"רצון לאמת, לא לעוצמה"

ביום ראשון האחרון התבשר הסופר יוסי סוכרי כי זכה בפרס ברנר לשנת 2014 של אגודת הסופרים העבריים. סוכרי יקבל את הפרס על ספרו "בנגאזי-ברגן־בלזן" (עם עובד) עם אסתי ג. חיים. 

לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"בנגאזי-ברגן־בלזן" מגולל את קורותיה של משפחת חג'ג', משפחה יהודית מבנגאזי שבלוב. הוא מסופר מנקודת מבטה של הבת סילבנה, צעירה עצמאית ודעתנית שנשלחת עם בני המשפחה לטריפולי, משם למחנה מעצר איטלקי והלאה אל מחנה הריכוז ברגן־בלזן. 

הבחירה הספרותית לכתוב לראשונה על סיפורם המושתק של יהודי לוב בשואה הבטיחה לרומן של סוכרי תשומת לב תקשורתית, ביקורות רבות ומגוונות ודיונים ערים על קיר הפייסבוק שלו. כמו כן, לאחרונה התבשר כי ספרו ישולב בתוכנית החדשה ללימודי השואה בבתי הספר התיכוניים, ואף יזכה לקופרודוקציה ישראלית־צרפתית בקולנוע. 

סוכרי (55) פירסם עד היום ארבעה רומנים, הוא מרצה לפילוסופיה ומלמד ב־HIT ואף מנחה סדנת כתיבה, ועם זאת - פרס ברנר הוא הראשון בקריירה הספרותית שלו. הוא לא נשמע מופתע שהפרס הזה הגיע בעקבות "בנגאזי-ברגן־בלזן". "מובן ששמחתי על הזכייה", הוא אומר, "אבל ידעתי שהנושא נפיץ ויעורר תגובות רבות. אחת הסיבות לכך שהחלטתי לכתוב את הספר היא הצורך לספר את הנרטיב של יהודי צפון אפריקה בשואה. כשהתחלתי את המחקר ההיסטורי, נדהמתי לגלות כמה אנשים מגלים בורות בפרק הזה בהיסטוריה".

סוכרי מספר שבכתיבתו ביקש לבצע "דה־קונסטרוקציה לתרבות של צפון אפריקה. היהודים שעזבו את בנגאזי השאירו חיים תרבותיים עשירים מאחוריהם, שהתמזגו עם מסורות אירופיות, שהרי לוב היתה קולוניה איטלקית. רציתי להעניק לכך חיים מחודשים".

כמי שעסק באופן אינטנסיבי בספריו בזהות המזרחית, וחרף הפרס והחיבוק הממסדי שסוכרי זוכה לו מאז יציאת הספר, הוא טוען שהשיח העדתי חשוב ורלוונטי - כיום כמו אז. "יש סופרים מזרחיים שמעדיפים לא לדבר על הדיכוי ועל ההשפלה שחוו המזרחים שעלו לארץ, כי יש בהם רצון להיות חלק מההגמוניה הישראלית", הוא מבהיר, "לי, לעומת זאת, מעולם לא היתה מוטיבציה כזאת. יש בי רצון לאמת - לא לעוצמה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו