איך זה יכול להיות שמאחורי עיתון שמחולק לציבור בחינם יהיה מודל מסחרי? את הטענות מהסוג הזה שמענו לא אחת מקרב יוזמי החוק לסתימת הפיות שהם מנסים להעביר בכנסת - החוק לסגירת "ישראל היום". לכאורה, יש היגיון בשאלה. מגיע גוף שמחלק עיתון מודפס לציבור בחינם. איך יכול להיות בכך היגיון כלכלי? ובכן, איך באמת יכול להיות גוף שיש לו עלות תפעולית בלתי מבוטלת, הכוללת מערכת חדשות ועלויות הפקה לא מעטות, והוא מציע לציבור את שירותיו בחינם? יכול גם יכול. למשל, ערוץ 2 וערוץ 10. למשל, אתרי החדשות באינטרנט דוגמת ynet ו־וואלה! כל האתרים האלה אינם דורשים תשלום מצרכן החדשות.
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אז מתברר שצריכת חדשות בחינם היא אפשרית. בחלק מהמקרים זה בוודאי רווחי. למשל, מן המקובלות שערוץ 2 הוא ביזנס טוב. אנחנו, כמובן, לא יודעים בדיוק עד כמה, כי הדו"חות הכספיים של הזכייניות חסויים. אבל, למשל, ערוץ 10 הוא ביזנס כנראה פחות מוצלח, ופעם אחר פעם הלכו בכיריו להשתדל אצל הממשלה והכנסת שיפרסו להם את החובות שלהם.
גם אתרי חדשות באינטרנט קיימים בשפע ומוצעים בדרך כלל בחינם. בארץ וכמובן בחו"ל. אבל האם כאן נגמר הסיפור? ודאי שלא. חיפשתם משהו בגוגל פעם? השתמשתם בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר? חלק עצום מהאינטרנט מוצע לציבור לשימוש חינם אין כסף.
אז אין מודל כלכלי מאחורי כל המוצרים האלה שמוצעים לציבור בכל רגע בחינם? ודאי שיש. כולם חיים ממכירת פרסומות. ככל שהפופולריות של הגופים האלה עולה, וככל שהציבור מוצא בהם עניין רב יותר ותועלת, כך הוא נוהר אליהם בהמוניו. התוצאה: יותר פרסומות זורמות, יותר הכנסות.
יש היום אפילו מערכות הפעלה שמוצעות בחינם. הרי מי שרוצה ומבין, יכול להוריד את מערכת ההפעלה אנדרואיד ולהפעיל באמצעותה טאבלטים וטלפונים חכמים.
אז מה ההבדל? למה לסגור את "ישראל היום" דווקא?
ההבדל הוא לא כלכלי. לפחות לא מבחינת הציבור ו"ישראל היום". ההבדל הוא פוליטי ופרסונלי. "ישראל היום" לא מזמרר במונוטוניות ובאחידות רק את זמירות מקהלת השמאל. "ישראל היום" פגע כלכלית ב"ידיעות אחרונות". ציבור גדול, המושתק תדיר בכל יום, מצא ב"ישראל היום" את מנת חלקו. כאן תוכלו לקרוא את מגוון הדעות שמעניין אתכם.
הקרב לסגירת "ישראל היום" הוא קרב ציני של "ידיעות אחרונות", שהמודל המסחרי שלו כולל שימוש נרחב בחינמונים דוגמת ynet, מקומונים ואף חינמון מודפס לפני כמה שנים שנקרא "24 דקות". כשזה היה לו נוח, זה היה מוסרי וצודק.
חברי הכנסת שנרתמים לסייע ל"ידיעות אחרונות" בניסיון נואל לסגור את העיתון הזה פשוט מנסים לסייע לנוני מוזס להחזיר לעצמו את הכוח שאבד. התחרות על לב הציבור בהספקת הדעות והחדשות לא עזרה. אז מה עושים? הולכים לכנסת כדי לסתום את הפה למתחרים. כל כך הרבה בוכים למען הדמוקרטיה, אבל המהלך הזה, משום מה, נתפס בעיני אותם בכיינים כתקין. או בר השתקה.
עיתון בחינם יכול להתקיים. דרך אגב, לא רק בארץ, אלא גם בחו"ל. במדינות לא מעטות בעולם יש עיתונים המחולקים חינם. ודרך אגב, המודל של עיתונים בתשלום יכול להיכשל כישלון חרוץ. "מעריב" היה עיתון כושל שהידרדר הרבה לפני כניסתו של "ישראל היום" לזירה. הציבור העדיף עיתונים אחרים ולא קנה אותו, והמפרסמים עזבו בהדרגה. היו גם עיתונים מסחריים אחרים שנסגרו במהלך השנים. בארץ ובחו"ל.
העובדה ש"ישראל היום" הפך לעיתון הנקרא במדינה היא לא משום שהוא מחולק בחינם, זה כמובן עוזר, אלא משום שבראש ובראשונה אתם הרמתם אותו בכל בוקר, החזקתם אותו בידכם וקראתם בו. אילו העיתון לא היה ראוי, נניח כמו אותו צהובון שהפיץ "ידיעות אחרונות" לפני כמה שנים בשם "24 דקות", לא היינו שורדים.
הציבור הוא שבוחר איך להקדיש את הזמן שלו. הוא יכול לגלוש בסמארטפון כשהוא נוסע ברכבת לאתרי החדשות, הוא יכול להקשיב לרדיו - וכן, הוא יכול גם לקרוא את "ישראל היום", והוא בוחר לעשות זאת. הבחירה הזאת היא לא דבר מובן מאליו. כן, "ישראל היום" מוענק לציבור בחינם, אבל המפרסמים משלמים עליו. כן, ערוץ 2 מחולק לכם בחינם. כן, המפרסמים משלמים גם עליו. כן, שירותי החיפוש בגוגל, אפילו אתר ריכוז החדשות של גוגל, גוגל ניוז, מוצעים לכם בחינם.
אז מה יש כאן בעצם? תחרות. תחרות שמתנהלת על ליבכם ועל הזכות לספק לכם שירות של חדשות. שגורמים עסקיים אחרים מוכנים לשלם על השימוש באותה פלטפורמה. לצערי, בכנסת ישראל יש יותר מדי מחוקקים שבזים לרעיון התחרות. לרעיון החירות של האזרחים. הם רוצים לנהל להם את המחשבות, את הזמן האישי שלהם, את חשבון הבנק שלהם, וכעת גם את שירותי החדשות שלהם. ישראל הולכת והופכת, בחסות הדעות האלה, לבולשביזם שמותיר פחות ופחות זכויות וחירויות לאזרח.
מזלו של מארק צוקרברג
דרך אגב, גם אתר החדשות על אודות החברים שלכם, הידוע בכינויו פייסבוק, מתחרה על הזמן הפנוי שלכם, זמן שבו אתם יכולים לבחור בין התעדכנות בחדשות בעיתון, בטלוויזיה או ברדיו. גם פייסבוק מוצע בחינם. בדף הבית שלו התחייב מייסדו מארק צוקרברג כך: "זה בחינם וכך יהיה תמיד" (It's free and always will be). מזלו של צוקרברג שהוא לא הקים את האתר בישראל. כאן צריך להוסיף לרעיון החירות כוכבית קטנה ולציין שהיא בכפוף להגדרתה על ידי "ידיעות אחרונות" ושלוחי בעליו בבית המחוקקים.
אף אחד לא מצמיד לכם אקדח לרקה ודורש מכם לקחת עותק של "ישראל היום". כשהמחוקק עשה מהלכים כוחניים - למשל, כשבימי מפא"י הטיל אגרה מנדטורית על הציבור - התוצאה היתה שידור ציבורי מסורבל ודועך שלא מעניין עוד את הציבור. רק דרישת המס נשלחת בדואר.
התשלום הכפוי על החדשות המודפסות שחברי הכנסת נדרשים כעת לייצר בחקיקה לא ייצר כלום פרט להחזרת המונופול לידי "ידיעות אחרונות", וזאת בניגוד לחוק הריכוזיות. זהו ניגוח פוליטי באמצעות חקיקה.
וכעת מציעים בכנסת "היטל ידיעות" על הציבור. איזו בושה.
* * *
מתרחבת ההתנגדות ליוזמת ח"כ כבל:
רזי ברקאי: "הצעת החוק - חרפה"
בעקבות הפרסום אתמול ב"ישראל היום" נגד יוזם החוק ח"כ איתן כבל, הועלה האחרון לשידור בגלי צה"ל בתוכניתו של רזי ברקאי, "מה בוער". "הצעת החוק הזו בעיניי היא חרפה", הבהיר העיתונאי הוותיק, "אני אגיד לך למה? כי בעצם מה אתה מוליך יחד עם... רוברט אילטוב ואיילת שקד ואלעזר שטרן ואריאל אטיאס ויואל רזבוזוב, לא חשוב כרגע מה דעתי האישית על 'ישראל היום', האם זה עיתון ראוי או לא ראוי, אבל העיתון הזה נמכר, ישראלים רוצים לקנות אותו... הוא נמכר למפרסמים מה זה חשוב... מה אכפת לך איך הוא נחשף, איתן, אנשים רוצים לקרוא אותו".
בתגובה טען ח"כ כבל: "יש כללי משחק, ובכללי המשחק האלה גם אם מחר ירצה מאן דהו למכור או לקנות את גלי צה"ל או כל תחנה אחרת ולשדר מה שהוא רוצה, הוא לא יכול לעשות. זאת אומרת, כמו בעיתונות הכתובה כללי המשחק שאם אתה רוצה לקנות עיתון ולקרוא אותו, תיגש ותקנה".
בהמשך הראיון היקשה ברקאי: "לו העיתון הזה היה מפיץ את השקפת עולמו של השמאל הציוני בישראל, גם אז היית יוצא בכזה?" על כך השיב כבל: "זו שאלה שלא מתאימה לך... זה לא קשור בכלל, אין לזה קשר. קודם כל המאבק הוא מאבק עקרוני".
* * *
האגודה לזכות הציבור לדעת במכתב לחברי כנסת:
"בל ניתמם: זאת חקיקה ספציפית, המכוונת נגד עיתון אחד בלבד"
יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, פרופ' אלי פולק, שיגר בתחילת השבוע מכתב לח"כים אשר תומכים בהצעת החוק "לקידום והגנת העיתונות הכתובה בישראל", ובו מתח ביקורת חריפה על ההצעה.
"לאחרונה הוגשה על ידיכם הצעת החוק 'הצעת חוק לקידום והגנת העיתונות הכתובה בישראל', אשר מבקשת לאסור הפצת עיתונים חינם... מטרת החוק כביכול הינה למנוע את המשך הקריסה ופיטורי עובדים נוספים, על מנת ששוק העיתונות יחזור לפעול בתנאי תחרות הוגנים ודמוקרטיים.
"אנו מבקשים למחות בפניכם על עצם הצעת החוק מבחינה מהותית ועקרונית ומבקשים להוכיח כי הוא משולל יסוד גם מבחינת טענותיו.
1. מעיון בנתוני TGI של העיתונות הכתובה לפני כניסת החינמונים לשוק (2006) ולאחריה (2013), עולה באופן ברור כי כניסתם של החינמונים הגדילה את שיעור החשיפה בקרב הציבור הרחב אל העיתונות המודפסת. קרי: כתוצאה מהחינמונים - הרבה יותר אנשים קוראים עיתונים מבעבר וזהו דבר חיובי ביותר. כתוצאה מכך גם גדל שוק הפרסום.
2. המשבר שעליו מדברים בשוק התקשורת הכתובה בארץ ובעולם אינו נובע מכניסתם של החינמונים לשוק, אלא מעידן התקשורת האלקטרונית הזמינה לכל.
3. אכן שלטון החוק ראוי שיתערב במצב שבו יש חשש למונופול ולפגיעה בשוק החופשי. ברם, הנה בשבוע שעבר קבע הממונה על ההגבלים העסקיים בשוק ההון, לאחר בדיקה ממושכת, כי רכישת 'מקור ראשון' על ידי בעלי 'ישראל היום' - חוקית, ו'ישראל היום' אינו נחשב למונופול...
4. ראוי להזכיר כי בעידן שלפני כניסת החינמונים 'ידיעות אחרונות' שלט באופן מוחלט בשוק העיתונות, על גבול המונופול. אם כבר, כניסתם של החינמונים שברה מונופול שהיה קיים...
5. הפגיעה הקשה ביותר בשוק הפרסום בארץ באה מרשויות השידור הציבוריות, הממומנות בסכום של כמיליארד שקל (הרבה יותר מעלות חינמון). מי שבאמת דואג לשוק פרסום חזק יותר אשר מונע קריסת אמצעי תקשורת, היה דורש הפסקה מוחלטת של פרסומת מכל סוג שהוא (כולל תשדירי שירות וחסות) באמצעי התקשורת הממומנים על ידי הציבור.
6. בל ניתמם, מקריאת נוסח הצעת החוק נהיר כי מדובר בחקיקה ספציפית, המכוונת כלפי אמצעי תקשורת מסוים ותפורה על פי מידותיו לצורך סגירתו. ככזו, הצעת החוק מהווה פגיעה בוטה בעקרון השוויון ובערכי יסוד דמוקרטיים, ובהם עקרון השוויון, איסור אפליה, חירות הביטוי וחופש העיתונות, חופש העיסוק ועקרון התחרות החופשית.
"אנו קוראים לכם למשוך את הצעת החוק המבישה הזו, אשר אינה מביאה כבוד לבית המחוקקים ואינה ראויה למדינה דמוקרטית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
