בגיל 75, רם אורן ממשיך להנפיק ספרים בקצב שהוא לא פחות ממדהים. פחות משנה מאז שיצא ספרו האחרון "הצעיף האדום", יצא לפני כשבועיים ספרו ה־33(!) במספר, "אמא", העוסק בפרשת ילדי תימן החטופים. במרכז העלילה אם אחת שמנסה להיאבק בכולם כדי לאתר את בנה האבוד ולגלות מה עלה בגורלו.
"זה כמעט כמו הריון ולידה, בערך כל תשעה־עשרה חודשים אני מוציא ספר", אומר אורן בחיוך. "זו העבודה שלי, אני קם ב־6:00 בבוקר, דופק שעון וכותב. לפעמים עד אמצע הלילה, לפעמים בסופי שבוע. זה מה שאני עושה, וכשאתה עושה רק את זה - אתה מסוגל לעשות את זה בתדירות כזאת".
ואיך הגעת לנושא ילדי תימן החטופים?
"כבר מזמן רציתי לכתוב ספר על פרשת ילדי תימן. אני חושב שזו פרשה מאוד דרמטית וטרגית. מאות ילדים נעלמו, ועד היום לא נמצא אפילו אחד מהם. חלק גדול מתוכם נקברו במקומות ללא רישומים מסודרים, חלק נמסר לאימוץ בלי לדעת למי.
"לא היתה לי נגיעה ברמה האישית לפרשה הזאת, אבל חשבתי שמאוד מעניין יהיה ליצור סיפור דמיוני בתוך הרקע ההיסטורי האמיתי. היו גם ועדות חקירה שחקרו את הנושא ולא הגיעו למסקנה חד־משמעית. היה בלגן ובתוך זה היו הרבה שחיתויות".
מה אתה חושב על חוק הספרים החדש?
"אם תסתכלי כמה שנים אחורנית, לפני תקופת המבצעים, ספרים נמכרו במחיר מלא וההנחות היו בשבוע הספר. התקופה הזאת היתה נורמלית, כמו בכל מקום בעולם. מכרו ספרים במחיר שלהם, שאינו שרירותי אלא כזה שמגולמות בו כל ההוצאות של הייצור, של המסים ועוד. אחר כך באו המבצעים ועירערו את הביטחון של האנשים כי פתאום יש ספר ב־25 שקלים, אבל האמת היא שאנשים לא קראו יותר בגלל המבצעים. הם נכנסו לקנות ספר, וקיבלו עוד שלושה באותו מחיר.
"אני מכיר הרבה אנשים שבכלל לא קראו את השלושה אלא תרמו אותם לספריות, אז למעשה כולם הפסידו מזה. המו"לים הפסידו. הסופרים לא קיבלו תמלוגים והרשתות גם הפסידו.
"לדעתי החוק בא לשנות לטובה, אבל כמו כל דבר חדש לוקח זמן עד שזה נכנס לתלם. אני יכול להגיד לך ש'אמא' נמכר במחיר מלא מהרגע שיצא והוא נמצא ברשימת רבי המכר. זאת אומרת שאנשים קונים.
"אני לא חושב שאם קונים פעם בחודש ספר ב־80 שקל זה בשמיים. זה כמו שני כרטיסים לקולנוע וזה זהה למחירים בכל מקום בעולם. במקום המבצעים המטורפים שהיו, תהיינה הנחות בשבוע הספר. לאט לאט אנשים יתרגלו לזה. אני דווקא אופטימי ומאמין שזה יעבוד לאורך זמן".
אתה כבר עובד על הספר הבא?
"אני רוצה להתחיל. זו תהיה סאגה משפחתית שמתחילה בשנות ה־30 ונגמרת היום".
ומה עם הביקורות? עדיין לא קורא אותן?
"אני לא קורא ביקורות, בכלל. הביקורות של הקהל מצוינות. כמובן, אשמח אם המבקרים יכתבו עלי דברים טובים, אבל אני לא יודע מה הם כותבים כי אני באמת לא קורא".
