"גנרל־מיור פאול פלברט: "היית גם במקומות שבהם גירשו יהודים?"
גנרל־לויטננט היינריך קיטל: "כן".
פלברט: "עשו את זה באופן שיטתי לגמרי?"
קיטל: "כן".
פלברט: "נשים, ילדים, הכל?"
קיטל: "הכל. מזעזע".
פלברט: "העלו אותם על רכבות?"
קיטל: "כן... אם זה היה רק להעלות על רכבות... חוויתי דברים! שלחתי מישהו ואמרתי: 'מספיק עם זה עכשיו. בפקודה. אני לא יכול לשמוע את זה יותר'. למשל בלטביה, ליד דווינסק, היה שם ירי המוני של יהודים. אלה היו האס.אס או האס.דה. האס.דה היה שם עם חמישים איש בערך, והיו שם, בוא נגיד, שישים לטבים, שידועים כעם הכי אכזרי בעולם. אז אני שוכב ביום ראשון בבוקר במיטה, ואז אני שומע שני מטחי ירי ואחרי זמן קצר עוד יריות של רובים. אני קם ויוצא החוצה ואני אומר: 'מה זה היריות האלה פה?' החובש אומר לי: 'אדוני האל"מ, אתה חייב ללכת לשם, אתה עוד תראה משהו'. רק התקרבתי לשם, וזה הספיק לי. שלוש מאות איש גורשו מדווינסק. הם חפרו בור, גברים ונשים חפרו קבר המוני והלכו הביתה. ביום המחרת הם חזרו, גברים, נשים, ילדים, ספרו אותם, הפשיטו אותם לגמרי, ואז התליינים אספו קודם את כל הבגדים לערימה אחת. ואז עשרים נשים היו צריכות לעמוד על קצה הבור, עירומות, הן נורו ונפלו לאחור".
פלברט: "איך עשו את זה?"
קיטל: "עם הפנים לבור, ואז 20 לטבים עמדו מאחורה בשורה ופשוט ירו להן עם הרובים בראש. היתה להם שם מעין מדרגה ליד הבור, כך שהבאים בתור עמדו עכשיו בגובה נמוך יותר. הם נערכו בשורה ליד קצה הבור וירו להם בראש, ואז אלה נפלו קדימה לתוך הבור. אחר כך עשרים איש, גם אותם ריססו במטח יריות. מישהו נתן פקודה, ועשרים האנשים נפלו כמו פרוסות לתוך הבור. ואז בא הנורא מכל, אז הלכתי משם ואמרתי: 'אני מתערב'".
* * *
בסתיו 2001, במהלך עוד ביקור שגרתי בארכיון הלאומי הבריטי בלונדון, נתקל לפתע ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל באוצר בלום. בתחילה הוא התקשה להאמין למראה עיניו. "על שולחן העבודה הקטן שלי היה מונח צרור תיקים שהחזיקו כ־800 דפים והיו מחוברים זה לזה בשרוך", הוא משחזר, "נראה שהייתי אחד הראשונים שהחזיקו אותם בידיהם. מבטי חלף על תמלילי שיחות של אנשי חיל הים הגרמני, רובם חיילי צוללות, מתועתקים מילה במילה. 800 דפים רק מחודש ספטמבר 1943. ואם קיימים דוחות מספטמבר, צריכים להיות דוחות גם מאוקטובר ומנובמבר 1943. ומה עם שנות המלחמה האחרות? אכן, גם מחודשים אחרים היו קיימים צרורות עבים, ואני קלטתי שזהו רק קצה הקרחון. הזמנתי בהתרגשות עוד ועוד תיקים. רותקתי לשיחות, וממש נשאבתי לעולם החדש של המלחמה שהשתרע לפניי. היה אפשר לשמוע את החיילים מדברים, לראות אותם מניעים את ידיהם בעת שהתווכחו. הפתיחות שבה דיברו על הלחימה, על ההריגה ועל המוות, הפתיעה אותי".
תיקי הארכיון שאיתר נייצל חשפו בפניו את תוכנו של אחד ממבצעי הריגול הגדולים והחשובים שביצע המודיעין הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה - מבצע שנותר במידה רבה עלום עד היום. סוכני המודיעין בלונדון התקינו מיקרופונים זעירים בכמה מתקני כליאה, ובאמצעותם האזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנתפסו במהלך הקרבות במזרח אירופה ונכלאו בהם. ואכן, החיילים הגרמנים דיברו על הכל: על מבצעים צבאיים, על כלי נשק חדישים, על הגעגועים למשפחה ולילדים, וגם על הזוועות הנוראות שבהן לקחו חלק, אם כעדים ואם כמשתתפים - ובראשן ההשמדה השיטתית של האוכלוסייה היהודית בשואה.
במשך שנים סרק וניתח צוות מחקרי בראשות נייצל והפסיכולוג החברתי הראלד ולצר את תמלילי השיחות, המשתרעים על פני כ־150 אלף עמודים. את התוצאה - הצצה ראשונה מסוגה ובלתי אמצעית אל תוך עולמם הפנימי של כמה ממבצעי אחד מהפשעים הגרועים ביותר בהיסטוריה האנושית - איגדו השניים בספר "חיילים: ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט", הרואה אור בימים אלו בעברית בהוצאת "דביר". חלקים מהספר מובאים כאן.
גיא הריגה באוקראינה, 1942. חייל האס.אס יורה, חיילי הוורמאכט מתבוננים מהצד // צילום: GettyImages
קיטל: "נכנסתי לרכב, נסעתי אל האיש הזה מהאס.דה ואמרתי 'אני אוסר פעם אחת ולתמיד על היריות האלה שם בחוץ, איפה שכל אחד יכול לראות. אם אתם יורים באנשים ביער או באיזשהו מקום שאף אחד לא רואה, זה עניין שלכם. אבל אני אוסר לחלוטין על יום נוסף של ירי כאן. אנחנו שואבים את מי השתייה שלנו מבארות עמוקות, מה שאנחנו מקבלים מהן זה מי פגרים'".
פלברט: "מה הם עשו עם הילדים?"
קיטל (נסער מאוד): "ילדים, ילדים בני 3, הם הרימו אותם בשערות, ירו בהם ברובה, ואז זרקו אותם פנימה. ראיתי במו עיניי. היה אפשר להסתכל. עמדו שם אנשים במרחק של 300 מטר. האס.דה הציב שם מחסום. הלטבים עמדו שם, והחיילים הגרמנים, והסתכלו".
פלברט: "איזה מין אנשים הם אלה האס.דה?"
קיטל: "גועל נפש! אני חושב שבהם היה צריך לירות".
פלברט: "מאיפה הם היו? מאיזה גוף?"
קיטל: "הם היו גרמנים. היו להם מדים של אס.דה ועליהם הפס השחור שעליו כתוב שירות מיוחד".
פלברט: "התליינים היו כולם לטבים?"
קיטל: "כולם היו לטבים".
פלברט: "אבל הפקודה ניתנה בידי גרמני?"
קיטל: "כן. הגרמנים הם שעשו את הטקס הגדול, ואת הטקס הקטן עשו הלטבים. הלטבים עשו חיפוש בכל הבגדים... איש האס.דה הסכים. הוא אמר: 'בסדר, נעבור למקום אחר'. כולם היו יהודים. הובילו אותם מיישובים כפריים. לטבים עם סרט בשרוול - ככה הובילו את היהודים, ואז שדדו אותם. היתה עוינות גדולה כלפי היהודים בדווינסק, אז התושבים פשוט פרקו את זעמם".
קיטל אמר את הדברים האלה ב־28 בדצמבר 1944. בשנת 1941 הוא היה אלוף משנה בכוח מילואים של קבוצת ארמיות צפון, ושירת בעיר דווינסק, שם נורו כ־14 אלף יהודים בין יולי לנובמבר. לא ניתן לברר מה היה תפקידו בפעולות הירי האלה. הוא עצמו בחר לתאר את האירוע מנקודת מבט של צופה זועם. כקצין בכיר היתה לקיטל יכולת רבה להשפיע על האירוע המתואר. שלא כמו חיילים פשוטים, הוא לא היה חייב להישאר בתפקיד הצופה הפסיבי, אלא היה יכול להתערב.
הסיפור מנקודת המבט של הצופה נפוץ מאוד בתמלילי השיחות, ואילו השתתפות פעילה באירועים נשארת בדרך כלל לוטה בערפל. כך קבעו המספרים את מקומם באירועים בתפקיד הבלתי מזיק של הצופה - סגנון סיפורי שאפשר לפגוש עד היום בראיונות רבים עם בני התקופה. גם הפירוט הרב המופיע בתיאוריו של קיטל אינו יוצא דופן - פעולות ירי סיפקו חומר רב לדיון והזדמנויות רבות להעלות שיקולים ושאלות של אשמה ואחריות.
קיטל מייחס את העובדה שהלטבים ביצעו ככל הנראה את מלאכת ההריגה בפקודת הגרמנים ל"זעם התושבים" בדווינסק. זוהי אחת מאינספור דוגמאות הממחישות שסתירות ברורות ואמירות חסרות היגיון אינן זוכות לחשיבות הרגילה בשיחות החיילים. קיטל מדבר על הרג מאורגן שניהל האס.דה - דבר שעומד בסתירה לדבריו על "זעם התושבים" ועל פריקתו על היהודים. אך סתירות בסיפורים הן עניין קבוע בשיחות, ורק לעיתים רחוקות הן מפריעות לשומעים. אבל פלברט הוא מאזין קשוב:
פלברט: "על היהודים?"
גנרל־לויטננט האנס שאפר (מתערב בשיחה): "כן. מפני שהם עזרו לרוסים לגרש שישים אלף לטבים... תגיד, איזה רושם עשו האנשים האלה? ראית פעם אחד מהם ככה לפני הירי? הם בכו?"
קיטל: "זה היה נורא. ראיתי משלוחים, אבל לא ידעתי שאלה אנשים שלוקחים להרוג אותם".
שאפר: "האנשים האלה יודעים מה צפוי להם?"
קיטל: "הם יודעים בדיוק. הם אדישים לכל. אני לא אדם רגיש בעצמי, אבל דברים כאלה גורמים לי בחילה. תמיד אמרתי: 'אתה מפסיק להיות שָם בן אדם. זה כבר לא חלק מהאסטרטגיה הצבאית'. פעם היה אצלי כימאי בכיר של א"ג פארבן. בגלל שלא היה להם מה לתת לו לעשות, הוא גויס ונשלח לחזית. עכשיו הוא חזר הביתה, והוא גם הגיע לשם במקרה. האיש היה גמור במשך שבועות. הוא תמיד ישב בפינה ובכה. הוא אמר: 'אם חושבים על זה, שזה ככה בכל מקום!' הוא היה כימאי חשוב ומוסיקאי עם עצבים מאוד חלשים".
פלברט: "זאת הסיבה שפינלנד נסוגה מהברית בינינו, שרומניה נסוגה, ששונאים אותנו בכל מקום... לא בגלל המקרה הפרטי המסוים הזה, אלא בגלל כלל המקרים".
קיטל: "אם היו הורגים את כל יהודי העולם בבת אחת, לא היה נשאר אפילו מאשים אחד".
* * *
קשה לומר עד כמה העסיקה השמדת היהודים את חיילי הוורמאכט. מכיוון שאפשר לצאת מנקודת ההנחה שהקצינים החוקרים של בעלות הברית היו מעוניינים לגלות פרטים על פעולות ההשמדה, אפשר גם להניח שהשיחות על השמדת היהודים זכו לתיעוד רב יחסית. בהתאם לכך, העובדה שרק 0.2% מהסיפורים עוסקים בשואה - ומדובר בסיפורים על כל קשת רדיפת היהודים, מסגירתם בגטאות ועד ההרג ההמוני שלהם בירי ובגז - מלמדת שהנושא תפס חלק קטן להפליא מסך החומר המתועד, וכנראה גם בתודעה של החיילים. אף על פי שלפעמים היה להם קשר עם ההשמדה - אם קשר לוגיסטי ואם קשר שנבע מסיוע לרשויות או התנדבות - ההשמדה לא עמדה במרכז המשימות שלהם. מעשי הטבח ביהודי בריה"מ, שאורגנו בעיקר בידי האיינזצגרופן, גדודי מילואים של המשטרה וכוחות עזר מקומיים, נערכו בשטחים הכבושים מאחורי קו החזית, ובהתאם לכך לא הירבו הכוחות הלוחמים להשתתף בפעולות ההשמדה ההמונית.
בהסתמך על החומר הנמצא בידינו, אנו יוצאים מנקודת ההנחה שהידע על עצם עובדת השמדת היהודים, ועל האופן שבו התבצעה, היה נפוץ בקרב החיילים, אך הנושא הזה לא עניין אותם במיוחד. התיאורים בנושא תהליך ההשמדה מעטים בהשוואה, למשל, לדיונים האינסופיים על טכנולוגיית כלי נשק ופצצות, על עיטורי גבורה, ועל הטבעת ספינות והפלת מטוסים. העובדה שהיהודים נרצחים בהמוניהם היתה ידועה לחיילים, ומשולבת במסגרת ההתייחסות שלהם, אבל נשארה שולית למדי.
עם זאת, בדרך כלל התיאורים המעטים האלה מפורטים יותר מהשחזורים שהצליחה הפרקליטות בגרמניה לעשות במאמצים רבים ובחקירות ממושכות, ואחדים מהם גם הרבה יותר מדויקים. תמלילי השיחות נהנים לא רק מהפתיחות שבדיווח מרצון, אלא גם מקִרבה בזמן לאירועים - רבים מהאירועים המתוארים בתמלילים התרחשו זמן קצר יחסית קודם לכן, ועדיין לא עברו דרך הפילטרים הרבים של הגרסאות שלאחר המלחמה. למעשה, כל המידע על ההשמדה ההמונית ששוחזר בקפידה באמצעות מחקר היסטורי, חקירות משפטיות ועדויות של ניצולים, קיבל פה חיזוק. רק שכאן מדברים מבצעי הפשעים, או אלה שצפו במעשים והיו חלק מחברת המבצעים.
קציני ורמאכט ואס.אס שנפלו בשבי לאחר שחרור פאריס. "לא הייתי רוצה להיות חייל אס.אס, עוד תבוא נקמה על זה" // צילום: אי.פי
ברונס: "טוב, אז על כל בור היו שישה חיילים עם מקלעים... הבורות היו באורך של 24 מטרים וברוחב של בערך 3 מטרים. הם היו צריכים לשכב כמו סרדינים בקופסת שימורים, הראשים באמצע. למעלה היו שישה חיילים עם מקלעים, שירו להם אז בעורף. כשבאתי, הבור כבר היה מלא. אלה שהיו בחיים היו צריכים לשכב שם מעל, ואז הם חטפו את היריות; כדי לא לבזבז יותר מדי מקום, הם היו צריכים לשכב בשכבות מסודרות...
אבל לפני כן שדדו אותם בתחנה אחרת. כאן היה קצה היער, כאן היו שלושת הבורות באותו יום ראשון, וכאן עוד היה טור באורך של קילומטר וחצי, והוא התקדם צעד אחר צעד - זה היה תור למוות. כשהם התקרבו עכשיו, אז הם ראו מה קורה בפנים. בערך כאן למטה הם היו צריכים למסור את התכשיטים והמזוודות שלהם. את דברי הערך הכניסו למזוודה, ואת שאר הדברים שמו בערימה. אלה היו בגדים בשביל העם שלנו המצוי במצוקה - ואז, קצת אחרי, הם היו צריכים להתפשט, ו־500 מטר מהיער הם היו צריכים להתפשט לגמרי. מותר היה להם להישאר רק בחולצה ותחתונים. כולם היו רק נשים וילדים קטנים, בערך בני שנתיים... ואז ההערות הציניות האלה! עוד ראיתי שהחיילים האלה עם המקלעים, שהתחלפו בכל שעה בגלל מאמץ יתר, עשו את זה בחוסר רצון! לא. הערות מגעילות: 'הנה באה חתיכה יהודייה'. אני עוד רואה את זה בעיני רוחי. אישה יפה בחולצה אדומה כמו אש".
בתיאור של גנרל־מיור ולטר ברונס עולים כמה פרטים מזעזעים: ברונס מעריך את אורך הטור הממתין למוות בקילומטר וחצי, נתון מפלצתי של אנשים העומדים בטור לקראת הירצחם. ראוי לציין שברונס אומר שהחיילים היורים "התחלפו בכל שעה בגלל מאמץ יתר" - עדות ברורה על האופי התעשייתי של ההריגה (אופי שמשתקף גם בתהליך הכנסת הקורבנות לבורות). ולבסוף, ההתייחסות להזדמנויות למין במהלך "אקציות נגד יהודים".
ברונס מדבר כאן על הרג המוני, שנעשה בצורה מאורגנת ותוך "חלוקת עבודה" שיטתית. עד השלב הזה של ההשמדה דאגו המבצעים לארגן את תהליך הרצח ההמוני - החל בהפשטת הקורבנות ועד שעות העבודה של כיתות היורים - ועל ידי כך ייעלו אותו ומנעו ביצוע לא מרוסן שלו. לא כך היה המצב בתחילת ההשמדה ההמונית. השיטה שברונס מתאר היתה תוצאה של תהליך מהיר של התמקצעות ההרג.
* * *
גרף: "מישהו מחיל רגלים סיפר, שבשדה התעופה הם ירו ב־15 אלף יהודים. הם אספו את כולם יחד וירו בהם במקלעים. בכולם יחד. הם השאירו בערך מאה בחיים. זאת אומרת, בהתחלה הם הכריחו את כולם לחפור בור, ואז השאירו מאה בחיים וירו בכל השאר. ואז המאה האלה היו צריכים להכניס את כולם לבור ולכסות את כולו חוץ משטח בגודל כזה; ואז הם ירו גם במאה וכיסו את הכל".
קראץ: "בניקולייב ראיתי פעם שיירה של משאיות גדולות, לפחות שלושים כלי רכב באו. מה יש בהן? מלא אנשים עירומים: נקבות, ילדים, נשים וגברים, כולם יחד ברכב אחד. אנחנו הולכים לשם, לאן שהם נוסעים. חיילים: 'בואו רגע לפה'. אז הסתכלתי. בור גדול. פשוט העמידו אותם קודם על הקצה. הם נפלו מעצמם. היתה להם יותר מדי עבודה שם. הם היו צריכים לזרוק אותם בגלל שהם לא נכנסו מספיק פנימה, כשהם נפלו בכזה בלאגן. אז האנשים היו צריכים לרדת למטה. אחד צריך להישאר למעלה, השני נכנס פנימה. הוא שכב למטה, השני שכב עליו, אבל אחר כך זאת היתה רק מאסה דלילה... זה דבר בלתי נשכח. לא הייתי רוצה להיות חייל אס.אס. עוד תבוא נקמה על זה".
מש"ק קראץ, מכונאי מטוסים שהוצב ב־1942 עם היחידה שלו בדרום רוסיה, מציין ששיטת הירי ההמוני שהופעלה בתחילה לא היתה יעילה, מפני שקברי האחים לא נוצלו היטב. קראץ מתאר זאת בצורה מרוחקת, כאילו היה מדובר בתקלה טכנית. עם זאת, לקראת הסוף משתנה נימת דבריו והוא מציין כי "עוד תבוא נקמה על זה". הרהורים כאלה מלווים לעיתים קרובות את תיאורי ההשמדה ההמונית. נראה כי רבים מהמספרים חוששים שהחריגה מאירועי המלחמה הקונבנציונליים, ומפשעי המלחמה השכיחים הנחשבים "נורמליים", עוד "תתנקם" בהם. הירי ההמוני נתפס אפוא כחציית גבולות, כחריגה מהמותר אפילו בשעת מלחמה, והחיילים אינם יכולים לתאר לעצמם שבמקרה של תבוסה לא יהיו לו השלכות.
הדיאלוג הבא מתייחס לירי המוני בעיר וילנה. הוא מובא בפירוט, משום שיש בו היבטים רבים המלמדים בין השאר על דרך ההתייחסות של רבים מהחיילים לאירועים מהסוג הזה (בהתנגדות, אך גם בשאננות) ומה מעניין אותם במיוחד בנושא הזה. השיחה מתנהלת בין שני אנשי צוללות, מכונאי בן 23 בשם הלמוט הרטלט וטוראי בן 21 בשם הורסט מיניור, שהיה עד לרצח המוני של יהודים במהלך שירותו בליטא.
מיניור: "הם היו צריכים להתפשט ולהישאר רק עם חולצה, והנקבות עם תחתונים וחולצות, ואז הם נורו על ידי הגסטפו. כל היהודים שם הוצאו להורג".
הרטלט: "בחולצות?"
מיניור: "כן".
הרטלט: "למה ככה?"
מיניור: "טוב, כדי שלא ייקחו איתם למטה את כל הדברים. מישהו אסף אותם, ניקה ותיקן אותם".
הרטלט: "השתמשו בהם, מה?"
מיניור: "כן, בטח".
(הרטלט צוחק).
מיניור: "תאמין לי, אם היית רואה את זה, היית נבהל! פעם ראינו איך ירו שם".
הרטלט: "ירו במקלעים?"
מיניור: "בתת־מקלעים... ועדיין היינו שם כשירו בבחורה יפה".
הרטלט: "חבל עליה".
מיניור: "כולם נורו! היא ידעה שיירו בה. עברנו עם האופנוע וראינו שם שיירה, ואז היא פתאום קראה לנו, אז עצרנו ושאלנו לאן הם הולכים. אז היא אמרה, כן, הם הולכים לירי. חשבנו בהתחלה שהיא צוחקת. היא הסבירה לנו בערך את הדרך, איפה שזה היה. נסענו לשם, היא באמת נורתה".
הרטלט: "היא הלכה לשם עוד עם בגדים?"
מיניור: "כן, היא היתה לבושה בהידור. בטוח בחורה נועזת".
הרטלט: "מי שירה בה בטוח החטיא".
מיניור: "אף אחד לא היה יכול לעשות כלום נגד זה. אצלם אף אחד לא מחטיא. הם באו לשם, הראשונים היו צריכים לעמוד, והם נורו. ככה הם עמדו עם תתי מקלע וירו במטחים קצרים למעלה ולמטה, פעם ימינה ופעם שמאלה עם תתי מקלע. עמדו שם שישה גברים, והיתה שם שורה של..."
הרטלט: "אף אחד שם לא ידע מי ירה בבחורה?"
מיניור: "לאאא. הם לא ידעו. הכניסו מחסנית, ימינה, שמאלה וגמרנו! לא משנה אם הם עוד חיים או לא, מי שהם פגעו בו נפל אחורה, נפל לתוך בור. ואז באה הקבוצה הבאה, היא פיזרה גחלים וסיד כלורי על אלה ששכבו שם למטה, עמדה על קצה הבור - וככה זה המשיך".
הרטלט: "הם פיזרו עליהם? למה?"
מיניור: "כי הם נרקבים וכדי שזה לא יסריח וכל זה, הם שפכו סיד כלורי מעל".
הרטלט: "ואלה שנפלו שם, שלא ממש מתו עדיין?"
מיניור: "חוסר מזל. הם התפגרו שם".
(הרטלט צוחק).
מיניור: "אבל היו שם צרחות ויללות!"
הרטלט: "הנקבות, גם בהן ירו שם?"
מיניור: "כן".
הרטלט: "ראית שהיהודייה היפה היתה שם?"
מיניור: "לא, כבר לא היינו שם, אבל פשוט ידענו שהיא נורתה".
הרטלט: "היא אמרה משהו קודם? היית איתה עוד פעם?"
מיניור: "כן, היינו יחד עוד ביום שלפני, למחרת התפלאנו שהיא לא באה יותר. אז נסענו עם האופנוע".
הרטלט: "גם היא עבדה שם?"
מיניור: "גם היא עבדה".
הרטלט: "סלילת כבישים?"
מיניור: "לא. היא ניקתה אצלנו במחנה. כשהיינו שם, גרנו במחנה שמונה ימים. ישנו שם כדי שבחוץ לא... היה צריך להיזהר שם לא להיתפס. זה הרי לא דבר חדש. חיסלו את הנקבות היהודיות ככה שזה כבר לא היה יפה".
הרטלט: "מה היא אמרה ככה, שהיא..."
מיניור: "כלום. אחח, דיברנו... היא היתה באוניברסיטת גטינגן".
הרטלט: "והיא נתנה שיעשו ממנה שם זונה!"
מיניור: "כן. הם לא שמו לב שהיא היתה יהודייה. היא גם היתה ממש הגונה וכל זה. זה רק חוסר מזל. היתה צריכה למות איתם! 75 אלף יהודים נורו שם".
הרטלט המכונאי רואה זאת כמובן מאליו שעובדות כפייה, בעיקר היפות שבהן, סיפקו גם את הצרכים המיניים של החיילים. טוראי מיניור מאשר זאת באותה טבעיות, ומזכיר את הקושי שבדבר - "חילול הגזע", האיסור להיתפס בקיום יחסי מין עם נשים יהודיות. המשך סיפורו של מיניור מרמז שיהודיות רבות נורו אחרי יחסי המין, כדי שלא יוכלו לסבך את החיילים. ניתן לראות כאן בבירור שעובדת קיומה של ההשמדה ההמונית פתחה מרחב אלימות, שאיפשר מימוש הזדמנויות שונות לגמרי: אם בני אדם מסוימים הם בני מוות, ואם הם יירצחו בכל מקרה, אפשר לעשות להם דברים, או לקבל מהם דברים, שבנסיבות אחרות לא היו אפשריים.
* * *
טאומברגר: "פעם אחת ראיתי שיירה של אנשים במחנה ריכוז. ירדתי שם בתחנה ליד מינכן, בונים שם עכשיו בהר בשביל הנשק הסודי. גם מייצרים שם את הנשק החדש. בשביל זה לקחו אותם לשם. פעם אחת ראיתי אותם צועדים, את הטיפוסים האלה, החבר'ה המורעבים האלה מבריה"מ ממש זללנים לידם. דיברתי עם אחד השומרים שם. הם עבדו בתוך שרשרת של שומרים, אבל במהירות, רצוף, בלי הפסקות, 12 שעות, 12 שעות מנוחה. טוב, אי אפשר לדבר על מנוחה. מתוך 24 שעות, היו להם בערך חמש שעות שינה. בשאר הזמן הם כל הזמן היו על הרגליים. גם השומרים היו אסירים. היו להם כובעים שחורים. הם קפצו ביניהם עם אלות כאלה, שמו להם מכות בראש ובגב. הם התמוטטו".
קרוזה: "מספיק, מספיק, מותק".
טאומברגר: "אתה לא מאמין? אני נותן לך מילת כבוד שראיתי את זה בעצמי. אלה היו אסירים שהרביצו אחד לשני. אלה היו השומרים עם הכובעים השחורים. הם קיבלו סיגריות. הם קיבלו ארוחות מלאות. הם גם קיבלו כסף, תלושים כאלה. הם לא מקבלים כסף מזומן. הם יכלו לקנות בזה לעצמם כמה דברים נוספים... תפסו אותם חזק עם הדברים האלה. הם קיבלו פרמיות על זה. לכל אחד ממנהלי העבודה האלה היו 40-50 אסירים. הם הועסקו בחברות. זאת אומרת, הם עבדו בשביל חברה מסוימת. ככל שהם עבדו יותר, בקבלנות, כך קיבלו היהודה איש קריות האלה יותר פרמיות. עכשיו הוא חבט בהם עם האלה ככה שהם עבדו... הם הכניסו צינורות בשביל מערכת טורבינות, בשביל מאגר המים, בשביל המנגנון... עכשיו זה עשה הסכם עם הרואה חשבון שם, שבכל יום הוא יכניס שלושה צינורות. והוא קיבל פרמיות כאלה וכאלה. אם הוא הכניס בתוך יומיים צינור אחד יותר ממה שנקבע בהסכם, הוא קיבל תוספת פרמיה כזאת וכזאת. הייתי שם ארבעים ושמונה שעות, ואז נסעתי משם. אז ראיתי את זה".
תיאור האסירים, כפי שמביא אותו טייס הקרב טאומברגר, מדויק למדי מבחינה היסטורית. נכון אמנם שאפשר רק לנחש למה מתייחסת הבקשה של קרוזה שטאומברגר יפסיק את סיפורו - איננו יכולים לדעת מהבקשה אם הוא אינו מאמין לכל הסיפור, מפקפק בתפקיד הקאפו או אולי פשוט לא רוצה לשמוע סיפורים כאלה - אבל תגובתו של טאומברגר מצביעה על כך שקרוזה מפקפק באמיתות הדיווח על השימוש באסירים כמנהלי עבודה. זאת הסיבה שהוא אומר "אתה לא מאמין", וזאת גם הסיבה שהוא מספר באופן מפורט יותר על הקאפו. ראוי לציין כאן שטאומברגר מדגיש שהוא רואה את התנהגות הקאפו כראויה לגינוי ("יהודה איש קריות האלה"), כאילו האנשים שתיאר היו במצב שבו יכלו להחליט בעצמם מה לעשות.
.jpg)
עטיפת הספר
תיאורי ההריגה המופיעים בתעתיקי השיחות המצותתות כוללים לא רק ירי המוני, אלא גם הריגה באמצעות משאיות גז. רודולף מילר סיפר במרכז החקירות האמריקני "פורט האנט" את הסיפור הזה:
מילר: "עמדתי למשפט צבאי על סירוב פקודה ברוסיה. הייתי שם האחראי על כלי הרכב, מפני שהאחראי שלנו נפל ואני הייתי מספר שתיים במוסך. אז הייתי צריך לעשות כמה שינויים במשאית, לשים עליה יריעת גומי. אז בסדר, לא ידעתי מה קורה, ועשיתי את זה.
הרכב יצא לדרך והושאל למפקדה המקומית. מבחינתנו העניין היה גמור. כשהנהג חוזר, הוא חיוור כמו סיד. אני שואל אותו מה קרה, והוא אומר, מה שקרה לו היום, הוא בחיים לא ישכח. הוא אומר, 'העמיסו לי אזרחים במשאית מאחור. אחר כך היה להם צינור שהם חיברו לאגזוז. הם סגרו את הרכב מאחור, והכניסו פנימה את הצינור. לידי מקדימה יושב סג"מ מהאס.אס, האקדח על הרגליים, והוא נותן את הפקודה לנסוע'. טוב, הוא היה בן 18, מה הוא יכול לעשות, הוא היה חייב לנסוע. אז הוא נסע חצי שעה, ואז הם הגיעו לבור גדול. בתוכו היו גופות. קצת כלור ביניהן. הוא היה צריך לנסוע שם ברוורס. הוא פתח את תא המטען, וכולם נפלו החוצה. מתו מגז הפליטה. ביום המחרת אני שוב מקבל פקודה להכין משאית בשביל המפקדה המקומית. אז אמרתי שאני לא מכין את המשאית. ואז עמדתי למשפט צבאי על סירוב פקודה. העמיסו את האנשים למשאית בכוונה והרגו אותם עם גז פליטה".
ריימבּוֹלד: "בן אדם. אלוהים ישמור".
מילר: "את הנהג הם הכריחו, מישהו יושב לידו עם אקדח, ואותי הם שולחים לבית דין צבאי".
ריימבולד: "וזה קורה בשם גרמניה. שלא נתפלא על מה שעוד יקרה לנו".
הדיאלוג הזה הוא אחת העדויות הישירות המעטות על הריגה המונית של יהודים באמצעות פחמן חד־חמצני. הדיאלוג הזה יוצא דופן גם משום הדחייה המוחלטת שהדובר מבטא - דחייה שאפילו הובילה לכך (מכל מקום לדבריו) שיישפט בבית דין צבאי. גם השומע, ריימבולד, נשמע מזועזע - אין ספק שהוא עדיין לא שמע בעבר על פעולות רצח כאלה.
* * *
אנו מגיעים כעת לנושא שזכה להתייחסות מעטה בספרות השואה. חיילים מיחידות שונות, ובעלי דרגות שונות, השתתפו בפעולות ירי למרות שאיש לא הורה להם לעשות זאת, ואף על פי שבאופן רשמי לא היה להם כל קשר ל"אקציות נגד היהודים". מקרים אלה, הנראים היום בלתי מתקבלים על הדעת, מצביעים על כך שפעולות ההשמדה לא נעשו בחשאי ולא התקבלו בדרך כלל בזעזוע ובסלידה. להפך, סביב בורות הירי התקבצו לא מעט צופים - תושבים מקומיים, חיילי ורמאכט, אנשי המנהל האזרחי - והפכו את ההשמדה ההמונית למופע ראווה ציבורי למחצה בעל ערך בידורי.
נראה שהרצון לצפות בהרג גבר על החשש מהפרת תקנות ופקודות. רב־סרן רסלר מספר שבזמן פעולת ירי, "חיילים ואזרחים רצו אל סוללת רכבת קרובה" שמאחוריה בוצע ההרג ההמוני: "רצו שם שוטרים במדים מלוכלכים. חיילים עמדו יחד בקבוצות. אזרחים, בהם נשים וילדים, עמדו והסתכלו". בסוף התיאור אומר רסלר כי כבר חווה כמה חוויות לא נעימות, אבל טבח המוני שכזה, ועוד בפרהסיה כמו בתיאטרון חוצות, עולה על כל מה שראה בעבר. זה נגד העקרונות הגרמניים, הוא אומר, האידיאלים וכן הלאה.
חייל ששמו קמאייר, מכונאי ראשי בסירה מהירה S56, שירת בקיץ 1941 בים הבלטי, וצפה במהלך שירותו בפעולת רצח ליד העיר לייפיה שבלטביה.
קמאייר: "כמעט כל הגברים היו כלואים שם במחנות גדולים... פגשתי ערב אחד מישהו שאמר: 'בא לך לראות? מחר יורים שם בכמה'. ובאמת בכל יום באה משאית. ואז הוא אמר: 'אתה יכול לבוא'. זה היה מישהו מהארטילריה הימית, מפקד של... ההוצאה להורג שם. המשאית הגיעה ועצרה, היה שם מכרה חול ובור כזה באורך 20 מטר בערך. בכלל לא ידעתי מה קורה עד שראיתי את הבורות. הם היו צריכים להיכנס ככה פנימה, וכל אלה עם הקתות שם: 'קדימה, קדימה, קדימה', והעמידו אותם עם הפנים לצד השני. לסמל היה תת־מקלע... ואז עמדו שם חמישה, תמיד אחד אחרי השני... בדרך כלל הם נפלו ככה, בעיניים מגולגלות. היתה שם גם אישה. ראיתי את זה. זה היה בלייפיה".
גם סגן־אלוף וילפריד פון מילר־ריינצבורג מהלופטוואפה היה בירי המוני, ואולי אפילו השתתף בו:
פון מילר־ריינצבורג: "האס.אס הזמין לירי ביהודים. כל הכוח הלך לשם עם רובים ו... ריססו. כל אחד היה יכול לבחור את מי שהוא רצה. אלה היו מהאס.אס, שכמובן עוד יחטפו נקמה מרה".
פון באסוס: "אז זה מה שהם עשו, כמו בציד־דחק, לפי מה שהבנתי?"
פון מילר־ריינצבורג: "כן, כן".
לא ברור מהשיחה אם מילר־ריינצבורג נענה ל"הזמנה לירות ביהודים", אבל ברור שחיילי ורמאכט אחרים נענו להצעה. הפעילות מזכירה למאזין ציד־דחק, אך בלי שיהיה אפשר לזהות אצלו פליאה או הפתעה יוצאות דופן. על פעולת ירי הדומה לציד מדווח מכלי שני סגן אלוף אוגוסט פון דר היידטה:
היידטה: "זה סיפור אמיתי שבזלאגר סיפר לי. הוא הגיע בסוף לחרבות לפני שנפל. סא"ל הברון פון בזלאגר היה איתי בחטיבה. הוא עבר את הדברים האלה, זאת אומרת אצל קצין אס.אס, אבל זה היה עוד ב־42' או ב־41' או מתישהו, זאת אומרת ממש בהתחלת העניינים - אני חושב שזה היה בפולין. הוא הגיע לשם כמושל אזרחי".
גאלר: "מי?"
היידטה: "קצין האס.אס. אני חושב שבזלאגר בדיוק קיבל אז את עלי האלון. אז כשאכלנו, אחרי האוכל, הוא אומר: 'עכשיו בא לנו עוד לראות... קטנה'. אז הם יצאו עם הרכב... זה נשמע כמו מעשייה, אבל זה היה ככה - היו שם רובי ציד, רובים רגילים, ועמדו שם שלושים יהודים פולנים. ואז נתנו לכל אחד מהאורחים רובה, והם הבריחו את היהודים, ואז לכל אחד היה מותר להרוג יהודי אחד ברובה הציד. בסוף הם קיבלו יריית רחמים".
בשיחה הבאה מספר חייל אחר על הזמנה לירי. הביצועים של סגן פריד מהלופטוואפה מעוררים מבוכה אצל בן שיחו, סגן בנץ מחיל הרגלים:
פריד: "פעם השתתפתי בזה. זה השפיע עלי מאוחר יותר כקצין. זה היה כשהשתתפתי במלחמה באופן פעיל במערכה על פולין. עשיתי שם טיסות תובלה. הייתי פעם בראדום ואכלתי שם ארוחת צהריים בגדוד של ואפן־אס.אס שהיה שם. ואז סרן אחד מהאס.אס, או מה שהוא לא היה, אמר לי: 'בא לך לבוא לחצי שעה? תקבל תת־מקלע וקדימה ניסע'. אז אני כבר הולך איתם. היתה לי עוד שעה אחת פנויה, אבל הלכנו למקום שנראה כמו בסיס צבאי וחיסלנו 1,500 יהודים. זה היה בזמן המלחמה. היו שם אולי עשרים חיילים עם תתי־מקלע. זה היה מין רגע כזה - אתה בכלל לא חושב תוך כדי כך. הם הותקפו בלילה על ידי פרטיזנים יהודים, אז הם התרגזו על הפולנים החארות האלה. חשבתי על זה, דווקא לא היה נחמד".
בנץ: "היו שם רק יהודים?"
פריד: "רק יהודים וכמה מהפרטיזנים".
בנץ: "גירשו אותם ככה?"
פריד: "כן. כשאני חושב על זה פה ככה - לא נחמד".
בנץ: "מה, גם אתה ירית?"
פריד: "גם אני יריתי. כן. והיו ביניהם כאלה שאמרו: 'נו, הנה הם באים החזירים'. קיללו שם, זרקו אבנים ודברים כאלה. היו שם גם נשים וילדים!"
בנץ: "גם הם היו שם?"
פריד: גם הם היו שם. משפחות שלמות, צרחו בפראות, וחלק היו אדישים לגמרי".
