בשנת 1994 שימש גיא ביטון מפקד מחלקה בחטיבת גבעתי. במהלך פעילות מבצעית ברצועת הביטחון בלבנון נתקל כוח של החטיבה בחוליית מחבלים. מפקד הפלוגה נהרג, וברגע אחד נאלץ גיא לתפוס פיקוד על האירוע ולהפוך למפקד הכוח. במסגרת המשימה החל גיא לנהל מרדף אחר המחבלים כאשר לפתע זיהה הגשש שליווה אותו, מוחמד אלהייב, לימים סגן־אלוף, ערימת עלים יבשים. באינסטינקט חד, הבין מוחמד כי מדובר במוקשים, וצעק בבהלה: "מוקשים!"
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
עם הישמע צעקתו של אלהייב, גיא נעצר במקום, כשרגלו מונפת מעל המטען - וקפא.
במשך 20 דקות ארוכות מנשוא הוא לא זז כדי לא להפעיל רשת מוקשים מסועפת שהיתה עלולה ליצור פיצוץ אימתני. בזמן הארוך שגיא עמד מעל המטען, לא מזיז שריר בגופו, פעל מוחמד כדי לפנות את הכוח מהאזור המסוכן. לאחר כמה שעות מתוחות הצליח הכוח להיחלץ מהאזור ולחזור לבסיסו בשלום.
לאחר יותר מ־20 שנה, נפגשו גיא ומוחמד, לרגל כניסתו של אלהייב לתפקיד קצין גששים אוגדתי בהרי אילת, קרוב למקום עבודתו של גיא, מפקד החטיבה המרחבית בגבול מצרים. המעגל אולי נסגר, אך הפגישה המחודשת העלתה זיכרונות ורגשות שחיכו לפורקן.
כמו ילדים עם מדים
הפגישה של השניים מתחילה בהסבר לפשר הכינוי של אלהייב - "אדום". "אף אחד לא קורא למוחמד בשמו", תיקן אותי כבר על ההתחלה גיא, בן 40, כשטפח במחווה גברית על שכמו של "אדום". את הכינוי הוא קיבל מתת־אלוף ארז גרשטיין האגדי, שנהרג בלבנון בפברואר 1998. גרשטיין שימש אז מפקד יק"ל (יחידת הקישור ללבנון; נ"י) ומוחמד היה קצין הגששים שלו בחטיבה המזרחית במרג' עיון. גיא מדגיש עד כמה חברו הרוויח את הכינוי, ומסביר ש"המושג 'אדום' משמש קונוטציה למגע עם האויב ולרזומה צבאי. האויב בעגה המבצעית הוא הצד האדום, ואנחנו הצד הכחול".
שניהם מחויכים ונראים כמו ילדים שמחופשים לגברים לוחמים במדים. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשצפיתי בהם היתה שאין כמו חברות של לוחמים. בשיחה ארוכה ומתובלת בעגה צה"לית גברית, אפשר ממש לחוש את ברית הדמים הקיימת ביניהם.
מוחמד, בן 42, הוא הצנוע ובעל הכריזמה השקטה מבין השניים. מביך אותו לדבר על עצמו, אך חשוב לו להעביר את מסר ההצלחה לצעירי העדה הבדואית, שאליה הוא משתייך. לעומתו, גיא מתנהג באופן מוחצן יותר ומלא ביטחון.
"שמענו קריאות 'הצילו'"
על הג'יפ הצבאי, בדרך אל האוגדה, גיא משתף ש"רק אתמול, לקראת הראיון, סיפרתי לילדים שלי את הסיפור שלי ושל 'אדום'. ממילא הם יודעים שאבא עובד במקצוע מסוכן ודואגים לחיים שלי, אז למה להעמיס עליהם?" הוא אומר בחיוך, ומדגיש כי מאז שמעו על מוחמד, "שלושת המוסקטרים שלי מתים לפגוש אותו, וכל הזמן מבקשים ממני שאספר על 'אדום' ועלי".
זמן קצר לאחר הפגישה המשותפת השניים הפגישו גם את משפחותיהם לראשונה. הפעם זה היה בחג הפסח האחרון, כשמשפחתו של גיא הגיעה לחגוג איתו את החג בבסיס. ילדיו רצו אל מוחמד והגישו לו ציור גדוש בצבעים שמחים וכתבו שזה לחייל שהחזיר את אבא שלהם הביתה.
מאז האירוע, לפני 20 שנה, השניים עשו דרך ארוכה: נישאו, הביאו ילדים לעולם, וכל אחד התקדם בדרכו. מוחמד מתגורר בבית זרזיר שבצפון, נשוי לעאידה, ולשניים ארבעה ילדים. גיא, שעבר מירושלים למודיעין ("תרשמי שזה בגלל אשתי"), נשוי לענבל, ולהם שלושה ילדים.
"התגייסתי בשנת 1991 לגבעתי ועשיתי את כל המסלול בחטיבה", מספר גיא, "באירוע הספציפי עם 'אדום' הייתי מפקד מחלקה בגדוד שקד של גבעתי. זו היתה תקופה מאוד סוערת בלבנון של שנות ה־90, הרבה חיילים הרוגים, היתקלויות רבות. ידענו שאנחנו עולים לקו לבנון, למפגשים עם האויב. לצד החששות הגדולים של מה יהיה, ואיך נחזור, זו היתה גאווה מאוד גדולה לשרת באזור".
על ההתרחשויות של יום שבת בבוקר, 5 באוגוסט 1994, הם מספרים בקור רוח, יחסית לאירוע הדרמטי. כמה ימים קודם לכן הם נכנסו לקו לבנון, והיו אמורים לצאת למארב שכל מפקדי המחלקות בפלוגה רצו להשתתף בו. מפקד הפלוגה אבשלום אורן ז"ל, שמצא את מותו באותו מארב, אמר לחיילים "תטילו מטבע". "תמיד היו למפקדי המחלקות מטבע בקרב", מוסיף גיא, "אני ניצחתי באותה ההגרלה וזכיתי לצאת למארב".
זכית?
"הוצבתי בגיזרה המזרחית בדרום לבנון ליד המוצבים סוג'וד וריחן ששרצו מפעילי חיזבאללה. חד־משמעית, כולנו רצינו לצאת. התכוננו על יבש הרבה זמן. המשימה יצאה לדרך בעקבות מידע מודיעיני שהגיע אלינו על חוליה גדולה מאוד של 20 מחבלים. הגענו לפנות בוקר, והאור החל להפציע. השעה היתה רבע לחמש בבוקר. ואז, בתוך כל הפסטורליה הזו - התחילו היריות".
גיא מספר שהמחבלים פתחו באש עליו ועל חבריו ממרחק של מטר. סרן יבגני ברמלבסקי, שהיה צלף במחלקה, היה הראשון שנפגע באורח קשה ומת זמן לא רב לאחר מכן. המ"פ אבשלום אורן, אחד מתוך שני מ"פים, שהסתער קדימה לעבר המחבלים, חטף כדור בחזה ונהרג, ושלושה חיילים נפצעו בדרגות שונות.
"הכוח הזעיק תגבור", משחזר גיא, "'אדום' וכוחות תגבור שהגיעו למקום החלו לסייע לנו בפינוי הפצועים. חלק מהנגמ"שים של כוח החילוץ נפגעו לאחר שעלו על מטענים של מחבלים, אך לא היו פגיעות בנפש במקרה הזה".
בתוך כל הכאוס חלק מהכוח החליט שהוא יוצא למרדף אחרי המחבלים, שבינתיים ברחו. החיילים המשיכו לירות וניסו להקשות עליהם לברוח. גיא ממשיך: "בשלב הזה המג"ד אייל אייזנברג החליט לחלק אותנו לשתי קבוצות - כוח אחד בפיקודו, יחד עם 'אדום' ומ"פ נוסף, משה חזיזה, שייצא לסריקות בכיוון צפון בוואדי זערין, וכוח קטן יותר בפיקודו של מ"פ פלוגת הנ"מ של חטיבת גבעתי, העורב, שייצא לסרוק דרומה".
מוחמד: "הם התחילו לזרוק עלינו את האמל"ח שלהם. קצת לאחר מכן החלו להישמע קריאות 'הצילו'. הבנתי מייד שזו מלכודת. טריק ידוע. זה הביא אותי למצב של ערנות הכי גבוהה שיש. הלכתי קדימה, כשמדי פעם שלחנו כלב שיסרוק את השטח לפנינו מטווח קצר. הוא לא הצליח לזהות את המחבלים".
הומור שחור תחת אש
כך המשיך הכוח להתקדם, כשמוחמד בראשו וגיא מקדים אותו במרחק זעום, עד שהגיעו לתחתית של ואדי. "גיא היה נחוש. הרגשתי שיש לו ממש 'סכין בין השיניים'", מספר מוחמד. "הוא לא חיכה לי שאמצא את העקבות של מי מהמחבלים, הוא רצה לעקוף אותי כדי להגיע אליהם כבר".
גיא: "את כולנו אפפה התחושה שאנחנו חייבים להגיע למחבלים האלה ולפגוע בהם. היינו מוכנים לעשות הכל כדי לתפוס אותם ורק שלא יעזבו את המקום בעודם בחיים".
מוחמד: "גיא עקף אותי גם כשהגענו לוואדי. הגענו למדרגה בתוך הוואדי, שם היו הרבה עלים יבשים שנשרו מהעצים. המחבלים ניצלו את זה. הם קברו את המוקשים בתוך החול וכיסו עם העלים היבשים. אפילו צבעי המוקשים היו בצבע צהוב כמו העלים. מרוב שהייתי כל כך דרוך, לא היה דבר בשטח שלא בחנתי אותו. ההליכה היתה מאוד איטית. גיא היה מימיני עם רגל ימין מורמת כמה סנטימטרים מהאדמה. כשראיתי בזווית העין הימנית את העלים, צעקתי 'מוקשים' ותפסתי את גיא בזרוע שמאל, שבריר שנייה לפני שעמד להשלים את הצעד ולהפעיל את מנגנון מערכת ההפעלה של המוקש. היה ברור לי שאם הרגל שלו נוחתת על האדמה - היא מפעילה את המערכת החשמלית ומפוצצת את המוקש והמטענים, ויחד איתה מחסלת את כולנו באמצעות כדורי ברזל קטלניים. באותה תקופה נהרגו מזה חיילים רבים".
גיא: "כשמוחמד צעק לי 'עצור', לא היה לי שמץ של מושג למה. 'תשאיר את הרגל באוויר
ותסתכל למטה', הוא אמר לי באיטיות, הלך שני צעדים לאחור והצביע על המטען. אלו היו 20 הדקות הארוכות בחיי".
תתארו לי אותן.
"זה מצב מטורף שבו עמדתי קפוא באוויר ונטפתי זיעה. התחלתי לחוש איך טיפות הזיעה והאדרנלין מהמרדף ומהסיטואציה החדשה מתחילים להופיע בכל הגוף. אתה מרגיש כל איבר ואיבר. עד הצעקה של 'אדום', לא פחדתי מכלום בחיים. שנינו היינו צעירים נלהבים. ידענו שיש מחבלים בשטח ושזו סיטואציה מסוכנת, אבל סמכתי על עצמי, על הכוח שלי ועל 'אדום'. הבנתי שכל תזוזה שלי לא רק שהורגת אותי, אלא גם לוקחת את כל הכוח".
מוחמד: "בשניות הראשונות חשבתי קודם כל על עצמי, על החברים שלידי, על גיא שצמוד אלי. אחר כך תיארתי לעצמי איך תיראה ההלוויה שלי. דמיינתי את אמא שלי בוכה עלי ומתאבלת. אנחנו 13 אחים, מתוכם 9 בנים בצבא. דמיינתי אותם עומדים עם המדים שלהם בהלוויה שלי".
יש מקום לבכי ברגעים המטורפים האלה?
מוחמד: "לא שמעת שלבכות זה לא גברי?" הוא אומר בחיוך. "לא בכיתי. להפך. מייד התעשתי ואמרתי 'בואו נתקפל קצת ונצעד לאחור'. אמרתי לגיא להסתכל אחורה, היה שם סלע, ולי היה ברור שאי אפשר להטמין בו כלום אז כיוונתי אותו לעברו. הוא נשען בגופו על הסלע כשרגלו עדיין מונפת באוויר".
גיא: "הסתכלתי על מטען והיה ברור לי שמפה אנחנו לא יוצאים בחיים. כעסתי על כך שהמטען יתפוצץ והמחבלים ינצחו. הם ימשיכו בחיים שלהם אחרי שהם הרגו את המפקד שלי, ואנחנו לא נספיק להחזיר להם על הפציעות ועל ההרג".
אחרי כדקה ארוכה גיא הבין שהמטען לא עומד להתפוצץ. "המטען נוטרל, והתחלנו את הדרך חזרה אחורה בזהירות, כש'אדום' מדריך אותי מה לעשות". גיא ממשיך לתאר את הבלתי ייאמן, כש'אדום' משחרר פתאום צחוק מתגלגל. "אני דווקא זוכר שרצו שם בדיחות בין החברים. עם כל הלחץ אחד החיילים צעק לי, 'יאללה 'אדום', תעזוב אותו בשטח'. המתח היה מאוד גדול בדקות הראשונות והדרך להפיג אותו היתה באמצעות הומור שחור".
גיא: "זה שיח הזוי בין גברים לוחמים שנמצאים במצוקה".
כשהגדוד הגיע לשטח בטוח, המסוקים הצבאיים כבר לקחו אותם להלוויות של אבשלום ושל יבגני. לדברי גיא, רק לילה אחרי הוא התחיל לעכל את מה שקרה לו.
"הלילה הוא זמן לחשבון נפש ולדמעות", הוא אומר, "חזרנו אחרי ההלוויה לבסיס, ותחושת הבדידות בחדר היתה בלתי נסבלת. תדמייני לך, סג"מ, עוד לא בן 20, מוצא את עצמו לבד מול מחלקה שלמה ששלושה מחייליה פצועים ומאושפזים בבתי חולים; אין מ"פ לפלוגה כי הוא נהרג, ואין לך למי לשפוך את הלב. מה עושים עכשיו?"
וזה עוד לא הכל. ביום ראשון בבוקר המג"ד קרא לגיא והורה לו להכין את המחלקה; אנחנו יוצאים לעוד מארב, נמסר לו. "זהו נוהל קרב יומיים לפני יציאה", מסביר גיא, "הרגשתי שזו החלטה דפוקה של המג"ד שלא מתחשב בי וביתר החיילים, בעיקר אלה שספגו את הזוועה האחרונה. אמרתי לו שזה קשה. כעסתי עליו, אבל בדיעבד זו היתה ההחלטה הכי טובה שהמג"ד היה יכול לקבל כי אלמלא היינו יוצאים למארב הנוסף, היינו נשארים בסוג של טראומה מהאירוע ההוא עד לסוף ימינו. החזרה לאזור של המארב הקודם הכריחה אותנו להתעמת עם מה שקרה ולהשתקם".
"כאן דרך המחבל"
כיום מוחמד מפקד על עשרות גששים באוגדה 80, ומדגיש שהוא קשר את גורלו בגורל האוגדה. "אני בא ממקום שערך הערבות ההדדית והנאמנות חשוב אצלו. עדות לכך אפשר למצוא בפלהיב (יחידת הבדואים של הפלמ"ח במלחמת העצמאות; נ"י), שהיו הראשונים שהצהירו נאמנות למדינת ישראל. חונכתי לאהוב את הארץ מגיל צעיר מאוד".
יש הטוענים שהטכנולוגיה מייתרת את הגששים. יש כבר מצלמות ומכ"מים משוכללים.
מוחמד: "לעולם לא יהיה שום תחליף לתפקיד של הגשש, שהולך קדימה ומדווח 'כאן דרך המחבל'". גיא מחזק את מוחמד ומוסיף: "טכנולוגיה יכולה להקל, אבל לעולם לא להחליף את הפעולה האנושית. עובדה, אני חייב ל'אדום' את החיים שלי. שנינו שירתנו בעזה ונתקלנו בלא במעט גששים שאמרו לכוחות שבשטח לעצור לפני מרבץ של מטענים".
לקראת סיום אני שואלת את מוחמד, עם יד על הלב, אם לא חשב להסתובב ולברוח באותו רגע דרמטי. "האמת היא שרציתי לברוח אבל לא באותו הרגע", הוא צוחק ומסביר מייד את התשובה המפתיעה, "אלא בתום שירות החובה שלי, כשהתלבטתי אם להשתחרר או להישאר בקבע. ההורים רצו שאלמד ואני רציתי להישאר בכפר בשאנטי שלי. יצאתי ממסגרת לוחמת עם פקודות ומגבלות, וחלמתי להיות אזרח, כמו כולם. המפקד שלי, ארז גרשטיין ז"ל, נתן לי שבועיים ואמר: 'לך תחשוב ותחזור אלינו'. והנה, חזרתי".
למה?
"ידעתי שבצבא אני מקבל מה שלעולם לא אקבל באזרחות - חברים, תחושת שליחות וכמובן אתגר בלתי פוסק. כשאתה מאבד חברים לדרך וגם נפגע בעצמך, אתה חוזר אחר. גם היום, 20 שנה אחרי, כשחבר נהרג, אני חוזר לאותו הרגע הנורא הזה. אני חושב על מוחמד ועל מה היה קורה אילו הוא לא היה שם".
ואיך אמא שלך מתמודדת עם זה?
מוחמד: "אילו הייתי מקשיב אז לאמא שלי, העבודה לא היתה מתבצעת".
עוד באתר ישראל היום: יום זיכרון אחד, לכל החללים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו