אצא לי אל היער

חוויית השינה באוהל, ההמתנה בתורים המשתרכים לשירותים כימיים משותפים, צחצוח שיניים מול מאות זרים, אבק, חול ומאבק מול דרדרים, קוצים ואבנים עקשניות זכורים לי היטב מימי הטירונות הרחוקים - ולא לטובה. כעירונית, כל יציאה לטבע מצריכה שכנוע, אבל כשהציעו לי לסקר את פסטיבל יערות מנשה, לא חשבתי פעמיים לפני שהודעתי: אני שם. 

הפסטיבל, שנפרש על פני סוף שבוע ארוך לפני כשבועיים, התקיים זו השנה השישית ברציפות והצליח למצב את עצמו כאחד מאירועי האמנות והמוסיקה הבולטים בישראל. אמנם הוא נחשב לאחיו הקטן של "אינדינגב", אבל אחרי סוף שבוע מלא חוויות ומוסיקה תחת כיפת היער, אפשר לקבוע בהחלט כי הוא מיישר איתו קו ומתחיל לקבל זהות משלו.

וכשמדברים על "זהות משלו" הכוונה אינה רק למופעים הנערכים בו או למיקום המיוחד. מוקדם יותר באותו שבוע הגעתי למקום כדי לחזות בהקמתו והבנתי שכאן לא מדובר בעוד מופע פארק עם חברת הפקה מקצועית ומתוקתקת, שמקימה בתוך כמה שעות בימת ענק. כבר אחרי שטעיתי בדרך פעמיים והגעתי לתחילתה של דרך חתחתים רצופת עפר ואבנים קטנות ומעצבנות שהתפתלה לאורך שדות, כרי מרעה ושבילי יער שרק פרסות של בקר יכולות להם, הבנתי שפסטיבל יערות מנשה זה משהו אחר. בסוף הגעתי בשלום לקרחת יער, שנראתה כמו אתר בנייה חובבני וממש לא כמו אתר שהולך להכיל שלוש במות, מתחמי הופעות, סדנאות, מתחם יצירה, מתחם טיפולים, מתחם מזון, שני ברים, גן ילדים קטן וכ־6,000 אנשים במשך שלושה ימים דחוסים של מוסיקה ותרבות.

באזור היו פזורות קבוצות אנשים שעסקו בפעילויות כגון סחיבת ציוד, התקנת גדרות, ציור שלטים, הרמת ציליות ועוד. כמעט כמו חניכי תנועת נוער שנערכים לטקס מרגש. מעל הכל ריחפה רוח של רוגע, אחוות יצירה, ובגדול - חוסר לחץ מוחלט, מה שבעגה המקצועית נקרא "שאנטי".

בלב העשייה פגשתי בשלושת עמודי התווך של הפסטיבל: נתי וירבה ועומר דיין - תושבי הקיבוצים במועצה האזורית מגידו - ובהדס ואנונו, המנהלת האמנותית והמפיקה. את השיחה איתם ניהלתי בעודנו רובצים על ספות ישנות שהובאו למקום לטובת המקימים ובין בקבוקי בירה ריקים, כאשר בין לבין מפריעים את הראיון קולות דפיקות, ניסור, חציבה, צפצופי טרקטורים ברוורס, משאיות, מנופים ושאר כלים מחוללי רעש שלאט לאט הקימו מערך שלם לפסטיבל המוני מסביבנו. כאן זה לא פארק הירקון, כבר אמרנו? 

התהייה הראשונה שלי נגעה לעובדה שהפסטיבל נפתח בעוד יומיים ובינתיים רק במה אחת עומדת על תילה. "אה, שטויות", אומר לי נתי, "כל שנה זה ככה, וכל שנה הכל מוכן בזמן". נתי מספר שהרעיון להקים פסטיבל הגיע מתוך חסך תרבותי גדול מאוד באזור, ומעבר לזה, חסך גדול בשיתוף פעולה בין הקיבוצים השונים: "רצינו לייצר הוויי של תרבות משותפת ותוכן אמנותי באזור. היתה תחושה שחסרה לנו תרבות עכשווית, משהו להתבסס עליו מלבד המסורות הישנות. דור הקיבוצים הצעיר רצה ליצוק תוכן משל עצמו למסורת הקיבוצית, וזו היתה הדרך שבה בחרנו". 

הרוקחים שהקדימו תרופה למכה

"המטרה היתה לייצר תרבות עכשווית שתהיה משותפת לכלל הקיבוצים באזור", מחדד עומר, "למשל, עד לפני חמש שנים בערך לא הכרתי את נתי בכלל, הוא גדל במשמר העמק ואני בעין השופט. היתה מין יריבות סמויה כזו בין יישוביי ההר ליישוביי העמק ופשוט לא יצא לנו להיות בקשר. הרעיון לייסד פסטיבל פה ביער שינה את זה. עכשיו, הודות לפסטיבל, יש פה קהילה אזורית גדולה ומאוחדת".

אחרי שהרעיון הראשוני עלה לאוויר, ניסו החבר'ה מהקיבוצים במשך שנה לחשוב איזו דרך לנקוט כדי להשיג את המטרות שהציבו לעצמם. "אמרנו שאנחנו רוצים לעשות משהו גדול שיותיר חותם, אבל לא ידענו מה", נזכר נתי, "עפו כל מיני רעיונות, הזויים יותר ופחות, עד שמישהו הציע לקחת את כל היוזמה העלומה הזו החוצה, אל הטבע, ואז עניין הפסטיבל קרם עור וגידים. בשנה הראשונה לכינונו לא ידענו שום דבר, ירינו לגמרי באפילה. לא היה תקציב, לא היו אנשים, אבל היה ליינאפ מעולה - הגיעו עוזי רמירז ורמי פורטיס - וזה להזכירך קרה כשעוד לא היתה תודעה של פסטיבלים בכלל בארץ. האינדינגב התחיל שנה או שנתיים קודם לכן, וזהו. מי שמע על פסטיבלי מוסיקה בארץ לפני כן? השנה השנייה גם קירטעה אבל בשנה השלישית משהו השתחרר וזה נעשה קל יותר. אנשים כבר התחילו לפנות אלינו ולא היינו צריכים לחזר על הפתחים. הקהל התחיל יותר להבין את הראש והכנסנו הופעות מיינסטרים לצד הופעות האינדי שאפיינו אותנו עד כה".

"מעניין לראות לאן הפסטיבל הזה הגיע ולאן הוא עוד יכול להתרומם", מסכמת הדס. "המטרה היא לייצר עניין גם בקרב הקהל המקומי וגם בקרב קהל מחו"ל. הרי פסטיבלי מוסיקה מתקיימים בכל העולם, למשל במדינות דוגמת סרביה ומקדוניה, ואנשים מכל העולם מגיעים אליהם. אין שום סיבה שזה לא יקרה בישראל". 

מבחינת נתי, "הדבר העיקרי בהתפתחות של הפסטיבל הוא הרצון לשמור על הקהילתיות, שבשבילה אנשים באים מכל הארץ. מופעים כאלה ואחרים זה אחלה, אבל הדבר המרכזי כאן זה הקשר בין האנשים".

האינטימיות נשמרת

יומיים לאחר מכן, בצהרי יום חמישי, ארזתי את החבר, את האוהל ופק"ל קפה וגייסתי את הפיג'ו החבוטה שוב לעשות את דרכה במעלה ההר. בעלי המכוניות התבקשו לחנות בשדה נטוש ולעלות בעזרת שאטלים, וכשהגענו למקום היה נדמה לי שכל קשר בין קרחת היער שבה ביקרתי לבין מתחם הפסטיבל המואר, הצוהל והשמח שבו הייתי רק יומיים אחר כך הוא מקרי לחלוטין. כפי שנתי חזה, הצוות עמד ביעדים והקים מתחם פסטיבל לתפארת: שביל אחד ארוך התפתל מהכניסה הראשית אל עומק המתחם, ולאורכו היו פזורות התחנות השונות: במת הסצנה, שבה התקיימו הצגות הילדים בבקרים והופעות קטנות יותר לאורך הצהריים והערב, דוכני אמנות ויצירה, מתחם נגינה בדיג'ירידו, דוכני מזון, מתחמי זולה וישיבה, חנות צ'אי, במת הארמגדון, שני ברים ובמת השורש - הבמה המרכזית. המתחם היה עמוס אך עדיין מרווח, מסודר ומשולט לכל אורכו.

הקהל נחלק לצעירים שנראו כאילו הרגע חזרו מהודו, כל מיני פיות ושדונים, ילדי טבע היפים וקיבוצניקים צעירים שבאו להתנתק מהעולם ולהתחבר לטבע, לשמוע מוסיקה ולספוג תרבות. את הרושם הראשוני הזה קילקלה במעט העובדה שהמתחם שבו השתרך התור הארוך ביותר היה מתחם הטענת הניידים. נראה שהנוער מעוניין בהתנתקות, כל עוד היא כוללת חיבור ישיר לפייסבוק ולאינסטגרם. האווירה היתה אינטימית וקהילתית, כאילו כולם מכירים את כולם וכולם חברים בפוטנציה.

את יריית הפתיחה של הפסטיבל ציינה עבורי הופעתה של להקת הקולקטיב, שאירחו את שלומי שבן על הבמה המרכזית. כשהם מתחילים לנגן הקצב המקפיץ שלהם מתפזר ביער, והקהל שמולם מתחיל לנוע. אלא שאנחנו נתקענו בול מול "העץ" - אותו עץ חצוף הממוקם ממש מול מרכז הבמה והפך למושא של הערות סרקסטיות מצד הקהל והאמנים כאחד לאורך ימי הפסטיבל: לראשונים הוא הפריע לראות את הלהקה ולאחרונים הוא הפריע לראות מול מי הם מופיעים, לעזאזל. 

בצד דבוקת הקהל המרכזית מפעילות כמה נערות פינת סיבוב חישוקים מאולתרת. כמה גברברים צעירים מנסים את מזלם ומהצד המחזה מצחיק ומגוחך כאחד, אבל מסביבי אף אחד אפילו לא שם לב - הקהל עסוק בהנאה מהמוסיקה ובכל מקרה, פה בפסטיבל יערות מנשה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, להיות מי שאתה רוצה ולהיראות איך שאתה רוצה - כל עוד אתה לא פוגע באף אחד.

במרכז הקהל שנמצא מול הבמה עומדת נערה צעירה ומפריחה בועות סבון לאוויר, הן עולות למעלה וידיים נשלחות כדי לתפוס אותן. על רקע העצים החשוכים ואורות הבמה מדובר במחזה יפה, ולנוכח הסיטואציה אי אפשר שלא להיזכר בילדי הפרחים של הסיקסטיז, וזו לא תהיה הפעם האחרונה. אלמנטים של אהבה חופשית, חופש, שחרור, סמים ורוקנרול יצוצו לאורך כל ימי הפסטיבל. אפילו שלומי שבן, שאיתו שוחחתי אחרי ההופעה, הצליח להתחבר, למרות שהמגרש הביתי שלו הוא המועדונים העירוניים. "אני פחות רגיל להופיע על במות של פסטיבלים", הוא מתוודה, "אבל במה זו במה. המילים תמיד ייקחו אותך לכל מיני מקומות בזמן הופעה, לא משנה איפה אני מופיע. תמיד יש אנרגיה של הקשבה וריקוד וזה רק עניין של הדמיון שלי בעצמי, לאן אני לוקח את זה. יצא לי להופיע במקומות לא אורבניים כגון ימי סטודנט וכאלה, אבל המיקום באמת לא משנה אם אין קונטרסט בין השירים לקהל. הופעתי פעם במצפה רמון בהאנגר אדמה ופתאום רציתי שיהיו לי שירים אחרים, הרגשתי שזה לא המקום הנכון בשבילי וזה אכן היה מבאס, אבל כאן זה ממש לא המצב. כאן יש אנרגיה של הקשבה. הופעה בפסטיבל זו תמיד סיטואציה שיכולה ללכת לאיבוד, אבל הקהל פה באמת מקשיב ופתוח".

אחרי הופעה איכותית כזו, וכמות מכובדת של בירה, התחנה הטבעית הבאה היא השירותים, אבל מחוץ לסוללת השירותים הכימיים משתרך תור שלא היה מבייש השקת אייפון חדש. מצד שני, זו עוד הזדמנות לדבר עם מי שהגיע לכאן. אי שם במרכז התור אני פוגשת את מור, בת 35 מתל אביב, שהגיעה לפסטיבל לראשונה עם אחיה: "הגעתי לכאן כי גיליתי מוסיקה אחרת, שונה. הייתי באינדינגב השנה ונהניתי מאוד. המשכתי לעקוב אחרי המוסיקה הזו גם בתל אביב, והבנתי שחלק גדול וכיפי מהסצנה הזו של מוסיקת אינדי מתרחש בפסטיבלים. זו מוסיקה מעניינת מאוד מבחינתי שכיף מאוד לראות מבוצעת בלייב. הקהל שלה טוב מאוד, אנשים טובים שאכפת להם מאוד מהמוסיקה, והיא עיקר המטרה שלהם כאן".

משם אני ממשיכה לכיוון במת ארמגדון, שממנה בוקעים צלילים מעניינים מאוד. השלט בכניסה לבמה, המתאר את הליינאפ לאורך ימי הפסטיבל, מציין כי כעת מופיעה להקת Cut N' Bass. מניסיוני, רק דברים טובים קורים כאשר מתגלגלים אליהם ללא הכוונה או הכנה, וההופעה של הרכב הגרוב הבועט הזה לא התגלתה כשונה. חמושים במתופף לוחמני, בנגן קונטרבס ובמיקסר מכושף, קאטנ'בייס העיפו לי ת'סכך, כמו שאומרים. עמדתי מהופנטת לנוכח הצלילים הניסיוניים, המחתרתיות הנוזלית ויכולת האלתור המופלאה שלהם, וכל שנותר הוא לרקוד, לקפוץ ולהניע את הגוף בדרכים שלא ידעתי שקיימות בי. ואם חשבתי שזה היה שיא ההופעה, הרי טעיתי, כי אז עלתה על הבמה קמילה, זמרת מאזרבייג'ן שהלהקה משתפת איתה פעולה, וכל שילוב הסגנונות הזה העיף אותי לכיוון האוהל לשנת לילה לא נוחה, אך מאושרת.

בירה לצד מדיטציה

למחרת בבוקר האוהל רותח מחום, השינה על הקרקע מתחילה לתת את אותותיה, ועיר האוהלים מסביבנו מתחילה להתעורר. בוקר: יקיצה, רטינה על השעה המוקדמת, גישוש אחר בגדים באוהל המבולגן שבו שני אנשים לא קטנים בכלל אמורים להתחיל את יומם. פק"ל הבוקר כולל מברשת שיניים, משחת שיניים ונייר טואלט, ותקווה קטנה בלב שלא יהיה תור גדול מדי לשירותים ול"שוקת" - אזורי הרחצה המשותפים. הליכה של שתי דקות בשביל המרכזי המוביל לאזור השירותים והרחצה, והתקווה נמוגה ככל שמתקרבים: התור לשירותים מתחיל כבר באמצע השביל, ולא רואים את כיורי הרחצה הניידים הגדולים מרוב שאנשים צובאים עליהם. אבל המצב מתקבל בהבנה: חלק מהחוויה בפסטיבלי מוסיקה זה להמתין בתור: בתור לכניסה, בתור לשירותים, בתור לאוכל, בתור לרחצה. הרגשת הבונדינג המוזרה שאני חשה כלפי האנשים שמסביבי מתגברת כאשר שיגרת הבוקר הפרטית שלי בדרך כלל נחלקת עם עשרות זרים, שכולם מצחצחים שיניים, שוטפים פנים ויוצאים מנקודות שונות ביער לאחר שהתייחדו עם הטבע כשעל פניהם מבט של הקלה. בדרך חזרה לאוהל אני עוברת על פני "השירותים הפֶנְסי" - קרוואן גדול של שירותים כימיים דה־לוקס, עם מיזוג אוויר, נייר טואלט מפנק, ניקיון מסביב לשעון וניאגרה(!), שהשימוש בהם עולה חמישה שקלים. פינוק בלתי צפוי ולא אופייני לפסטיבלים, שגם מולו משתרך תור של כאלה שלא רצו לחרף נפשם בשירותים הכימיים הרגילים, והעדיפו להשקיע בעצמם ובפיפי של הבוקר. 

למרות השעה המוקדמת הבירה זורמת כמים, בעיקר בפיהם של צעירים ובני נוער מעל 18. במתחם עצמו יושבות חבורות עם כוסות בירה לפניהן, מלקקות בעליזות ארטיקים אורגניים מהדוכן הסמוך. רגע לפני כן עוד צפיתי על במה צדדית בחבורת יוגיסטים, והסיטואציה הזו - של חבורת המדיטציה בצד אחד וחבורת נערים מבושמת בצד אחר - ממחישה לי את הגיוון שהפסטיבל נושא בחובו עבור אנשים שונים ואת המכנה המשותף המאחד ביניהם שלשמו כולם הגיעו - אהבה למוסיקה. 

במתחם הזולה אני פוגשת את מאיה, דניאל ויסמין, בנות 19 מתל אביב, מירושלים ומנתניה. "באנו ליהנות", עונה יסמין כשאני שואלת מה הביא אותן לפסטיבל, "זו הזדמנות לצאת מהעיר ולפגוש אנשים, אבל המוסיקה הביאה אותנו. יש להקות שלא הכרתי ועכשיו אני יודעת שאאזין להן בבית ואחפש הופעות שלהן במרכז". יסמין היא חלק ממערך המתנדבים של הפסטיבל. תפקידה הוא לקבל את פני האמנים שמגיעים, להסביר להם איך העניינים מתנהלים, איפה המתחם שלהם, מי נגד ומי וכו'. "הגעתי לזה דרך מישהי שאני מכירה שגם מתנדבת כאן. זה לא שיש לי עניין מיוחד לעסוק בזה, זו פשוט היתה הזדמנות להיכנס בחינם לפסטיבל", היא מסבירה בחיוך. השלוש נראו די עליזות, אבל דניאל קצת מקטרת: "אתמול סגרו את הבמה המרכזית נורא מוקדם וזה מבאס". מתי סגרו? אני תוהה. "בשלוש וחצי בלילה כבר התחילו לקפל את הציוד ולפנות את הקהל. זה נורא מוקדם", היא אומרת בפנים נפולות. אני מתפלצת והולכת משם בהרגשה מזופתת של זיקנה: אני בשלוש וחצי בלילה כבר קרסתי לתוך עצמי חסרת הכרה באוהל הקטן שלי.

באופן אישי החלטתי מראש ששלושה ימים רצופים מחוץ לעיר, בטבע, באוהל, באבק ובלכלוך זו משימה שקצת גדולה עלי. לכן אחרי עוד שנת לילה בתוך האוהל המאתגר הקצנו אל בוקר שבת והתחלנו באריזה ובהתקפלות. הגיע הזמן לחזור לציביליזציה, לשירותים עם מיכל הדחה ולמקלחת פרטית. סיבוב אחרון במתחם הפסטיבל מגלה שרק לי כלו האנרגיות: הדיבור באוויר רטט מהתרגשות לקראת הופעות היום האחרון - Lucille מארחים את נסיכת האלקטרו עדי אולמנסקי ומייד אחריהם שלמה גרוניך ואבי ליבוביץ אורקסטרה. את אות הסיום נותן הזמיר שי צברי בהופעה שללא ספק זיעזעה את צמרות עצי היער. 

בדרך חזרה אל מגרש המכוניות המאולתר אני מיטלטלת בשאטל עם כל חפציי, שמחה לחזור אך גם מרוצה מנוף היערות הנפרש לפניי ומהרהרת בעובדה שפסטיבלי מוסיקה כגון זה שנכחתי בו זה עתה הם חלק בלתי נפרד, רגיל לחלוטין ושגרתי, בחייהם של מיליוני אנשים בעולם המערבי. כמעט כמו בכל דבר, גם בתחום הזה ישראל נמצאת בדיליי, אבל העתיד נראה מבטיח - אם שלושה ימים של מוסיקה ותרבות יכולים להתקיים בהצלחה ולמשוך אליהם קהל איכותי של חובבי מוסיקה חדשה וישנה, הסקרנים לגלות עוד על הסצנה התרבותית שחיה מתחת לאפם, אולי יש עוד תקווה לכולנו.