שחקנית התיאטרון וכלת פרס ישראל חנה מרון הלכה הערב לעולמה בגיל 90. מרון הייתה מאושפזת בבית חולים איכילוב. בני משפחתה שהו לצד מיטתה, עד לרגעיה האחרונים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לאורך הקריירה ארוכת השנים מרון כיכבה בעשרות הצגות תיאטרון והייתה ממייסדי תיאטרון הקאמרי. היא שברה את שיא הגינס לשחקנית הפעילה הוותיקה ביותר ואף זכתה בֹ1973 בפרס ישראל לתיאטרון. מרון זכורה לרבים מסדרת הטלוויזיה המצליחה "קרובים קרובים", בה נחקק שורת המחץ - "פתוח".
מרון, ילידת 1923, התחילה את קריירת המשחק שלה בגיל 4 בהצגות ותסכיתים, ואף זכתה להצלחה רבה. ההצגה הראשונה שהשתתפה בה היתה ""פצפונת ואנטון". לאחר שעזבה עם משפחתה את ברלין, עברו לצרפת וכשהיתה בת 10 עלו לארץ. תחילה הופיעה מרון בתיאטרון "האוהל" וכשהיתה בת 17 הצטרפה ל"הבימה". בשנת 1945 הצטרפה לתיאטרון הקאמרי והיתה לאחת ממקימיו כאשר התפקיד הראשון שלה היה במחזה "משרתם של שני אדונים", שם היתה שחקנית מחליפה אבל בתוך זמן קצר היא החלה להופיע בהצגות רבות. הקריירה המצליחה נקטעה ב-1970 עם מתקפת המחבלים בנמל התעופה במינכן, שם איבדה מרון את רגלה. למרות האירוע הקשה, הצליחה מרון לשוב לקדמת הבמה עם הצגות כגון: "ביבר הזכוכית", "כטוב בעיניכם", "מדיאה", "בית הבובות", "הלילה השנים עשר" "פונדק הרוחות" ובמחזמר "הלו דולי".
"הלב נשבר כיוון שבאמת המלכה מתה, המלכה אמיתית", אומר הבמאי צדי צרפתי. "כיוון שאם יש שחקנית שכדאי היה לראות הצגה ולו רק בגלל השחקנית, ולא משנה אם היא טובה או רעה, זאת חנה. אם שמעתי שהיא משתתפת בהצגה מסוימת רצתי לראות אותה. מה שהיא עשתה מכל הצגה ולא משנה אם זה טרגדיה או קומדיה הנוכחות והווירטואוזיות גרמו לזה שתמיד תמיד נהנית. דור שלם שחקנים חיקה אותה. היה לה צבע מאוד שלה שלא דומה לכלום. אני לא מאלה שמעריצים אבל אותה הערצתי".
שלמה וישינסקי שיחק איתה ב"קדחת אביב" וב"שלוש מסיבות": "חנה היא השחקנית הגדולה ביותר שיש לנו בארץ ישראל. היא קיבלה אותי לתיאטרון לפני 47 שנים. אני זוכר שראיתי אותה בניו-יורק וכל ברודווי עמדו על הרגליים כשהיא הגיעה. היא היתה מוסד, זה לא סתם שחקן. היא לימדה אותי הרבה דברים אבל יש דבר אחד שאני משתדל ליישם עד היום: ש'זה שלידי יהיה יותר טוב ממני'. עם זאת, גם פחדנו ממנה וממצבי הרוח שלה אבל בסך הכל היא היתה נהדרת".
יוסי גרבר: "עבדנו יחד הרבה שנים ואני מאוד מאוד מעריך אותה כשחקנית. היא היתה גדולה בצורה שבה היא עשתה קומדיות מסחריות והצילה את קיום והקופה של תיאטרון הקאמרי אבל גם כשהיא עשתה קומדיות מסחריות הצליחה לעשות אותן בצורה אומנותית. היא שינתה את סגנון המשחק הישראלי כי היא היתה הראשונה ששיחקה כמו שמדברים ברחוב. הרבה מאוד ירשם לזכותה כי היא חלק מההיסטוריה של המדינה הזאת".
"לא הבנתי שהיא במצב קשה כל-כך"
"מאוד מאוד התרגשתי כשנודע לי שאעבוד איתה כי כשאבא שלי היה בצבא הבריטי היא הגיעה עם הלהקה לבדר אותם ומבחינתי זו היתה סגירת מעגל", מספרת גילת אנקורי שיחקה איתה ב"אורזי מזוודות". "חיבבנו מאוד אחת את השניה. כל הסצינות שלי על הבמה היו יחד איתה והיינו מפטפטות המון. היא היתה שובבה ומלאת חיוניות. התכתבנו ביום שלישי והייתי אמורה לבקר אותה מחר אבל לא הבנתי שהיא במצב קשה כל-כך. בהצגה האחרונה שלה לא היה לה טקסט והיא רק היתה חוצה את הבמה והקהל היה פשוט מריע לה. זו הפתעה מאוד גדולה בשבילי אבל אם כבר למות אז לא חולה".
מרון נישאה בחייה שלוש פעמים. בפעם הראשונה נישאה לשחקן יוסי ידין אותו הכירה כשהשתתפה בלהקת הבריגדה היהודית. בפעם השנייה נישאה לאדריכל יצחק ישר, ממנו התגרשה ונישאה בשלישית לאדריכל יעקב רכטר ממנו התאלמנה. לזוג שלושה ילדים משותפים: אמנון רכטר, ד"ר עפרה רכטר, והשחקנית דפנה רכטר.
הלוויתה של מרון תתקיים הערב בשעה 18:00 בבית הקברות האזרחי בקיבוץ "שפיים".
ליאורה ריבלין: "זו היתה אהבה ממבט ראשון. מאז שראיתי את חנה בפעם הראשון ב'הוא הלך בשדות', אחרי הרבה התלבטויות קיבלתי את ההחלטה להכנס לתחום המשחק ובעצם היא קבעה את גורלי מבלי להכיר אותי. מאותו היום עקבתי אחריה כמו מאהב שיש לו אהבה נסתרת. ידעתי איפה המכונית שלה חונה ובאיזה בושם היא משתמשת. לקח לי שלושים שנה עד שהגיע הרגע שבו הרגשתי שאני יכולה לדבר איתה בחופשיות. ראיתי אותה בפעם האחרונה לפני עשרה ימים והיא גילתה לי שעכשיו היא מפחדת. היא היתה מלאת עירנות ומחשבה וסיפרה לי על מחזה חדש צרפתי שהיא רוצה לביים אותי בו. היה מאוד מענין ומרתק אבל כשנפגשים בגיל כזה אתה יודע שדברים קורים ועברה בי המחשבה שאולי זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותה. מצד שני כשאנשים שמגיעים לגיל 90 והם צלחו את ה-90 אז הם בעצם צריכים להמשיך הלאה בשבילנו".
"חנה היתה באמת דיווה. היא בחיים לא שיחקה תפקיד משני. בן אדם מאוד חם אבל הדיו ואיות לא היתה רק בגינונים, היא היתה חלק ממהותה. לפעמים היה בא לה לעשות חזרה ולפעמים לא. היו לה את השיגעונות שלה והיא לא התביישה בהם כל כך. אתגעגע אליה", סיכמה ריבלין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
