ההצגה "בין חברים" שעלתה באחרונה בתיאטרון באר שבע היא עיבוד לספר של עמוס עוז הנושא את אותו השם. עוז, חתן פרס ישראל ואולי הסופר הישראלי הנקרא ביותר בעולם, חזר בספרו האחרון אל שנות ה־50 בקיבוץ - המקור שממנו צמחה יצירתו בעלת המאפיינים הישראליים המובהקים.
ב־2014 נראה שכל מה שנשאר מהתופעה הזו של קיבוץ הוא נוסטלגיה חמימה, וכך גם עוז המאוחר חוזר אל הקיבוץ המיתולוגי של שנות ה־50 באופן סלחני יותר ופיוטי יותר מכפי שהוא הצטייר בכתיבתו המוקדמת.
בתיאטרון באר שבע הלכו שולל אחר האידיאליזציה שעשה עוז, ככל הנראה במכוון, לתקופה ההיא, ונסכו במחזה אווירה של קיטש קיבוצי רומנטי בעזרת הדמויות שנגועות בקטנוניות, בקטנות ובאכזריות הלב. זה נכון אפילו לחלקים המרושעים בעלילה, כגון דוד דגן האידיאולוג הגדול שידוע בתור זה שנואף עם בתו הקטינה של חברו הטוב ביותר, או ילדי הגן המתעללים שהורסים את חייו של יובל ובעקבות כך גם את הזוגיות של הוריו, או חברי האסיפה שמצליחים סוף סוף להתנקם בזה ש"ערק" מהקיבוץ לפני שנים כשהם מונעים מאחיינו אישור יציאה ללימודים. כל אלה נבלעים בתוך עיבוד חלבי, שבחלקו הטוב מעורר עניין ובחלקו הפחות טוב מזכיר לפרקים הצגת בית ספר.
משהו במורכבותו של הרוע הקיבוצי־אנושי, שאצל עוז הוא חלק ממכלול רב שנים ורבדים, עובר במחזה השטחה - ואנחנו נאלצים להסתפק במה שנשאר.
למזלנו, נשאר לא מעט, וזאת בעיקר הודות לצוות שחקנים מדויק מאין כמוהו. נמרוד ברגמן המהורהר בתפקיד מזכיר הקיבוץ, אמיר קריאף שמפליא לתאר את דמותו המורכבת של דוד דגן, עופר זוהר המרגש כל כך בתפקיד אביה של דנה, יובל כרמי כחבר צבי שמוצא גאולה מאסונות כל העולם בעבודה שלא נפסקת אף פעם, ואורה מאירסון אחת בהופעה ענקית בתפקיד הניה האם הלביאה שלוחמת למען מטרה שאף אחד לא מעוניין בה.
כל אלה מצליחים לרגש ומציירים את הקיבוץ כתמונה ישנה שהצבעים החזקים בה דהו מחמת הזמן. כזאת שאתה מוציא מן המגירה, זורק בה מבט חטוף ומחזיר פנימה מהר, עד לפעם הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו