוק', שמאוד אהבתי ועזרה להוריד את מספר תאונות הדרכים. שידרתי מכל המגרשים בעולם, ותמיד הייתי חרוץ, וורקהוליק. העבודה תמיד היתה הדבר הראשון והמרכזי בחיי. עד היום אילנה אשתי מתלוננת שבערב שבת אני לא בבית כבר עשרות שנים, כי אני באולפן.
"מעולם לא קיבלתי מהרדיו פרס כלשהו. והייתי צריך לקבל הרבה פרסים. היחיד שאי פעם כתב לי מכתבי תודה והערכה היה משה חובב, שהיה מנהל הרדיו והתרגש מהשידורים שלי.
"לפני כמה שנים החליטו ברשת ב' לעשות תוכנית ספורט יומית בערב. לא קראו לי, לא הכניסו אותי לזה. זה פגע בי. מאז אני משתדל להיות במקום אחר. אני נהנה מאוד מהעבודה שלי, ומצב הרדיו או מצב רשות השידור הם לא הבעיה שלי.
))))))))))4.jpg)
משדר מלוס אנג'לס ב־1984, אחת מ־11 האולימפיאדות שבהן היה // צילום: יעקב סער/לע"מ
"בכלל, הזמנים השתנו. פעם היינו לבד, כולם האזינו לנו. היום יש תחרות מטורפת. כל אתרי האינטרנט, המחשוב, הקדמה, שינו את המצב. מבין הוותיקים, רק שמוליק רוזן, אני, מושיק טימור ואיציק נוי, שצעיר ממני בכמה שנים טובות, נשארנו ברדיו.
"אני מתגעגע לנחמיה בן אברהם, הייתי מאוד קרוב אליו. אני לא יכול לשכוח איך אחרי שנפצעתי קשה בתאונה עם אופנוע כשהייתי במילואים ערב מלחמת ששת הימים, הוא התייצב בבית החולים בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים לבקר אותי. אני מתגעגע לשידורים שלי עם גבי גזית, ולעמיקם רוטמן ולרבים אחרים.
"אתה יודע שאני הבאתי לרדיו את מאיר איינשטיין, כרמלה מנשה, אבי רצון ורבים אחרים? אף אחד מהם מעולם לא אמר לי תודה. זה המצב".
4,000 תקליטים ודיסקים
לאילנה (70) הוא נשוי כבר 46 שנים. יש להם שלושה ילדים - הדס (44), ניר (43), ודיתה (40), ושלושה נכדים ("הרביעי בדרך").
"קשה לי לתפוס שאני בן 80. יש לי כל כך הרבה מרץ ושמחת חיים וכוח לעבוד, שזה לא מתקבל על הדעת, הגיל הזה. אני בטוח שמישהו התבלבל בתעודת הזהות שלי ובמקום 1934 היה צריך להיות רשום 1943".
יש מחשבות על המוות?
(צוחק) "לא, אני לא מצליח לחשוב על זה. בטח שלא מפחד מזה. אולי בעוד שנתיים אתחיל להרהר בכך".
הוא דובר לא פחות מחמש שפות זרות (אנגלית, גרמנית, צרפתית, איטלקית ויידיש, "לא כולן באותה רמה"), שרכש בעיקר הודות לנסיעות הרבות לחו"ל, והודות לצפייה בטלוויזיה והאזנה לרשתות זרות ברדיו. בבית, בפינה מיוחדת ליד הסלון, יש לו כמה פטיפונים ישנים, "אחד מהם קיבלתי מבחור נחמד מקיבוץ צאלים, שצילצל אלי יום אחד, אמר שהוא מאזין קבוע שלי וביקש שאבוא אליו לקיבוץ".
ליד הפטיפונים האלה מונחים לא פחות מ־4,000 תקליטים, דיסקים וקלטות, רובם של מוסיקה קלאסית. "אני מעדיף את היצירות הקצביות, כמו במגרש, כמו בשידורים שלי".
בעודנו מדברים, הטלפון הקווי בבית מצלצל. על הקו אחד ממאזיניו הוותיקים, התקשר להתעניין בשלומו ובמצב הברכיים שלו. הוד יודע לספר שהאיש בן 88, "מאזין מסור ונאמן, ויום אחד הוא גם בא לבקר אותי באולפן. תראה איך הוא מתקשר כי הוא יודע שאני סובל מהברכיים. המאזינים שלי עושים לי את היום".
לא מעט שעות ביום הוא יושב בכורסה העתיקה וצופה בטלוויזיה. חדשות ממש לא מעניינות אותו, והס מלהזכיר את תוכניות הריאליטי. אם לא ספורט, מקסימום "נשיונל ג'אוגרפיק". בלילה הוא ישן לא יותר מארבע שעות.
יש לו המון זיכרונות. הוא היה מיודד עם רלף קליין ז"ל ואוהב עד היום את שמלוק מחרובסקי, המנהל המיתולוגי של מכבי ת"א. "אין אנשים כמוהו, אני אוהב אותו אהבת נפש. הוא תמיד קרא לי גדעונדלה, יש לו אישיות כובשת והוא היה מצחיק אותי עד לב השמיים".
מי הכי ריגש אותך על המגרש?
"ברקוביץ', ברודי וארואסטי. איזו אהבה היתה להם למשחק, איזו תשוקה. איזה כישרון. מיקי היה ווינר ענק. פעם היה דבר כזה שלא רוצים להגיע למשחקי הנבחרת, כמו היום? לא היו דברים כאלה".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו