"הנה, ממש כאן הוא נרצח", מושיטה תמי אצבע רועדת לעבר ערימת השיחים. שמש פסטורלית מזהיבה ממול את הרי גלעד, וציוץ שרקרק גמדי מהדהד במרחק. בחצר הנטושה, שצמחיית בר העכירה אותה, פזורים קרעי סרט משטרה אדום, מהסוג שמסמן זירות פשע נוראות. "היה רעש של דיבורים בחוץ, וכשיא־יא יצא מהבית לבדוק מי עומד שם - המחבלים התנפלו עליו במוטות ברזל ובגרזנים".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ב־10 באוקטובר 2013 ארבו שני פלשתינים לאל"מ (מיל') שריה (יא־יא) עופר ז"ל, שהתגורר בחוות "ברוש הבקעה" שבצפון בקעת הירדן, ורצחו אותו. רעייתו, מוניק, נפצעה בפיגוע. חמישה חודשים חלפו מליל התופת, ובמקום נותר רק שקט פסטורלי, מעורבב בתחושה כבדה שנוגסת בבטן.
דווקא כאן, היכן שניתז הדם וצעקות השבר הפרו את הדממה, מלבלבים בימים אלה ניצני התיישבות חדשה, פרי חזונם של שבעה צעירים ממקומות שונים בארץ, שבאו להשתקע בחווה ולהשיק בה "כפר אמנים קהילתי ברוח רעננה". ב־29 בנובמבר 2013, חודש וחצי אחרי שהיכה כאן המוות, הם עלו לקרקע רשמית. השם המקורי נשמר: "ברוש הבקעה". מירוץ השליחים הבין־דורי השלים את חילופי המקל הטראגיים.
בקצה העולם - שמאלה
מצפינים בכביש 90 הדליל, בין ארגמן לשדמות מחולה, בצמוד לגבול עם ירדן, וכשנתקלים בתחנת דלק נטושה - פונים בחדות שמאלה. רק שעה ו־20 דקות מתל אביב, המוח מעביר פאזה ל"רגוע". כאן פעלה בסוף שנות ה־90 חוות הנופש של עופר ז"ל, עד שנקלע לקשיים כלכליים ונאלץ לסגור אותה. בשנים האחרונות, עקב כינוס נכסים, פשטו במתחם הזנחה ועזובה. הרצח הנתעב איים להחריב את החווה לגמרי, אבל אז הגיעו חברי השביעייה הצעירים, ובפיהם הבטחה - מה שקמל ישוב לפרוח.
אנשי ההתיישבות הצעירה הם תמי גורביץ' (28) מנהריה, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל; אביעד פינטו (28) מקריית ביאליק, מנהל עמותת "מתודה" לחינוך שמתמחה בעבודה עם בני נוער; איתי שורניק (28) מעפולה, מדריך טיולים במשרד החינוך ופעיל אף הוא בעמותת "מתודה"; דותן עסיס (29) מירושלים, אופה וקונדיטור; ליעד בן יהודה (28) מעפולה, סטודנט בבצלאל ומומחה לציורי קיר; זוהר מור (27) מכפר יחזקאל, בעל עסק לתחזוקת מערכות סולריות; וניר פרץ (28) מעפולה, מוסיקאי בוגר בית ספר רימון במגמת הלחנה והפקה מוסיקלית.
בדף החזון שחיברו עם עלייתם למקום, ושאותו הם מציגים בגאווה, רואים השבעה בהתיישבות בבקעה "שליחות שהמכנה המשותף שלה הוא חיבור לפריפריה, לטבע ולפשטות, בשילוב עם אמנות וחינוך ליצירת הרמוניה חברתית". הם חולמים להכשיר כאן כפר אמנים באופי מגוון, "שיקיים אורח חיים דמוקרטי במרחב קהילתי מטופח ושוקק חיים, בדיאלוג מתמיד עם האוכלוסייה הסובבת ועם הטבע המקיף".
חברי ההתיישבות: ניר, דותן, ליעד, איתי, תמי, זוהר ואביעד
מילים נשגבות, ציניקנים יגידו שכמעט חולמניות, אבל קשה להאשים אותם: יש משהו באוויר הצלול של הבקעה שמשרה ביטחון שהכל בהישג יד. שאפשר לרקוח בבקעת הירדן עתיד - גם בעידן של חוסר ודאות קיומי, שבו גורל האזור עלול להיות מוכרע במסמכי הבנות מדיניים ובלחץ מצד הבוס התורן באמריקה.
"ברוש הבקעה" מונח בנוף הירוק כמו דובדבן בקצפת. משמאל שמורת הטבע אום זוקא, ומאחור משתפלים הרי השומרון. ממזרח, מעבר לגבול, נמתחים היישובים הירדניים. "בלילה יש אורות לאורך הרצועה", מסבירה תמי, "וזה מראה יפה. מעניין איך הם רואים אותנו מהצד שלהם". מאחור מתנשאת גבעה בצורת דבשת, ששומרת על החווה כזקיף נאמן (איתי: "הערבים קוראים לה 'נפיחת הגמל', ולא ממש הבנו איך הגיעו לדימוי הזה"). חם כאן מאוד, גם בתחילת האביב, ואת המרחב מאכלסים אינספור זבובים ומרבי רגליים, שאוהבים להתחבא מתחת לסיר ה"פויקה" הקבוצתי. בקרוב יצטרפו אליהם גם אחיהם היתושים.
עשרה צימרים עשויים עץ יש במתחם, שמהם שבעה מאוכלסים, והשאר "אוטוטו, בתהליכים". בתווך סלולה שדרה מעוטרת בפנסי תאורה נמוכים ("אנחנו קוראים לה רחוב הראשונים"), ואף על פי שהבקתות אחידות בבנייתן - כל צימר מדיף לוק ייחודי לדייר הנוכחי שלו. מחוץ לבית של ליעד מוצבים פסלי ברבורי חימר, מעשה ידי אמו האמנית. על המפתן של תמי מונחת ספת סטודנטים מזמינה, ואביעד מנסה לשווא להתניע את הקטנוע החבוט שננטש מול דלתו כפסל סביבתי.
מה מביא חבורה של אידיאליסטים צעירים, שמתעקשים שלא להיקרא חלוצים מודרניים ("התואר הזה מוגזם, כבד עלינו"), לזנוח את העיר הגדולה לטובת מקום שבו יש בעיקר כבישים שוממים, שמש לא רחמנית, חיי לילה שהם בגדר שמועה רחוקה וצינורות מקלחת שמזרימים מים בטמפרטורה של קומקום חשמלי כמעט בכל שעות היממה?
לאביעד יש תשובה: "קודם כל, אתה רואה בעצמך את היופי הגדול של הבקעה. שנית, הישראלי פה שונה מאשר בכל מקום אחר בארץ. הנתינה, החום, התמימות והפשטות במרקם האנושי קוסמים מאוד. כמו בשיר המפורסם 'האיש מן הבקעה'. בא לנו להגיד כמוהו 'רות סוף', לרוץ כמו פרא לחפש לנו פרח".
בגילכם קורעים את מדינת תל אביב.
"אין מה להשוות את הבקעה לגוש דן בשום פרמטר. אני מניח שהרבה קוראים נכנסים עכשיו לוויקיפדיה כדי לקבל מושג מה זה בקעת הירדן".
בעבור רבים זה ייחשב למקום נידח, ויש שיגדירו אותו "חור".
תמי: "אני דווקא שואלת את עצמי איך אנשים מחזיקים מעמד בתל אביב, עם מחירי הדיור והלחות הבלתי נסבלת. בבקעה לפחות יש רוח טרייה לנשום. יש באמת חבר'ה שמתפלאים שאנחנו חיים 'בחור כזה', אבל לדעתי דווקא כאן נמצאים החיים הנורמליים, לא בעיר המנוכרת".
אביעד: "היתה לנו שיחה על הנושא הזה, אם אנחנו נורמליים או לא שפויים. לא הגענו למסקנה".
קצת היסטוריה: בתחילה שימש המתחם מוצב צבאי ירדני, ורבים ממבני החווה נותרו מאז. בתום מלחמת ששת הימים הוקמה במקום היאחזות נח"ל, ובשנות ה־90 הפך אותה עופר ז"ל, לשעבר מפקד גדוד שקד וממקימי סיירת שלדג, לחוות אירוח ונופש. עם הירצחו התמקמו בחווה, למשך חודש אחד, תלמידי ישיבת שדמות נריה השכנה, וכעת מקווים "העולים החדשים", כפי שתמי וחבריה מכנים את עצמם בהומור, להיות החוליה האחרונה בשרשרת.
ניר פרץ. למרות הרוח השיתופית, מדגישים ש"לא מדובר בקיבוץ"
לחווה התוודעו לפני שנה, כשאירגנו הפנינג מאולתר של אמנות, מוסיקה, אוכל והפעלה - לא הרחק מכאן, בצד הדרך על כביש 90. כשהבינו שהסביבה והדיירים נאים בעיניהם, החליטו לבצע את המעבר הקבוע. הם יצרו קשר עם מועצת ערבות ירדן, ועם העומד בראשה, דוד אלחייני, וקיבלו את ברכת הדרך "להזריק לבקעה רוח צעירה ורעננה". בחיפושיהם אחרי מקום להשתקע הם שמעו על "ברוש" ותיכננו פגישת היכרות עם עופר ז"ל. כידוע, הגורל גדע באכזריות את החיבור.
אביעד: "מישהו זרק לנו שכדאי לנו לבדוק אפשרות להחיות את 'ברוש', ונדלקנו. עלינו לפה ערב אחד, טיפסנו מעל הגדר ועשינו סיבוב בשטח. אני זוכר איך נדהמנו מהקסם של המקום. ניגשנו לבית של יא־יא ודפקנו על הדלת, אבל הוא לא היה באותה שעה. יצאנו משם בידיעה שעוד נחזור, אבל אחרי שבוע התעוררנו לידיעה המרה שהוא נרצח".
הוא היה אוהב, לדעתכם, את היוזמה שלכם?
דותן: " סיפרו לנו שהוא הבחין בנו בהפנינג שעשינו בצד הדרך, והתכוון להזמין אותנו בעצמו לישון בחווה. אנחנו מאמינים שהוא היה שמח לראות שהבייבי שלו חוזר לחיים".
איתי: " דיברנו בינינו לא מעט על 'מה היה קורה אילו'. לך תדע איך דברים היו מתגלגלים אם היינו מוצאים אותו בבית באותו ערב. אם היינו ישנים אחר כך בחווה - אולי הרצח היה נמנע. חסרה כאן נוכחות, שהוא לא יהיה במתחם הזה לבד".
בכל פינה מוטל שריד מימי הזוהר של החווה, כשהיתה מארחת נופשים צוהלים מכל רחבי הארץ. בריכה ששיירי מים מעופשים ניגרים בתחתיתה; מזנון הארחה שעכשיו מאוחסנים בו פגרי רהיטים מאובקים; אורווה נטושה, שבשיאה רקעו בה סוסים; ובצד, חבוי בין עצי הדר, בית מגוריו של עופר ז"ל. מאז הרצח לא נכנס איש לבית. ורק נורת ניאון לבנה ממשיכה להאיר מעל מפתן הכניסה. האלמנה ביקשה שהאור יישאר כנר זיכרון, וצעירי "ברוש" ממלאים את משאלתה.
זיכרון הפיגוע הטרי, הם מודים, מדרבן אותם לשמור על ערנות, ובכל לילה נשאר אחד מהם לפקוח עין עד הבוקר, חמוש ברובה M16 שמספק צה"ל. החווה כולה מגודרת, ואת מעגלי האבטחה משלימים מתנדבים מהיישובים הסמוכים, שמשוטטים במרחב באופן קבוע, וסיור צבאי שמגיע בכל לילה לוודא שהכל בסדר. למרות סבב השמירות והמגורים בסמוך לבית הנרצח, אנשי "ברוש" מסרבים, לדבריהם, "להיכנס לנוהל בונקר".
אביעד: "אנחנו מכירים בצורך לשמור על עצמנו, ולא מזלזלים בו במילימטר, אבל בתל אביב ובעפולה היו, לצערנו, יותר הרוגים בפיגועים מאשר פה. אנחנו לא שאננים, ויש לנו קשר רציף עם כוחות הביטחון, אבל צריך לשים את הדברים בפרופורציה".
קשה לדבר על פרופורציה כשמישהו נרצח 30 מטר מהמקום שבו אנחנו יושבים.
"אם מסתכלים על ההיסטוריה של השנים האחרונות בכל צפון הבקעה - מגלים שזו גיזרה די שקטה ורגועה. הרצח של יא־יא היה מעשה חריג בהוויה פה".
היו אירועים מפחידים מאז שאתם כאן?
תמי: "לשמחתנו, לא. אבל לא באנו הנה לחיות על פחד, אלא על תקווה".
בלי פוליטיקה
אף על פי שהכירו והתגבשו בנסיבות חברתיות ("חבר הביא חבר"), הם מבהירים שהם "לא קיבוץ", ואין כאן שיתופיות בהכנסות או בתוצרת. עם זאת, לשם החיסכון הם אוספים קופה לקניות משותפות בסופר. בערבים הם מקפידים לאכול ארוחה מרכזית אחת ביחד ("בכל פעם מישהו אחר מכין משהו טעים") ומפיגים את השעמום בשירה בליווי הגיטרה של ניר. על מה מדסקסים? "בעיקר על פיתוח המקום ועל החזון".
מתלהטים כאן ויכוחים על הדרך, כמו בימי ברל כצנלסון?
"לא ממש. אנחנו חברים, אבל כמו בכל משפחה צמודה - גם בינינו יש לפעמים אי הסכמות. למשל, מה עושים עם הצימרים שעדיין עומדים ריקים. לא משהו שעלול לסכן את החבילה".
הם מדגישים של"ברוש" אין קו פוליטי ואין אג'נדה אחידה ברוח ימין או שמאל. תמי: "אנחנו א־פוליטיים במתכוון, והיינו שמחים להישאר ככה. כל אחד יכול לשמור את הדעה שלו. אין כפייה. מגוון של דעות הוא תמיד טוב ומפרה. אנחנו רוצים לחיות כאן בניתוק מוחלט מהפוליטיקה".
אי אפשר להתעלם מהאפשרות שהבקעה תחליף ידיים בהסדר מדיני עתידי. אתם לא חוששים?
"דיברנו גם על זה. קשה לבנות משהו חדש ולחשוב כל הזמן מתי זה עלול להתפרק. אנחנו משקיעים את האנרגיות שלנו בהווה ועם העתיד - נתמודד. כולנו מודעים לאפשרויות ומכירים את הסטטוס הבעייתי של הבקעה. דבר אחד בטוח - אנחנו לא נהיה המכשול לתהליך שלום, אם יתקדם".
במבנה הגדול ביותר בחווה, שבמקור שימש מגורי קצינים ירדנים, מפעילים אנשי "ברוש" מטבח וחדר התכנסות. נעמי שמר היתה שמחה למצוא כאן ספרי שירה קטנים על מדפים, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ. הכלבים אקו, צ'וקצ'וק, ניקי, איפון וטוב ("כלבה טובת לב") מתרוצצים בנביחות, ואם התוכנית תעלה יפה, בעתיד ישתובבו פה גם תינוקות.
בשבוע שעבר קיבלו מכונת כביסה משומשת, מאתר החינם "אגורה". איך כיבסו קודם? "כמו הסבתות של פעם, באמבטיה, ביד, ואז מחזיקים שיתייבש ברוח". מכשירי טלוויזיה אין כאן, "מרצון", וכשהרדיו מגמגם מחליפים אותו ערוצי מוסיקה ביו־טיוב - למשל רצף של שירי מאיר אריאל.
כלומר, אינטרנט יש.
אביעד: "אל תגזים. אין תשתית, אבל אנחנו משתמשים בלפטופים עם מודם אישי נייד".
בכל צימר יש מזגן, מטבחון ומקלחת , וברוח עידן הבריאות, החברים מגדלים בגינה זעירה שלל פרחי ברוקולי, סלרי, גרניום, לימונית ושיבא. תמי מגישה פשטידת כרובית ועשבי תיבול שחוממה בתנור, ודותן בוחן את מרכיבי הפיתה שהובאה בשקית מהסופר: "כשאני אקים פה מאפייה, לא תמצא אצלנו חומרים משמרים וחומרי התפחה".
נכון לעכשיו, הם אוחזים בקרקע ללא צורך לשלם על שהותם. את האישור לכך קיבלו מהמועצה האזורית, שביקשה למנוע פלישה של גורמים לא רצויים לקרקע. בהמשך הדרך, עם זאת, ייאלצו לחשב את מחירי הדיור. אביעד: "ברור שהבקעה רחוקה מטירוף הנדל"ן של גוש דן, אבל האמת היא שאין לנו עדיין תשובה לשאלת 'כמה יעלה לגור כאן'. הכל עדיין טרי, בהתהוות. אני מניח שנגבש את הפרטים המלאים בקרוב".
איתי: "אנחנו לא חושבים בצורה כלכלית, אבל ברור לנו שהשאלה מתבקשת. מבחינתי, 'ברוש הבקעה' מציע אלטרנטיבה לאלה שיצאו לרחוב במחאה החברתית לפני שלוש שנים וצעקו שאין דיור, אין עבודה ואין כסף. פה המחיה הרבה יותר זולה: הקניות בסופר, הארנונה, דמי השכירות ומחירי בתים לקנייה".
איפה יש עבודה?
"יש, כמו בכל הארץ. השאלה היא מה מוכנים לעשות. בבקעה יש חקלאות בשפע, מפעלים, בתי אריזה, המון משרות בחינוך. אם מרחיבים את המעגל אז יש פארק היי־טק במרחק נסיעה - ביקנעם ובעפולה. עיר הבירה גם לא רחוקה מפה, וגם ממלכת תל אביב נמצאת בסופו של דבר בהישג יד".
כמה מהחברים מחזיקים רכב פרטי, אבל גם כך עוצרים לא הרחק אוטובוסים של אגד בקווים 961 ו־966. תמי, נטולת האוטו, נוסעת לבית הוריה בנהריה במשך לא פחות מארבע שעות, "ובכל זאת לא מתייאשת". לאביעד יש בקשה מאגד: שתשמיש את התחנה שהיתה פעילה בעבר מול שערי החווה. "הם מסרבים בטענה שהמפרץ לא בטיחותי ושהסיבוב כאן חד מדי", הוא אומר.
חברי הגרעין. "כולם שיבחו את האנרגיות שאנחנו מביאים למקום"
הם לא מעוניינים להישאר כשביעייה סודית לזמן ארוך, ולמעשה מזמינים מתיישבים להצטרף אל חזונם בהקדם. תמי: "אנחנו רוצים אנשי יצירה ומעשה. מי שיש בעשר אצבעותיו כישרון ובראשו יש חלום למצוא כאן את הבית. חבר'ה שרוצים לחיות אחרת, לתרום לסביבה, להרגיש שייכות. דווקא בבקעה יש קרקע פורייה ליישם כל יוזמה אישית".
איתי: "יש הרבה אנשים שמתעניינים, בודקים ושואלים, ואני מעריך שבחודשים הקרובים נתפתח לקהילה יותר רחבה. יש ברגעים אלה לפחות שני זוגות בתהליך קליטה, והזרם רק יגבר. אני מעריך שבעוד שנה מהיום יהיו פה לפחות 20 משפחות".
יש תחושה שהבקעה נמחקה בשנים האחרונות מהתודעה הישראלית.
תמי: "פעם כביש 90 היה שוקק, כולם נסעו בו מדרום הארץ ומירושלים אל הכנרת והגולן. בשנים האחרונות בנו את כביש 6, ופחות אנשים נוסעים מכאן, פחות נחשפים לבקעה. לכן קצת שכחו ממנה. אני מקווה שנצליח ליצור פה מקום שיציע עצירה מעניינת עד כדי כך - שיבואו במיוחד בשבילו".
בטח איבדתם לא מעט חברים שמתעצלים לנסוע כל כך רחוק.
דותן: "יש לי קבוצה של חברים שגרים בתל אביב, והם דווקא מאוד אוהבים לבוא. ממש מתבאסים לעזוב, הם מודים שהיו רוצים לחיות פה, אבל קשה להם להשתחרר מהקיבעון של העיר הגדולה".
ואיך מגיבים ההורים?
"הם באים לבקר בסופי שבוע. תומכים ומחזקים".
בת הזוג של דותן גרה בירושלים, אבל מתכננת להצטרף בקרוב ל'ברוש'. אביעד פגש מישהי חדשה "ממש אתמול". אפילו תמי, הפנויה, לא מרגישה שחסרים חיי חברה בבקעה. "אני לא זוכרת מתי פגשתי בתקופה כל כך קצרה כל כך הרבה אנשים חדשים. אתה אף פעם לא מרגיש כאן לבד. ואם בכל זאת קצת לחוץ לי - אני נוסעת לחברים בירושלים להתאוורר".
איפה מבלים כאן? יוצאים לדרינק?
אביעד: "אנחנו מחפשים עכשיו תרומות להקמת פאב לבילוי לצעירי האזור. זה היעד הבא שלנו".
דותן: "הפאב הכי קרוב נמצא בחמדיה, בבקעת בית שאן, מרחק של רבע שעה ברכב. לכפר יחזקאל לוקח חצי שעה. אנחנו שואפים ליצור פה את העניין בעצמנו. אנשים באים אלינו, שותים משהו על המרפסת של הצימר, מבעירים מדורה, מדברים".
ומה עם עולם הפנויים־פנויות?
אביעד: "צעירי הבקעה מסוקסים ושחומים. בעיקר מהשמש".
תמי, את למעשה הבחורה היחידה כאן.
תמי: "זה אכן קצת מוזר לפעמים, אבל הבחורים שומרים עלי. אני מקווה שבקרוב יצטרפו אלינו עוד בחורות".
כל יום הוא הפתעה חדשה
לא פחות מעשרה אירועים המוניים אירגנו חברי "ברוש" מאז עברו לבקעה. בין השאר, הפעילו שוק איכרים, הפנינג מוסיקה ומאהלים של אוכל ושל אמנות חזותית. ציורי הקיר של ליעד הפיחו צבע במבנים האפרוריים בצידי כביש 90. לפני כשבועיים הפיקו בשיתוף עם המועצה האזורית את "פסטיבל בבקעה", שנמשך יומיים והציע מידע על יישובי בקעת הירדן, לצד מופעים, יריד אמנות ומתחם הפעלה ויצירה לכל המשפחה. "זרמו לפה 500 איש, שזה מכובד מאוד", מתגאה איתי, "כולם שיבחו את האנרגיה שאנחנו מביאים".
אביעד: "למעשה, כל מה שטריוויאלי בתל אביב הופך פה למשהו מיוחד. אם נפתח ב'ברוש' בית קפה בשילוב עם המאפייה של דותן - זה יהיה עניין גדול בסביבה הזאת. ממש וואו. הראשוניות פה מאפשרת הכל. מה שנבנה - זה מה שבעצם יהיה".
אתם יודעים מה האויב הכי מרושע של החזון - הביורוקרטיה.
תמי: "אנחנו נתקלים כמובן בביורוקרטיה, כל מיני מסמכים, אישורים וריצות בין משרדים. זה קורה בעיקר משום שקשה לפקידים לתייג את מה שאנחנו עושים. שואלים אותנו אם אנחנו התנחלות שמאלנית או אם אנחנו סתם חבורה של סטלנים".
איתי: "אנחנו נמצאים בקשר טוב ורציף עם המועצה האזורית, שמובילה אותנו ונותנת לנו תמיכה בכל דבר. ראש המועצה הינחה את המחלקות לסייע לנו בלוגיסטיקה ובגזברות. אנחנו בקשר טוב גם עם החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית ולאחרונה גם עם תנועת המושבים. אלה גופים שאנחנו מאוד מרוצים מהיחס שלהם".
ראש מועצת ערבות הירדן, דוד אלחייני, מרוצה גם הוא: "בשנים האחרונות הפכה הבקעה לאבן שואבת עבור צעירים מכל הארץ. החבורה הנחמדה הזו היא דוגמה ומופת לנחישות ולערכים. הזרעים שהם זורעים כעת יהפכו חיש מהר לפירות מתוקים שמהם ייהנו כלל תושבי הבקעה".
כל יום, הם אומרים, מספק הפתעה במפגשים האנושיים שהוא מזמן. איתי: "בגלל האופי האאוטסיידרי של הבקעה, נקלעים לפה אנשים מיוחדים. לפני כמה שבועות הגיע גבר עם זקן ארוך מסרביה, והקרין במחשב שלו סרטים מטיולי האופניים שלו בעולם. הוא התלהב מ'ברוש', אמר שזה אחד המקומות המיוחדים שהוא ראה. היו גם שני הולנדים שהגיעו פתאום לשחק איתנו כדורגל. אנשים ססגוניים שבחיים לא היינו פוגשים במקומות אחרים".
אם האורחים יחזרו לכאן בעוד עשר שנים, מה הם יראו ב"ברוש הבקעה"?
תמי: "מרחב קהילתי מטופח ושוקק חיים, מלא במשפחות ובצחוק של ילדים, עם אנשי יצירה ומעשה ותיירים שעולים אלינו לרגל".
אביעד מסכם באופטימיות זהירה: "הלוואי שהיו לנו האמצעים לקדם עשירית מהחלומות שיש לנו על המקום הזה. לפתוח פאב, להקים מדרשה חינוכית לצעירי הבקעה, לבנות אכסניה אורגנית לתיירים, להחיות את תחנת הדלק הנטושה. המון תוכניות. אם רק חלק מזה יקרה - אתה עוד תראה פקק גדול משתרך מתל אביב עד פה".
צילומים: יהושע יוסףטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו