הבעת רגשות ומחשבות נתפסת על ידי רבים מבני האדם כמה שמבדיל אותנו מהחיות. אבל גם חיות מסוגלות לתפוס רעיונות מורכבים כמו אובדן ומוות, - כפי שפורסם במגזין "טיים".
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
קחו למשל עורבים. אף אחד לא מחבב עורבים באופן מיוחד. הם גדולים וצעקניים, ומסמלים לעיתים קרובות אות מבשר רע. אבל מתברר כי בנשמתו של העורב מתרחש משהו עמוק יותר. הציפור הזו, שכל כך מקושרת עם המוות, מתרגשת מאוד כאשר אחד מבני מינה מת. עורב ששוכב מת בשטח פתוח מושך אליו עד מהרה שניים או שלושה עורבים אחרים. אלה צוללים לעברו, מסתערים וקוראים ומזמנים עוד כמאה חברים מהלהקה. העורבים הרבים מקיפים את הגופה במעין טקס מתואם היטב, בדרך כלל בשקט מוחלט. כמה מהם מביאים מקלות או עשבים ומניחים אותם ליד או על הציפור המתה. ואז, לאחר שחלקו כבוד אחרון, הם עפים לדרכם. "נראה שהם מתאבלים על האובדן", מסביר ג'ון מרזלוף, חוקר טבע מאוניברסיטת וושינגטון.
העורבים אינם היחידים שמגלים מנהגי אבלות. אימהות שימפנזות מסרבות להיפרד מעולל שמת ונושאות אותו על גופן במשך ימים ואף שבועות. פילים נשארים ליד גופתו של חבר לעדר הרבה לאחר המוות, בודקים ונוגעים, ואף עוצרים לבחון וללטף עצמות פיל שהם מוצאים בדרכם. שימפנזות מסוג בונובו (ננסיים) ממש זועמים כאשר מתרחש מקרה מוות של אחד משלהם, והם זורקים אבנים והולמים על חזהו של חברם המת בתסכול. צער בעקבות מוות נצפה גם בחיות משק כגון עיזים, חזירים וברווזים, וגם באוקיינוס, כאשר אימהות דולפין נצפו כשהן דוחפות את הגופה של הצאצא לפניהן. גם כלבים וחתולים מסוימים מסרבים לאכול ואף מקוננים כאשר חבר על ארבע מת, וכותבת שורות אלה אף היתה עדה לחתול אשר ישב ליד גופתה של אחותו המתה במשך לילה שלם, ולמחרת פשוט נעלם.
מתאבלים גם על בעלים
חוקרים מצביעים על כמה מאפיינים התנהגותיים שבאמצעותם ניתן לזהות חיה שמתאבלת, בדיוק כמו כל אחד שחווה דיכאון או אובדן: חוסר מרץ, חוסר תיאבון וירידה במשקל. עם זאת, החיות שנראה כי הן חוות מוות בצורה הכי "אנושית" הן דווקא פילים.
אחד ממקרי המוות שהיממו את הקהילה המדעית היה של הפילה האפריקנית אלינור, שמתה ב־2003 בפארק הלאומי בקניה. אלינור היתה מנהיגת העדר, ושישה חדשים קודם לכן אף המליטה פילפילונת. בשל מחלה שתקפה אותה היא התמוטטה בנוכחותה של גרייס, פילה אחרת בעדר. גרייס קראה בקול וניסתה לדחוף את אלינור ולהעמיד אותה על רגליה בעזרת החטים שלה. כאשר אלינור מתה למחרת, פילה נוספת בשם מאווי נעמדה מעליה, ניענעה אותה ובחנה אותה. במשך שבוע שלם ביקרו צאצאיתה של אלינור והנקבות האחרות בעדר את שרידיה, והן המשיכו לבוא גם אחרי שטורפים גילו את המקום. הפילפילונת הצעירה התרפקה על גופת אמה וניסתה לינוק ממנה - אבל מהר מאוד מתה גם היא.
פילים מתאבלים ליד פילון שמת // צילום: GettyImages
מקרים אחרים הם של ווילה, חתולה סיאמית שהעבירה ימים על ימים בנדידה מחדר לחדר בביתה, בחיפוש אחר נוכחותה של אחותה המנוחה קרסון; או האצ'יקו, כלב האקיטה המפורסם שנהג להמשיך ולחכות לבעלים שלו בתחנת הרכבת בטוקיו במשך עשור (!) לאחר שבעליו נפטר.
גם חתולים מתקשים להיפרד // צילום: GettyImages
הסיבה להתנהגות הזו, טוענים חוקרי אבל בחיות, היא הורמונים, בדיוק כמו אצל בני אדם. סטרס, כולל כזה שמגיע בעקבות מוות, מוביל לשחרור של ההרמון קורטיזול, אשר בתורו מזרז שחרור של אוקסיטוצין, המכונה גם "הורמון האהבה". אוקסיטוצין ממלא תפקיד בקשרים חברתיים, ולפי מחקרים עשוי גם להשפיע על יצירת האמון הבין־אישי. מחקרים נוספים מצביעים על כך שתהליך האבל אצל חיות ואצל בני אדם מעובד באותם חלקים במוח.
אם יש אהבה, יש עצב
המחקר המדעי עדיין לא מצא תשובות הנתמכות בממצאים אמפיריים באשר לשאלה אם חיות מתאבלות, והעדויות לכך מגיעות בעיקר מהחוקרים בשטח, מצוותים בגני חיות ואף מבעליהן של חיות מחמד. ברברה קינג, פרופסור לאנתרופולוגיה בקולג' וויליאם ומרי בווירג'יניה ומחברת הספר "איך חיות מתאבלות", מסבירה כי "חיות הן יצורים שיוצרים קשרים חברתיים בדיוק כמונו. כולנו מכווננים מבחינה חברתית, ובהרבה מובנים המוח של כולנו אפילו מחווט באופן דומה. למה שחיות לא יתאבלו?". ואם אכן חיות מתאבלות, המכניזם שמביא לכך דומה מאוד לשלנו. "קל לראות מדוע הטקסים הללו התפתחו", מסביר מארק ביקוף, פרופסור לביולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת קולורדו, "זהו טקס אשכבה. החיות מחזקות את ההרגשה שהכל יהיה בסדר, בדיוק כמו שמשפחות אנושיות שמתאבלות אומרות לעצמן".
המדע עצמו מנסה לעיתים למצוא הסברים הגיוניים ושונים למה שנראה כמנהגי אבלות: החל באינסטינקט חייתי שתפקידו לברר את גורם המוות על מנת לשרוד, דרך ההנחה שגורים שבוכים ליד אימותיהם המתות הם בעצם רעבים וכלה בסברה שהאצ'יקו המפורסם חזר בכל יום לתחנת הרכבת פשוט מתוך הרגל. ולמרות זאת, את האהבה והרגש שאנחנו מקבלים מהחיות שלנו, ואת האהבה והקשר העמוק שהם חשים כלפי בני מינם (כמו גם את הסבל שהם נאלצים לעבור לעיתים קרובות מדי), אי אפשר לסכם באמצעות הסברים הגיוניים. ואם יש שם אהבה, למה שלא יהיה גם עצב עמוק?
עוד באתר ישראל היום: הבשורה שמכה בתדהמה את העולם המדעי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו