השופט קבע: מדובר בפושעים

1. בין אביון לנשוא פנים

השופט המנוח חיים כהן, שישב בדין בבית המשפט העליון בשנות ה־70 בערעורו של מנכ"ל משרד התעשייה דאז, מיכאל צור (נידון ל־12 שנות מאסר גם בגין קבלת שוחד), כתב אז בפסק הדין בין היתר:

"לעניין מידת העונש אין דומה קלונה הרב של עבירה כשהיא נעברת בידי איש משכיל ונשוא פנים, לקלונה הפחות שבאותה עבירה כשהיא נעברת בידי בור ואביון. עבירתו של בעל הצווארון הלבן, המקפיד על ניקיון בגדיו ומזניח את ניקיון כפיו, חמורה פי כמה ועונשו של זה חייב להיות חמור שבעתיים".

השופט המנוח משה עציוני, שישב גם הוא באותה הכרעת דין והצטרף אל כהן בדחיית הערעור, הדגיש: "החברה פתחה לצור דלתות של שרים ושרי שרים וגבירי עולם ואיפשרה לו להשיג כל מה שאדם יכול לחלום להשיג בחייו ולהגיע לפיסגת הסולם... מה לא היה לו - מעמד מבוסס, כבוד, קשרים חברתיים, חיים נוחים".

בגזר הדין של נאשמי הולילנד מצטט השופט דוד רוזן את פסק הדין, כותב ברוח דומה על המגוהצים השבעים ששפט, ומסביר: "ככל שמעמדם רם יותר ותפקידם בכיר יותר, כך מהווה הדבר סיבה לחומרה".

אמר וגזר על פי מבחן השכל הישר (אוי, מילה מגונה מאז ההרשעה) את העונשים הכבדים ועורר את זעמם של אנשי אולמרט. 

הם לא אהבו את השימוש בשכל הישר שלו, מתחו ביקורת על השופט וניסו להטיל דופי בהחלטתו. הם ניסו ליצור רושם כאילו ששכל ישר אינו אחד מכלי העבודה המובהקים של השופטים, כאילו שאינו משמש את כבודם להסקת מסקנות מהעובדות ומהראיות שבפניהם.

אבל מה שהוציא מהכלים במיוחד את להקת המעודדים של אולמרט, שקפצה מאולפן לאולפן עם אותם טקסטים ועם אותם דקלומים, היה הצגת המורשעים כבוגדים. שוד ושבר, ממש. 

אולמרט בוגד? לוחם גבורות ישראל בגד במדינה? השופט כתב במפורש "בוגדים באמון שניתן בהם", אבל הלהקה התעלמה. היא ניתקה את המילה "בוגדים" מהטקסט המלא והתחילה להשתלח ברוזן. 

לטובת מי שלא קרא את גזר הדין, נזכיר כאן כי השימוש במילה "בוגדים" שאוב גם הוא מדברי השופט כהן. האחרון כתב כי אפשר לרחם על פושע ש"לא ידע ולא טעם טעמו של שכר המעשים הטובים", אבל אי אפשר לרחם "על מי שידע וטעם ובוגד בעברו, ועושה את הרע ביד רמה".

במילים אחרות: יש להחמיר עם מי שבוגד בשלטון החוק, עם מי שמועל בתפקידו ובשליחותו הציבורית. 

בצדק אמר השבוע השופט המחוזי בדימוס, דוד בר אופיר, בראיון בקול ישראל (נוסף על דבריו שגזר הדין של רוזן מנומק היטב ולדעתו אין לאולמרט סיכוי בערעור), שגם הוא היה משתמש במילה הזאת. בצדק לא הבין מה רע במתיחת ביקורת על מי שבגדו ומעלו בתפקידם. 

שופט העליון חיים כהן ז"ל // צילום: משה שי

2. מי זכאי לתואר פושע? 

עסקנו כאן לא פעם בעיתונאים שאיבדו את כבודם המקצועי, בפוליטיקאים מגלגלי עיניים, בדובי וייסגלסים למיניהם שמתעקשים שנים לערוך הבחנה בין עברייני הצווארון הלבן, כבדים ופחות כבדים, לבין עברייני הצווארון הכחול. 

עולם המושגים המעוות שלהם נראה כך: מי שמפר את הסדר הציבורי, מי שפורץ לדירות, לחנויות, למכוניות; מי שפוגע פיזית באנשים, גונב בסופרמרקט ומתפרע במגרשי כדורגל, הוא פושע. 

לעומת זאת, לשיטתם, מי שהונה אנשים במיליוני שקלים; מי שמעל בכספי בנק, הריץ מניות, זייף מסמכים והפיל ברשתו אנשים טובים; מי שניצל את מעמדו הציבורי כדי לעשות לביתו; מי שקיבל שוחד בכסף או בשווה כסף; מי שעשה שזאת באלגנטיות, בתחכום, עם כפפות על הידיים וניחוח של בושם יוקרתי, אינו פושע. 

הסיבה לכך: בניגוד לעברייני הצווארון הכחול - אלה שגדלו בחלקם בשכונות עוני ומצוקה ובבתים עם אפס יכולת להשקיע בחינוך - האחרים הם נורמטיביים. 

כאן מדובר באנשים ממשפחות טובות; באנשי עסקים חביבים, באנשי העשירון והמאיון העליון, באזרחים ממועדוני היוקרה של הבנקים, חברות הביטוח, הדירקטוריונים ועמותות מכובדות. 

למען חברי הגילדה האלה הומצאה טרמינולוגיה חדשה: לא פושעים כי עם אנשים שמעדו, שכשלו ללא כוונת זדון, שטעו. אנשים שסבלו מליקוי מאורות, שהיו מאוד עסוקים, שחתמו בתום לב על מסמכים שקריים. אנשים טובים, מלח הארץ, שמכים על חטא מעשיהם וצריך לגלות כלפיהם אמפתיה וסלחנות.

פתאום מגיע השופט רוזן, שעד למשפט הזה סומן בידי ברוני הכסף והשררה כאויב הפרקליטות (לנוכח זיכוי נאשמים מיוחסים בעבר וביקורת קשה על הפרקליטות בתיק הדסק הרוסי בבנק הפועלים), ומבקר את האולמרטים בחריפות. הוא אינו מהסס לקרוא לנותני ולמקבלי השוחד בפרשת הולילנד בשמם האמיתי: פושעים שבגדו באמון הציבור.

אוי, איך אפשר לעשות להם דבר כזה? איך כבודו מרשה לעצמו להטיח את האמת בפנים שלהם? איך העז להציג אותם כחלק מ"מערכות שלטון רקובות ומשחיתות"? איך העז להטביע על מצחם אות הקלון? איך העז לצבוע אותם בצבעי עולם הפשע כאילו עסקו בפריצת מכוניות ובשוד פיזי של בנקים?

מבחינתם, אפשר להתרשם, חצה כבודו את הקו האדום. מבחינתם, דמו מותר עכשיו. הוא הגזים, הוא הלך רחוק מדי, צריך לבוא איתו חשבון לקראת הערעור. צריך לייצר אקלים ואווירה ציבורית מתאימה, כפי שרק אנשי אולמרט יודעים לייצר. 

החשבון הזה אכן נפתח השבוע וכבר ראינו את השליחים ברדיו, בטלוויזיה, בעיתון הבית של אולמרט ובאתר של אותו עיתון. עוד נחזור לקמפיין הרחמים והחמלה וזריית החול בעיני הציבור, אבל נעשה זאת רק אחרי שנציג כאן סיבה נוספת לעצבנות של אולמרט: עדויות השקר שלו.

3. שקר הוא שקר הוא שקר

שופטים אינם ממהרים להצביע על שקרים במשפטים של נאשמים מיוחסים גם אם האמת אינה נר לרגלי האחרונים. יש להם מכבסת מילים מיוחדת, יש להם רגישות למי שישבו בצומתי המפתח של המדינה. הם מרחיקים לכת בדרך כלל עד למילה "עדות כבושה" ועוצרים. שקרן? בדאי? אדם שאינו אומר אמת? הס מלהזכיר.

עדות כבושה היא כאמור הגג - כפי שגם קרה במשפט ראשונטורס ומעטפות הדולרים מטלנסקי - וכבודם ממעטים להשתמש בה. הם אינם קוראים לילד הזה בשמו גם כאשר הנאשם התורן מליגת העל משקר במצח נחושה. הוא מזהה את החולשה שלהם.

למה בדיוק הם נוהגים כך? לא ממש ברור. 

יש מי שטוען שהם הגיעו מאותו הכפר, יש להם חברים משותפים מהתיכון, מהצבא או מהאוניברסיטה ולא נעים להם; יש מי שטוען שהם חוששים פשוט מתגובת היחצנים של אותו נאשם; יש מי שמתרשם שגם הם חיים בעולם המושגים המעוות של עו"ד דובי וייסגלס ועורכים הפרדה בין הכחול ללבן. יש מי שהולך למקומות רחוקים יותר שאיננו מוכנים אפילו לחשוב עליהם.

רוזן לא שם, כמו שג'ורג' קרא שהרשיע את הנשיא לשעבר קצב, ושופטים רבים אחרים -  אינם שם. הם קורצו כנראה מחומרים אחרים. אצלם לשקר אין מילה אחרת והם מסמנים אותו ומצביעים עליו. כך נהג רוזן בהכרעת הדין של אולמרט ושל חלק מהנאשמים האחרים והעלה שוב את רף הכעס נגדו.

רוזן אמר דברים ברורים ולא היסס לשפוך שמן נוסף למדורת התרעומת של חסידי אולמרט. הוא נהג על פי צו מצפונו כמצופה מכל שופט. הוא סירב לעצום עיניים. הוא הלך עם האמת והנורמות הראויות שלו עד הסוף וראוי על כך למילה טובה.      

4. פינת רודפי הפרסום?

הכרעת דין במשפטים של מפורסמים היא חג לחולי פרסום, לגרפומנים, להגיגנים שאין להם מה לומר באמת; היא חג לעורכי דין שמחפשים תשומת לב, לאנשי פרקליטות לשעבר שחוששים כי מזהים אותם עדיין עם התביעה ומבקשים באמצעות ביקורת עליה לצוד כמה לקוחות חדשים; היא חג לשופטים מסוגו של דן ארבל, ההוא שכיהן כמפקח על הבחירות בארגון המורים ותרם להפקרות ולהשחתה של המוסד החשוב הזה.

מה יאמר אדם כזה אפשר לנחש מראש, בדיוק כמו שאפשר לנחש מה יאמרו עו"ד רם כספי (שהורשע בשעתו בהטרדת עד בפרשת הפגישה הלילית), עו"ד דובי וייסגלס מיקירי משפחת שרון, והשר לשעבר רוני בר־און, חברם של דרעי והאסיר דוד אפל. הרי חיזוק שלטון החוק אינו הדגל שלהם. 

השאלה היא מדוע צריך להביא אותם שוב ושוב לאולפנים ולצרף אליהם למשל את גונדר בדימוס שלמה טוויזר, לשעבר איש שירות בתי הסוהר? מה יכול כבר אדם כזה, שנראה בכל אולפן ומסך ונשמע בכל תוכנית רדיו, לתרום לנו אחרי שהסביר בעצם שלדעתו ראש ממשלה לשעבר הוא מעל החוק ואינו ככל האדם? 

מה הזילות הזאת של השידורים כאשר אפשר למצוא אנשים רציניים, בעד ונגד, שמכירים את הנושא היטב, שיש להם מה לומר, שמסוגלים לנמק את עמדתם במקום לברבר את עצמם לדעת? היכן העורך התורן? היכן המסננת? היכן הגבול שבו שמים קץ להצפת האולפנים ביודעין בדובריו וביחצניו של אולמרט, הנראים כמי שהגיעו עם דף מסרים מוכן?

"מציגים לציבור בעיה שאינה קיימת". רמי עובדיה // צילום: יהושע יוסף

5. הכלא עוד רחוק 

קצת מוקדם, היינו אומרים בזהירות, לדבר על מה שיקרה בכלא, אם וכאשר, כי אנחנו עדיין רק באמצע הקדימון של הפרשה ולפני הערעור של אולמרט. 

אנחנו עדיין לפני השלמת החקירה בעניין החשדות לשיבוש הליכי משפט - חקירה שעשויה להבשיל לכתב אישום נוסף נגדו - ולפני אירועים מעניינים נוספים.

מצבו המשפטי של אולמרט עלול אפוא עוד להחמיר, או אולי להפך, ואין מה למהר לשום מקום. עוד ארוכה הדרך לכלא, ועדיין אין סיבה לשוחרי שלטון החוק לנשום לרווחה.

אבל כמה עיתונאים לא התאפקו וכבר הציפו את הנושא בתקשורת, שאלו בכירים לשעבר בשב"ס שאלות ותיארו את תנאי כליאת ראש הממשלה לשעבר, אם וכאשר יידחה ערעורו. אחד המסרים שקיבל הציבור: דרושה היערכות מיוחדת לכליאת אולמרט. זה לא פרויקט פשוט.

מפקד כלא מעשיהו לשעבר, רמי עובדיה, שאצלו היו כלואים אריה דרעי ואחרים, חייך השבוע בשיחה איתנו, כששמע על הבעיות כביכול בנושא הזה. 

"אני אומר לכם שבכלא אולמרט יהיה בטוח יותר מאשר בחייו הפרטיים בעיר, ברחוב, בחנויות, כשהוא מלווה בכמה אנשי ביטחון. הבדל של יום ולילה. הכלא מעצם מהותו הוא מתקן ביטחוני מאובטח, יש כלים ואנשים מתאימים לנושא, אין שום קושי לאבטח אדם כזה. מציגים לציבור בעיה שאינה קיימת".

- כלומר, הכל קשקוש? 

"אתם אמרתם". 

בנקומט השוחד. הלל צ'רני // צילום: עמי שומן

6. מתנה להלל צ'רני 

איש העסקים הלל צ'רני, שבבעלותו נמצא מתחם הולילנד, הפך כבר בשנות ה־90 לכספומט הראשי של עסקות השוחד. אותו שידל עד המדינה להשקיע שלמונים בבכירים בעיריית ירושלים, אותו גרר עד המדינה למחוזות הפשע, שהשופט כינה: "מערכות מסואבות רוויות סחי ודומן שהיו זרות לו ולאורחותיו".

זו היתה כף הזכות שלו במשפט: הוא היה הנגרר, לא היוזם. אבל בשורה התחתונה רשימת מעלליו ארוכה ומפחידה: הוא הורשע ב־6 עבירות של תיווך לשוחד בסכום של 2.8 מיליון שקלים; בשתי עבירות של תיווך לשוחד בסכום של 675 אלף שקלים; בתיווך נוסף לשוחד בסכום של 300 אלף שקלים; בשלוש העברות כספים למטרות שוחד בסכום מצטבר של 1.2 מיליון שקלים; ב־7 העברות דומות לאיש ציבור אחר בסכום של 680 אלף שקלים; בהלבנת הון ועוד ועוד.

כמה צפוי היה שיקבל בגין סל העבירות הגדול הזה? תשע שנים במקרה הטוב, הרבה יותר במקרה הרע. אבל השופט רוזן החליט להקל עימו, קבע שהעונשים יהיו חופפים ולא מצטברים וגזר עליו 3.5 שנות מאסר בלבד. בנוסף, הטיל עליו קנס של שני מיליון שקלים.

מתנה, מתנה, בהתחשב בעובדה שהוא לא הגיע לעיסקת טיעון, לא חסך זמן שיפוט, לא הודה ולא הביע חרטה. למעט שולה זקן, שאולי תצא נשכרת מעיסקת הטיעון, הוא רשאי להיות מרוצה מהחלטת רוזן. יש שופטים שהיו ממצים איתו את הדין.

היה יו"ר הבנק הגדול והחשוב במדינה. דני דנקנר // צילום: עמי שומן

7. דנקנר, חומר למחשבה

לצידו של הלל צ'רני ישב על ספסל הנאשמים יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, שהורשע בשלוש עבירות של מתן שוחד, בקבלת קבלות כוזבות ובהלבנת הון. חצי שנה לפני שנידון לשלוש שנות מאסר ולקנס של מיליון שקלים, הורשע דנקנר בפרשת מירמה אחרת ונידון לשנת מאסר ולקנס של מיליון שקלים. 

לחשוב שבידי האיש הזה הופקד הבנק הגדול במדינה; לחשוב שעל הפושע הזה הגן "ידיעות אחרונות" במקום להקיא אותו; לחשוב שנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, נאלץ להיאבק קשות כדי לגרום להרחקת אדם כזה מהתפקיד הכל כך רגיש במערכת הבנקאית; לחשוב שלא היינו רחוקים מכך שדנקנר, בגיבוי עיתונאיו, יגרום לפישר ללכת הביתה - צריך לעורר חלחלה בקרב כל אזרח מהשורה.

הנה עוד חומר למחשבה על חשיבות המשפט הזה, על גיבורי פרשת הולילנד ועל מי שניסו להגן עליהם. 

8. פגישה בקפה אפרופו

אי אפשר לכתוב על נפילת אהוד אולמרט ושליחתו לכלא בלי לחזור לרגע אל יומן הזיכרונות הציבורי שלו, הרחוק והקרוב. אי אפשר לנתק בסיפור הזה את העבר מההווה. 

עלייתו ונפילתו של אולמרט יכולות לשמש תסריט לסרט סיציליאני מרתק, עם הרבה אוכל משובח, מתנות יקרות, אוסף עטים באלפי דולרים, סיגרים, סוויטות חלומיות, מסעדות פאר ומערכת משפט שנהגה בו שנים ברחמים ובאיפוק. פרשת אולמרט היא סיפור לסרט עם הרבה צבע, נהנתנות, יאכטות וחיים טובים בארץ ובעולם.  

בקטע הבלתי נתפס הזה חרותה בזיכרון פגישה של עיתונאי חוקר עם אולמרט בראשית שנות ה־80 בקפה אפרופו בת"א - באותו קפה שבו קיבל לימים יוסי אולמרט חצי מיליון שקלים מעד המדינה בפרשת הולילנד. 

הפגישה התקיימה בשעת בוקר מאוחרת ובמהלכה דיבר חבר הכנסת על מלחמתו בפשע המאורגן ועל נכונותו להיאבק בניצב במשטרה שנחשד בשחיתות. אולמרט שיתף אז פעולה עם יוסי שריד בעניין אותו ניצב, הבטיח לא להניח לנושא, ואפילו נפגש עם המפכ"ל. אלא שמהר מאוד הוא הוריד פרופיל ונעלם. 

באותה שיחה אותת אולמרט לראשונה כי אין לבנות מגדלים על משפט הדיבה שהגיש נגדו האלוף במילואים רחבעם (גנדי) זאבי, חברם של אנשי פשע מפורסמים. כשהזכיר לו העיתונאי ש"גנדי" הרים לו כדור להנחתה ותהיה לו הזדמנות לחשוף את התנהלות אנשי הפשע המאורגן שחדרו למערכת השלטונית, מיהר לצנן אותו. הרמז היה: זה יסתיים בפשרה. לא יקרה דבר.

הוא צדק: הלוחם האמיץ בפשע המאורגן ברח משדה המערכה בין היתר בלחצו של מנחם בגין המנוח. הוא ויתר על התענוג לחקור בבית המשפט אלופים בצה"ל, שהיו בקשר עם בכירים בעולם התחתון, אבל המשיך להציג את עצמו כסרגל. איש לא ידע אז שממש באותם ימים כבר חצה אולמרט עצמו את הקווים, ביקש וקיבל בשיא ימי האינפלציה הלוואה של 50 אלף דולרים ללא ריבית ממנכ"ל בנק צפון אמריקה, יהושע הלפרין, ולא טרח אז להחזיר את הכסף.

סיפור השחיתות הזה התגלה רק אחרי התמוטטות הבנק, אבל היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש ופרקליט מחוז ירושלים דאז, עו"ד עוזי חסון, חילצו אותו מהתיק הפלילי. הפרשה נמרחה, פרצה סערה, נמתחה ביקורת קשה על מערכת האכיפה. 

אולמרט יצא נקי בפעם הראשונה ולא למד את הלקח. הוא המשיך להסתבך ולצפצף על החוק. 

9. נאום המלחמה בשחיתות 

עשרות שנים אחרי הפגישה ההיא באפרופו, שקע אריאל שרון בתרדמת וממלא מקומו, אהוד אולמרט, התיישב בכיסאו. זה קרה שנים ספורות אחרי זיכויו התמוה בתיק חשבוניות הליכוד (הוא נחלץ מהתיק אף שהוכח שחתם על דו"ח כוזב), ואחרי סגירת תיק האי היווני בטענות שווא. מערכת האכיפה חששה ממנו.

אולמרט היה אז על גג העולם והתנועה לאיכות השלטון, בצעד הזוי על פניו שהיא ודאי מתחרטת עליו, הזמינה אותו במאי 2006 לשאת נאום בכנס המלחמה בפשע המאורגן. במקום להתחמק באלגנטיות, במקום להורות לשולה זקן לחפש תירוץ שימנע ממנו את המבוכה, הגיע אולמרט לכנס ונשא נאום תוקפני במיוחד.

מה שלא העזה לעשות המשטרה במשך שנים, מה שלא העזו לעשות ראשי הממשלה לפניו, עשה האיש הציני הזה באותו נאום נוקב: הוא הודה בקיומו של פשע מאורגן ולא רק בקיומה של "פשיעה מאורגנת" (גירסה נצחית של המשטרה); הוא נגע בבעיה האמיתית של המדינה; הוא התנהל כאילו איש אינו יודע שכבר שנים הוא עצמו בשר מבשרם של אנשי הפשע המאורגן ממחלקת הצווארון הלבן.

"הגיע הזמן להשתמש במילים פשע מאורגן", אמר ראש הממשלה בנחרצות, "מדובר בהיקפי פשיעה חסרי תקדים... אני אומר לשוטרים: אל תיראו ואל תיחתו, יש לכם גיבוי ממני, אין לנו סובלנות בנושא הלחימה בפשע... ניאבק בכל עבריין, בין אם הוא מקורב לשלטון ובין אם לאו... בין אם הוא יהודי ובין אם לאו, בין אם הוא עשיר או עני..."

כשאולמרט חידד את להב סכיני וכידוני המשטרה, הוא זכה למחיאות כפיים. הוא ידע היטב על מה הוא מדבר. באחד העיתונים, במאמר פרשנות, נכתב למחרת בין היתר כך: "פשע מאורגן פירושו חדירת נציגי משפחות הפשע לכל מוקדי הכוח והכסף במדינה. עבריינים מתיישבים ליד הקופות הממלכתיות, גוזרים מיליונים, משתלטים על קרקעות מדינה וקונים לעצמם הגנה מפני המשטרה".

לשון אחרת: אולמרט מכיר זאת אישית. התיאור הזה תפור עליו. אסור להתבלבל. 

10. שנדר נכנס לפעולה

ואכן, כשנה אחרי אותו נאום החל לזרום מידע למבקר המדינה החדש, מיכה לינדנשטראוס, ולעיתון "הארץ" והתברר כי יש שחיתות שלטונית מפחידה. למרבה האירוניה, התברר שראש הממשלה הוא חלק ממנה. בדיקת המבקר בפרשת מרכז ההשקעות הסתעפה עם הזמן לפרשת בנק לאומי (ירון זליכה היה המתלונן שחשף אותה) ולפרשיות נוספות ואלה הבשילו עם הזמן לחקירות פליליות.

המבקר היה נתון אז למתקפה פרועה, עיתונאי אולמרט ניסו לשחוט אותו ואת זליכה, היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, היסס וגימגם ולא מיהר להושיט להם הגנה ממשית - נדמה היה שכל עבודת הביקורת תרד לטמיון. נדמה היה שאולמרט שוב ינצח. 

זה לא קרה למרבה השמחה, כי בלחץ התקשורת קיבל פרקליט המדינה דאז, ערן שנדר, החלטה אמיצה: להכניס את המשטרה לתמונה. לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה. שנדר הניח את המלצתו בפני מזוז, האחרון סמך עליה את ידיו, והחקירה הרגישה, וכן האחרות שבאו בעקבותיה, קרעו סופית את המסיכה מפניו של "הלוחם האמיץ בפשע המאורגן".

הוא הפך לחשוד, נחקר תחת אזהרה, הועמד לדין והורשע ב־4 פרשיות של מרכז ההשקעות; הוא זוכה כאמור באופן תמוה בפרשיות ראשונטורס וטלנסקי, ובהמשך מצא את עצמו על ספסל הנאשמים באולמו של רוזן. כאן נפל סופית. כאן נחשפו השקרים. כאן התרסק. כאן הוא כבר שקוע בבור עמוק שקשה לצאת ממנו. 

*   *   *

הנבחרת המנצחת

הנה חמשת נציגי התביעה במשפט הולילנד: עו"ד יהונתן תדמור, עו"ד אתי בן דור, עו"ד ירון גולומב, עו"ד אביבה חפץ־נוימן ועו"ד עודד קם. 

פרקליטת המחוז: עו"ד ליאת בן ארי // צילום: מוטי מילרוד

עו"ד אביבה חפץ־נוימן // צילום: גדעון מרקוביץ'

עו"ד יהונתן תדמור // צילום: תומר אפלבאום

עו"ד ירון גולומב // צילום: גדעון מרקוביץ'

 עו"ד עודד קם // צילום: גדעון מרקוביץ'

עו"ד אתי בן דור // צילום: עמי שומן

זו הנבחרת המנצחת של פרקליטות מחוז מיסוי וכלכלה שעבדה בתיק הזה במשך שנתיים מסביב לשעון. אלה האנשים שעשו את העבודה. 

זו החמישייה שזכתה לשבחי בית המשפט, כמו לשבחים מצד חלק מנציגי ההגנה, על הגינותה, יושרתה, מקצועיותה ועמידתה בלוח זמנים בלתי אפשרי כמעט. 

זו החבורה שעשרות ימי שישי ושבת בילו אנשיה במשרדי הפרקליטות במקום בבתיהם.

זו הנבחרת שהתמודדה בהצלחה מול סוללה של עשרות עורכי דין מהשורה הראשונה ויכלה לרובם.

את החבורה הזאת הנהיגה פרקליטת המחוז, עו"ד ליאת בן ארי, שנהגה בצורה דומה, קיבלה החלטות חשובות והגישה כתב אישום רק נגד מי שעדות עד המדינה נגדו נתמכה בראיות נוספות. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק