לפני כחודשיים הלכה לעולמה הפסנתרנית אליס זומר, בגיל 110. היא היתה ניצולת השואה המבוגרת ביותר בעולם. סיפור חייה, ששזור בכל האירועים המשמעותיים ביותר של המאה ה־20, הפך לסרט דוקומנטרי, "מגיהינום לגן עדן", שישודר היום ב־21:00 בערוץ הראשון.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הסרט, שיצר הבמאי הגרמני מיכאל טויטש, חושף דיוקן של אמנית שהמוסיקה עיצבה את חייה, עזרה לה לשרוד את השואה ולשמור על אופטימיות. מלבד ההקרנה בערוץ 1 הערב, הסרט יוקרן גם בערב חגיגי שמקיים המרכז למוסיקה ירושלים במשכנות שאננים ב־30 באפריל, בנוכחות במאי הסרט.
אליס זומר נולדה בפראג ב־1903. כאשר גרמניה פלשה לצ'כוסלובקיה במארס 1939 היא היתה כבר בת 36, נשואה ואמא לבן ופסנתרנית ידועה. ב־1943 נשלחה אליס עם בעלה ועם בנה למחנה הריכוז טרייזנשטאט. כשגילו הגרמנים במחנה כי היא פסנתרנית, הטילו עליה לנגן בקונצרטים במחנה. זומר הסכימה כדי להגן על בנה. בעלה נשלח לאושוויץ באוקטובר 1944 ואחר כך הועבר לדכאו, שם נספה. אליס חזרה לפראג אחרי שחרור המחנה, ובמארס 1949 עלתה לישראל עם בנה. היא התגוררה בירושלים והיתה מורה לפסנתר באקדמיה למוסיקה ולמחול במשך 37 שנים. בנה רפאל הפך לצ'לן מפורסם ועבר לגור בלונדון. ב־1986 הצטרפה אליו זומר ללונדון. רפאל נפטר במפתיע ב־2001, בגיל 64, ואילו זומר נפטרה, כאמור, לפני כחודשיים.
אליס זומר ז"ל מתוך הסרט
"כששמעתי את סיפור חייה של אליס, פשוט נפעמתי", מספר הבמאי טויטש (68), "התקשרתי אליה מגרמניה לפני 12 שנה, כשהיא היתה בת 98, ואמרתי לה 'אני מעוניין בסיפור שלך'. היא אמרה 'שמעתי עליך וכדאי לך לבוא מהר כי אולי אמות מחר'. קפצתי על המטוס ללונדון למחרת. היא היתה נפלאה והזכירה לי את סבתי המנוחה. מהר מאוד התחברנו.
"נדהמתי מהגישה שלה לחיים ולכל מה שקרה לה. חלק גדול ממשפחתה נהרג על ידי הנאצים, אבל הגישה שלה היתה לא לחפש נקמה, לא לשנוא. האמת שלא הצלחתי להבין אותה, ניסיתי להבין אם זה אמיתי, חשבתי שאם זה היה קורה לי בטח הייתי שונא את העולם ואת הגרמנים, אבל היא לא שנאה. היא שלטה בתרבות הגרמנית ודיברה גרמנית שוטפת. כשהיא אמרה לי שהיא הרגישה עצב על הנאצים הזקנים והחולים שהיו להם חיים קשים - זה הדהים אותי. לא הצלחתי להבין את זה, ואני עדיין לא יודע אם יש לי תשובה.
"היא היתה כל כולה במוסיקה, ותמיד אמרה שהיא לא דתייה, שהיא מאמינה בטבע האדם, באהבה ובמוסיקה. היא אמרה, למשל, שכשהיא הופיעה בקונצרטים לנאצים במחנה, היא היתה בטוחה שאם היטלר היה שומע את זה, הוא היה עוצר את מה שהוא עשה".
טויטש לא היחיד שגילה את סיפורה המדהים של אליס. סרט נוסף שנעשה על אודותיה על ידי יוצר בריטי נקרא "הליידי בדירה 6", והוא זכה השנה בפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הקצר. הוא יוקרן בפסטיבל דוקאביב ביום שישי הבא, 9 במאי.
"היא נפטרה בשקט, בשלווה, מוקפת במשפחה שלה ובחברים טובים", מספר טויטש. "נשארנו בקשר כל השנים, ואני חייב להודות שהיה קשה להוציא את הסרט, כי לא השגתי מימון, אבל ידעתי שאני חייב לעשות את זה ומימנתי הכל בעצמי. אחרי שהוא יצא בגרמניה ב־2004, פתאום הגיעו אליה העיתונאים והתקשורת, באו לראיין אותה - והסיפור שלה התפרסם ברחבי העולם. מאוד שמחתי שזה קרה".
היא שיתפה פעולה באופן מוחלט או שהיו דברים שלא הסכימה לדבר עליהם?
"היא דיברה על הכל. על הילדות שלה, על הקשיים במחנה, על האובדן. היא ענתה על כל מה ששאלתי".
אתה לא יהודי. אני מניחה שזה לא פשוט לשמוע עדויות כאלה מהשואה כשאתה לכאורה בצד של הרעים.
"אני לא יהודי, וזה באמת לא היה קל. אני מגיע מעמדות השמאל, תמיד התנגדתי לשלטון הימין, ואני חושב שמה שהוביל לרגישות שלי ולרצון לעשות מחקר וסרטים על יהודים זה שאבי היה נאצי באס.אס. אחרי המלחמה הוא התגרש מאמי ולא היה לי קשר איתו, אבל ידעתי שהוא היה באס.אס. פגשתי אותו מפעם לפעם כי רציתי לראות איזה מין בן אדם הוא, והגעתי למסקנה שעד מותו היה נאצי. הוא לא היה יכול לסבול אנגלים, צרפתים ויהודים - ואני לא הסתדרתי עם זה.
"ניסיתי לעשות עליו סרט, להבין מה גורם לאנשים להיות כאלה, אבל הוא לא הסכים, אז עזבתי את זה. המפגשים איתו עשו אותי מאוד כועס ועצוב. הייתי שמח שיהיה לי אב שהיה מאלה שהתנגדו לנאצים, אבל לצערי זה לא קרה. אני חושב שזה העצים אצלי את הרגישות לסבל של היהודים בשואה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו