עיר מקלט

כבר יותר משלוש שנים שבסוריה מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם. ערך חיי האדם שם בירידה מתמדת, לעתים קשה לעקוב מי הרעים ומי הרעים יותר, ואת המחיר כמובן משלמים האנשים הפשוטים. ואלפים מבין אותם אנשים פשוטים בחרו - או שלא היתה להם ברירה - לקחת איתם כמה דברים, ובעיקר את בני משפחתם, ולברוח לאזור מבטחים, בתקווה לשוב יום אחד לבתיהם. אחד מחופי המבטחים הזמניים הללו נמצא בירדן, סמוך לגבול, ושם היתה אחת התחנות היותר מרתקות שבהן ביקרתי במהלך שלושת הימים שעשיתי בממלכה ההאשמית.

מיליון וחצי סורים מתגוררים כיום בירדן. והם מאוד משפיעים על הכלכלה המקומית: ראשית, רבים מהם מוכנים לעשות את אותה עבודה שעושה ירדני במחיר נמוך יותר. הם גם מוכנים לעיתים, בעיקר אלה ממעמד הביניים, לשכור דירות במחיר גבוה מדי - וכך קורה ששכר הדירה בירדן עולה בגלל המהגרים הסורים. ובנוסף - מערכת החינוך הירדנית קולטת 160 אלף תלמידים חדשים מסוריה, דבר שהביא לידי כך שהמורים הירדנים החלו לעבוד משמרת כפולה.

אבל יש גם חצי מיליון פליטים סורים, וכאן כבר מדובר במציאות הרבה יותר עגומה. הירדנים אמנם עוזרים, מסייעים, אבל חייהם של הפליטים מאוד לא קלים. שני מיליון אזרחים כבר נמלטו מסוריה מאז תחילת המהומות ב־2011. מיליון מהם ילדים. 106 אלף מתוכם מתגוררים במחנה הפליטים זעתרי בירדן, כעשרה קילומטרים מחדוד ג'אבר, הגבול הסורי.

כוחות ביטחון ירדניים בכניסה למחנה הפליטים זעתרי. האינטרס הבטחוני קודם לכל

הדרך לגבול הסורי מעמאן אינה רחוקה במיוחד. כשעה נסיעה, לא יותר. 60 ק"מ לערך. משהו כמו תל אביב־ירושלים. רק שהדרך יותר מדברית. עשיתי אותה בכיוון ההפוך מדמשק לעמאן אחרי ההלוויה של חאפז אל־אסד ביוני 2000, כשהשלטונות בדמשק החליטו שאני לא אורח רצוי. נתבקשתי להמתין לחקירה במלון וברחתי במונית.

הפעם הדרך הפוכה. את מוכרי החלווה שפוגשים אחת לכמה מאות מטרים בכיוון ההפוך מחליפים הפעם מהצד הירדני מוכרי ירקות ופירות. בעיקר עגבניות וקלמנטינות. המחירים נמוכים הרבה יותר מבישראל. ב־20 שקלים תקנו ארגז עם 4.5 ק"ג עגבניות. רק בשביל זה שווה להגיע לכאן. באמצע הדרך, אחרי שחולפים על פני העיר זרקא, שם מכינים משקה עראק מקומי איכותי, נתקלים בשלט דרכים שמסביר לנו כי אנחנו בכביש המוביל לעיראק, לסעודיה ולסוריה. אותנו, כאמור, מעניין הגבול הסורי. 

משוריינים בכניסה למחנה

המציאות היום בסוריה קשה ביותר, גם אם כלי התקשורת מדווחים על כך הרבה פחות מבעבר. השיא היה ב־21 באוגוסט אשתקד, כאשר אסד עשה שימוש בנשק כימי באחד מפרברי דמשק שגרם למותם של 1,400 בני אדם. אחרי זה האמריקנים הקשיחו את הטון וכמעט היתה מלחמה. הצרפתים כבר הכינו את חיל האוויר שלהם אבל אז באו הרוסים, נחתם הסכם ומאז הסיפור על אש קטנה. אסד קיבל לגיטימציה לשלוט, אף על פי שהעולם כולו גילה כי מעבר להיותו רופא עיניים הוא גם קצב.

ילדים במחנה הפליטים ליד הגבול

ממשיכם בנסיעה. ממרחק אפשר להבחין במחנה הגדול המשתרע על פני חמישה קילומטרים מרובעים. את האוהלים הלבנים הגדולים קשה לפספס. בהחלט נוף חריג במדבר הירדני. מדובר היום במחנה הפליטים השני בגודלו בעולם, אחרי זה של דאדאאב (DADAAB) שבמזרח קניה. בירדן מתלוצצים כי מחנה הפליטים זעתרי הפך להיות העיר הרביעית בגודלה בממלכה.

כאשר אנחנו מגיעים לשם ועוברים את מחסום המשטרה והצבא הראשון ונתקלים ברכב משוריין עם מקלע, אנחנו מבינים כי המקום אינו פשוט. מצד אחד, הירדנים מבקשים להעניק סיוע ומצד אחר, הם רוצים לשמור על הסדר ועל הביטחון במקום. "אתה יודע - יש כאן פליטים אבל יש גם גורמים סלפים שהגיעו לכאן. אנחנו חייבים לשים עין", מודה באוזניי קצין ירדני.

אנחנו צועדים - הצלם אנצ'ו ואני - ולצידנו משפחות שזה עתה הגיעו לכאן עם המזוודות. ילדים בכניסה משכירים בפרוטות מריצות שעליהן הם מעמיסים את המזוודות של הפליטים החדשים. אנחנו מלווים משפחה סורית - אבא, אמא ושני ילדים. האם אוחזת בתינוק קטן בן ארבעה חודשים והילדה בת ה־3 מחזיקה בידה של אביה.

"אנחנו הגענו מדרעא", אומר לי האב, "רבים עזבו את העיר". "אסד שולט בה היום?" אני שואל. "אסד שולט מחדש בשטחים רבים שכבר לא היו בשליטתו. אנחנו חיים במצב בלתי נסבל. אותנו הורגים והעולם שותק. איפה אובאמה? איפה אירופה? איפה צרפת, גרמניה, בריטניה? מה אני צריך את האנשים של אסד על הראש? לך תדע עם העולם לא עוזר לו, אם לא נוח לעולם שהוא יהיה בתפקיד".

אחרי היסוסים הוא אומר ששמו איברהים. הוא החזיק חנות קטנה בדרעא לכל מיני דברים - כרטיסי טלפון, כיסויים לטלפונים ניידים וגם שטיחים לרכבים. היום החנות סגורה. הוא מצפה לסיוע בינלאומי ותולה תקוותיו בארגוני האו"ם. "ביום שראיתי שאסד נשאר בתפקיד הבנתי שהעולם הזה צבוע", הוא אומר, "שום מדינה לא תוקפת את אסד", הוא אומר לי, "גם לישראל נוח שהוא יישאר בשלטון. עובדה שהם לא באמת תוקפים אותו במרץ. אני שונא אותו יותר מהשטן". "אז בוא נחשוב לרגע שישראל ואסד מנהלות מלחמה - לטובת מי אתה?" אני שואל. "תראה, סבא שלי שנא את ישראל, אבא שלי תיעב את ישראל, אני שונא את ישראל ואתה רואה את הילדים שלי כאן - גם הם יגדלו וישנאו את ישראל".

אלפיים פליטים מדי יום

ממש בכניסה למחנה אנחנו מבחינים בקבוצה של גברים. גם במחנה יש היררכיה. הצעירים בכניסה בוחנים את המגיעים החדשים. מספרים כי בערך אלפיים פליטים חדשים מגיעים למחנה בכל יום. הפליטים החדשים נרשמים אצל אנשי האו"ם (UNHCR), שמעניקים להם סיוע ראשוני. גם הירדנים כמובן רושמים אותם וגם האחראים הסורים מטעם המחנה. כל זמן שאין לפליט הסורי תעודה מקומית הוא לא יכול לעזוב את המחנה. לסורים, שמקבלים תפקיד של משמר אזרחי, יש חלק מרכזי בהגנה של הפליטים. בחודשים האחרונים נרשמה עלייה במקרי האלימות בתוך המחנה. מספרים על גניבות ועל מעשי אונס. מציאות לא קלה. המחנה היה אמור לשמש מחנה מאוד זמני לכמה מאות פליטים. פתאום זה הפך לעיר שאף אחד לא יודע מתי "תושביה" יחזרו הביתה או יעזבו אותה.

ריפעת, שראשו עטוף במגבת לחה כדי להגן עליו מהשמש וגם כדי לצנן קצת את הראש, רוצה לחזור הביתה. הוא במחנה הזה כבר שנה, מהיום שהוקם בחודש יולי אשתקד. הוא זוכר כיצד במחנה היו בהתחלה רק מאה משפחות. "תראה מה נהיה כאן", הוא אומר לי. אנחנו מסתכלים יחד על 30 אלף האוהלים ועל המבנים של מוסדות האו"ם ושל כוחות השיטור הירדני. "איך התנאים?" אני שואל. "לא פשוט", אומר לי ריפעת, "זה מחנה פליטים. אתה מקבל את המינימום הדרוש. נניח שאתה זקוק לתרופות לילדים, למשל, קופסה של 10 כדורים. אתה תקבל רק אחד". גורמי או"ם מספרים כי עלות אחזקת המקום היא חצי מיליון דולר ליום. חצי מיליון כיכרות לחם מחולקות שם בכל יום ו־4.2 מיליון ליטרים של מים.

המחנה - מבט מלמעלה

בינתיים המצב בסוריה אינו משתפר. גל הפליטים רק גובר והולך. בירדן כבר עמלים על בנייתו של מחנה חדש, AZRAQ, שיוכל להכיל 130 אלף פליטים. המחנה החדש, שבו שכונות, כבר נבנה, ובכל אחת יאוכלסו אלף משפחות. הפקת לקחים מהבעיות של המחנה הראשון.

יש לזכור כי למרות כמות המהגרים הסורים הגדולה בירדן עדיין את רוב הפליטים הסורים אפשר למצוא במדינות שכנות - לבנון, טורקיה, עיראק ומצרים. להם כמובן יש להוסיף את 4 מיליון הפליטים בתוך סוריה, שנאלצו לעזוב את בתיהם ונשארו במדינה.

אחרי הביקור במקום חזרנו לכיוון הרכב שהמתין לנו ליד תחנת הדלק הסמוכה. עצרנו לרגע ליד הילדים. יש שם סוג של מזנון קטן. ביקשנו לרכוש להם סוכריות. אנצ'ו צילם אותי ליד הילדים. אלא שמהצילום היה אפשר לראות את המשוריין ששמר על הכניסה למחנה. שוטר במדים כחולים בדרגת סמל ביקש מאיתנו להתלוות אליו.

"יש לכם אישור לצלם?" הוא שאל. "באנו לראות את סבלם של הפליטים הסורים", אמרתי. הוא לקח את המצלמות של אנצ'ו ושלי וביקש שנתלווה אליו. אחר כך העמיד אותנו ליד הרכב המשוריין ומסר אותנו לידי החיילים. הם היו אדיבים. אחד אפילו הביא לנו מים. "אנחנו מבקשים לבדוק מה צילמתם", נאמר לנו.

לא יכולנו לעזוב את המקום. נתבקשנו להמתין לקצין. חצי שעה עמדנו שם מוקפים בחיילים ירדנים. המצלמות היו בידיהם. הקצין הגיע למקום. הוא לא אהב את הרעיון שרואים בתמונות חיילים ירדנים. מחקנו את התמונות. 

"לא כולם כאן באמת מסכנים", אומר לנו במהלך ההמתנה קצין מקומי, "אתם יודעים, הסיפור הסורי אינו פשוט. גם בצד הנלחם נגד אסד יש גורמים עוינים טרוריסטיים. אנחנו צריכים להיזהר שהם לא יגיעו אלינו לירדן. ירדן היא מדינה רגועה ושקטה שצריכה להגן על עצמה. הבט, אסד אולי הוא לא הדמוקרט הכי גדול שקם לאנושות, אבל סוריה היתה מדינה מתפקדת לפני מלחמת האזרחים. זה גם מאבק על כוח, כי הרי דמוקרטיה לא היתה בזמן אסד וגם לא תהיה אחרי".

המצלמות הוחזרו לנו ועזבנו את המקום. למחרת הבנו מדוע כוחות הביטחון הפגינו עצבנות שכזו. במחנה הפליטים זעתרי שבו ביקרנו פרצו מהומות דמים. לפחות בן אדם אחד נהרג ועוד 12 נפצעו. כוחות הביטחון הירדניים השתמשו בגז מדמיע נגד המפגינים שמחו על תנאיהם וההרוג היה פליט סורי.

הפלאפל ליד השגרירות הישראלית. מחוץ לתחום עבור השגריר נבו

המהומות פרצו לאחר שכוחות הביטחון הירדניים עצרו קבוצה של פליטים שביקשו לעזוב את המחנה ללא רשות, מאחר שלא היו בידיהם ניירות. "המפגינים הציתו שישה אוהלים ושני קרוואנים של המשטרה", דיווחה המשטרה. בתוך המחנה טענו הפליטים כי המהומות פרצו לאחר שרכב משטרתי דרס ילד. לסוכנות הידיעות אי.פי סיפר פליט כי "ברחנו מאי צדק בסוריה לאי צדק בירדן". מנהל מחנה הפליטים, הבריגדיר וודאח חמוד, טען כי 29 אנשים מכוחות הביטחון הירדניים נזקקו לטיפול.

כאשר עזבנו את המחנה אמר לי חייל ירדני: "במחנה הזה יש אנשים שחיים טוב יותר מירדנים". בתוך המחנה, כמובן, יש הטוענים בדיוק ההפך.

בדידותו של שגריר

עוד לפני הביקור במחנה הפליטים הסוריים, עברנו בעיר הבירה עמאן, כדי לבדוק מה שלום השגריר הישראלי, אחרי חודש לא קל שעבר עליו שם. לא פשוט להיכנס למתחם שגרירות ישראל בירדן, גם אם אתה אורח רצוי. חגורת אבטחה מרשימה מקדמת את פניך בשכונת א־ראביה היוקרתית במערב הבירה עמאן, ודואגת להבהיר לך שאתה נמצא באחד המקומות השמורים והמאובטחים ביותר במזרח התיכון, המתמודד אחת בכמה זמן עם זעם המפגינים. אחרי שכבר נכנסת פנימה למעון השגריר והגעת עד לסלון האירוח המרשים, המשלב ריהוט מערבי ואוריינטלי, אתה מבין שאם אתה טיפוס שאוהב חופש ומפגשים ספונטניים, כמו השגריר דני נבו, לא הגעת לנחלה. 

מחנה אל-חוסייני. לא בונים על התהליך המדיני

אבל מצד שני, אם אתה אוהב אתגרים, אם אתה חפץ לשרת את המדינה (לא מילה גסה) ואת השגרירות (למרות מגבלות השביתה במשרד החוץ, ששמענו על סיומה במהלך שהותנו לצידו של השגריר) ואם במקביל יש לך גם עניין להיפגש עם המלך עבדאללה מפעם לפעם - הרי הגעת למקום הנכון.

נבו (56), נשוי ואב לשלושה, נכנס לשנתו השישית בתפקיד (החל ב־2009), אחרי שכבר בילה קודם לכן יותר משש שנים בממלכה ההאשמית בתפקיד הציר (2006־2000). חסן עבדאללה, קבלן ירדני חייכן הנשוי לאישה סעודית (שסרגה כיפה לשגריר אבל לא היתה בטוחה במידה), חברו הטוב של נבו, תוהה במהלך ארוחת ערב משותפת במעון אם לדני יש בכלל חיים אחרי ירדן, כי מבחינתו, השגריר הוא בכלל ירדני שאומץ על ידי חבריו המקומיים.

יצא לי לעבוד בעבר עם נבו. הוא היה האחראי מטעם משרד החוץ לפרויקט בית החולים במאוריטניה. ארבעה ביקורים קיים אצלנו אז בנואקשוט כאשר כיהנתי שם כשגריר. יחסים עם מאוריטניה אמנם היום אין, אבל בית החולים נחנך והוא מתפקד, גם אם תחת דגל איראני.

אלא שאת אנצ'ו, הצלם שלנו, הטרידה יותר השאלה אם השגריר - עם כל מערך האבטחה המאוד מתוגבר הזה, ועם העוינות של הרחוב ושל הפרלמנט, שרק שבחודש שעבר דרש את סילוקו מהממלכה אחרי תקרית הרג השופט במעבר הגבול - יכול בכלל לנהל אורח חיים, או אפילו חצי, נורמלי, בירדן. השעתיים וחצי, שבהן המתנו לשגריר במעונו המרווח אך הסגור והמסוגר, שבו אפילו החלונות עצמם בלתי ניתנים לפתיחה, גרמו לאנצ'ו תחושת מחנק קשה. שלל המשקאות והכיבודים שהוצעו לו על ידי עובדי משק הבית הפיליפינים לא יכלו להיות עבורו תחליף לתחושת ההסגר שתקפה אותו. 

ותחשבו שכך חש אורח, שרגע אחרי הפגישה פותח את הדלת ויוצא החוצה בלי שמגבלות הביטחון ימנעו זאת ממנו. שגריר ישראל במדינה ערבית, לעומת זאת, פשוט לא יכול. נזכרתי בשנים שבהן התגוררתי בבירת מאוריטניה בתנאים פחות או יותר דומים: רכב שרד משוריין, מאבטחים צמודים וסדר יום קבוע מראש. אפילו בחלומות הוורודים ביותר לא יכול השגריר לצאת ולקנות לעצמו פלפל פיקנטי וחומוס טעים הממוקם פחות ממאתיים מטרים מביתו. 

למרות הכל, הקשר שרד

בימים שבהם תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים חטף סטירה נוספת, וכמה חודשים אחרי שציינו 20 שנים לתהליך אוסלו שעבר מטיפול ההיסטוריונים לטיפול הארכיאולוגים, אין טוב ומעודד יותר מטיסה לירדן. ביקור בממלכה השכנה, למרות העוינות כלפי ישראלים הקיימת במרכזי הערים, הוא אולי הביטוי היחיד היום שעדיין מיישר קו בחלקו עם הסיסמה הכמעט דמיונית של הנשיא שמעון פרס "מזרח תיכון חדש"... הקשר עם ירדן הוא אולי שריד אחרון לשאיפה של מנהיג ערבי אמיץ דוגמת המלך חוסיין, שביקש לכונן עם הישראלים שלום אמיתי של הפלת חומות. רק נזכור שבספטמבר 2000 עדיין היו לנו יחסים ונציגויות בשבע מדינות ערביות (מצרים, ירדן, מרוקו, טוניסיה, מאוריטניה, עומאן וקטאר). מה נשאר? מצרים אחרי תהפוכות - וירדן. 

מחנה הפליטים "זעתרי"

ב־1993, השנה שבה ביקרתי לראשונה בירדן, היה הרעיון של טיסה סדירה של חברת התעופה הירדנית "רויאל ג'ורדניאן" מבן־גוריון לעמאן כמו חלום, אך זה כמה שנים הפכה הטיסה הזו לשיגרה בחיי התעופה האזרחיים שלנו. 100 המושבים של מטוס הנוסעים מסוג "אמבראר 190" היו מלאים בטיסה שלנו.

אלא שרק שלושה מכל הנוסעים תיכננו להישאר בירדן. הצלם, אני ונוסעת אמריקנית מפלורידה שהצטרפה לפרויקט של הצבא הירדני. אחרי הנחיתה, בדרך לביקורת הדרכונים, גילינו כי כל הישראלים בכלל ממשיכים לניו יורק ולמזרח. מתברר שירדן היא עבורם רק תחנת מעבר, בעיקר מסיבות כלכליות.

ואולם אסור לשכוח שחלו שינויים רבים מאז אותן שנים של יחסי שלום בין ישראל לירדן בשלטונו של המלך חוסיין, כפי שכותב פרופ' שמעון שמיר בפתח ספרו "עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן" (הוצאת הקיבוץ המאוחד): "שינויים רבים התרחשו באזורנו הסוער מאז אותן שנים, ותמורות חלו גם ביחסי ישראל עם שכנותיה, ולאו דווקא לטובה. כוחות רבים נאבקים בארצות ערב על עיצוב דמותן, והמציאות השוררת בהן כיום אינה זהה עם זו ששררה בבניית השלום עם המלך חוסיין".

המציאות החדשה של השלום עם ירדן מחייבת את ישראל להתאים עצמה למצב חדש. בחודש שעבר, לדוגמה, השגרירות שלנו בפרט והקשר בין המדינות בכלל עברו טלטלה קשה. הרג השופט הירדני, ראיד זעיתר, במעבר אלנבי חייב את ישראל להקים גוף חקירה מיוחד, שבראשו עומד קצין בדרגת תת־אלוף. בישראל טוענים כי השופט תקף חייל ואף ניסה לחטוף את נשקו, ואילו משפחת ההרוג טוענת כי השופט נרצח רק בגלל מוצאו וכי בישראל אין ערך לחיי אדם אם אינו יהודי. ראש ממשלת ירדן, ד"ר עבדאללה א־נסור, הגיע מלווה בכמה שרים ירדנים לאוהל התנחומים בעמאן שהקימה משפחת השופט, והבטיח להם כי ממשלתו תעקוב אחר החקירה ותחליט כיצד לפעול. יש להניח כי הקשר ישרוד את ועדת החקירה, אבל ממשלת ירדן חייבת להתייחס גם לרחוב.

מתנגדי הקשר, והם רבים, החליטו לנצל את המקרה כדי לתקוף את שגרירות ישראל בעמאן. מייד עם סיום תפילת יום השישי במסגד הממוקם לא הרחק מהשגרירות, ב־14 במארס, התקרבו מאות אזרחים זועמים לאזור הקרוב למתחם השגרירות. כוחות הביטחון בלמו אותם במחסומים מיוחדים שהציבו בעוד מועד, קילומטר לערך לפני המתחם הסגור, ומשם הם קיימו את ההפגנה. כל צוות השגרירות הסתגר כמובן במתחם. בינינו, זה לא דבר חדש במיוחד. אלא שקול ההמון בוודאי לא תרם לאווירה הכללית בתוך מתחם השגרירות. 

השגריר הישראלי נבו במטבח. מבשל לדיפלומטים

"הם כעסו מאוד על כוחות הביטחון שמנעו מהם להתקרב. הם טענו כי לישראל אין מה לעשות בירדן וכי ירדן פוגעת בסולידריות הערבית", סיפר לי עובד מקומי של השגרירות, שהיה עד למקרה, "היה מפחיד, גם אם לא באמת חששנו לחיינו".

אמנם בתקשורת דיברו על פעילים מתנועות איסלאמיות ולאומיות אחרות ועל תנועות שמאל ליברליות שנטלו חלק בהפגנה, אולם עובד נוסף, המכיר היטב את הקשר הדיפלומטי זה שנים בין שתי המדינות, סיפר כי "רבים ממאות המפגינים ניצלו את המצב לצרכים פוליטיים. אמנם האיסלאמיסטים והפלשתינים כאן לא ממש אוהבים את היחסים בין ירדן לבין ישראל, אולם רבים מהם מנצלים את המצב כדי לקדם את התנאים שלהם. הם משתמשים בישראל כדי לנגח את הממשלה בגלל סיבות אחרות. בקרב מאות המפגינים (היו קצת יותר מאלף) שהגיעו לכאן אפשר היה לראות גם כאלה המתלוננים על יוקר המחיה, ובוא תסביר לי כיצד ישראל היא אחראית לכך".

המפגינים עצמם השמיעו זעקות גנאי כלפי ישראל ודרשו לפני הכל דבר אחד: לגרש את שגריר ישראל, ובד בבד גם להשיב מתל אביב את השגריר הירדני. היו אף שטענו כי "השלום מאחורינו, המאבק המזוין חייב להתחדש". אין ספק שהמראה לא היה מלבב במיוחד. הרבה עוינות היתה שם. 

ישראל אמנם הביעה באופן רשמי צער על המקרה, אלא שבפרלמנט הירדני החלו לפעול כדי לסלק את השגריר הישראלי מהממלכה. ואולם מתברר שלא כולם עיונים את ישראל עד כדי כך שיתמכו בגירוש השגריר, ובין התומכים המפתיעים אפשר למצוא גם לא מעט איסלאמיסטים. וכך קרה שבמכשיר הנייד של השגריר דני אני רואה הודעה של חבר פרלמנט מלווה בציור, שבו נראים כל מנהיגי העולם המובילים פורצים בצחוק לנוכח התביעה לגרש את השגריר הישראלי מירדן. סוג של קריקטורה מקומית אוהדת כלפי השגריר. "מובן שאת שמו של חבר הפרלמנט אי אפשר לחשוף, אומר לי דני נבו, "אני ביחסים מצוינים איתו בלי שאף אחד מחבריו לפרלמנט יודע זאת". כמובן, אפשר לראות את חצי הכוס המלאה בסיפור הזה - שגם בזרם האיסלאמיסטי יש לנו חברים. כמובן, אפשר לראות גם את חצי הכוס הריקה - הם עושים זאת רק בתנאי אחד, שאף אחד לא יודע. הקשר עם ישראל בכלל ועם שגריר ישראל בפרט רחוק מלהיות נורמלי. נהגו הירדני של השגריר מספר לי סיפור: "הנה פעם הגיע לכאן אינסטלטור למתחם. פתאום מהחלון הוא ראה איזה אדם חביב שמציע לו פרוסת עוגה ומתעניין בנזקים בחברמניות גלויה. 'מי זה?' הוא שאל אותי. אמרתי לו שזה השגריר. מה זה השגריר הישראלי. מה הם כאלה נחמדים ונגישים. הרי לא יעלה על הדעת במדינות ערב שהשגריר יתלוצץ איתך ויציע לך עוגה שהוא בעצמו אפה".

בית הקפה באל-חוסייני. עם השנים איכות החיים השתפרה

אפרופו עוגות, דומה כי אנשי השגרירות בעמאן הרוויחו. דני הוא גם שגריר ובעיקר שף. לא רק הירדנים מרוויחים מכך, אלא גם הקשר הדיפלומטי עצמו. שרים, חברי פרלמנט, שגרירים וגם חברים אישיים התרגלו לקבל את עוגות הבראוניז ואת עוגות הגבינה של השגריר. היומיים הראשונים שבילינו במחיצתו היו ימי שביתה, שבהם נבו היה חצוי בין כיבוד השביתה ותביעת חבריו לבין המחויבות המקצועית. מה עושים אם המלך מזמן אותך ויש שביתה? הנה תהייה שהוא היה צריך להתמודד איתה. אז בבוקר, כשאסור לו ללכת למשרד, הוא הולך למטבח ואופה בלי סוף.

ולהיות שגריר במדינה ערבית זה ויתור עוד יותר גדול מאשר במקומות אחרים?

"אני שמח מאוד על הכבוד הרב שנפל בחלקי לייצג את ישראל במדינה ערבית. אני חושב שזו עבודה מדהימה. אני נהנה מכל... לא צריך להגזים, אבל אני נהנה מאוד מהעבודה. אני חושב שיש משמעות גדולה לייצג אינטרס ישראלי במדינה כמו ירדן, שהיא אסטרטגית, השותפה הגדולה ביותר של ישראל באזור. יש לנו גבול משותף ענק של יותר מ־320 קילומטרים ועוד הרבה דברים אחרים שלא נדבר עליהם. אבל אין ספק שירדן היא נכס אסטרטגי".

במזרח תיכון סוער, אחרי מה שזכה לשם "אביב העמים הערבי", האם אנחנו צריכים להגיד תודה למלך ירדן?

"בוודאי. המלך בחוכמתו ובהתנהלות של ממשלת ירדן, במשך יותר משלוש שנים של הפגנות, הביא לכך שלא היתה פה אלימות. בכל הפגנה משטרת ירדן הגיעה עם בקבוקי מים, עם בקבוקי מיץ. הם חיבקו את המפגינים, "אחים אנחנו". יש רצון לשינויים אבל בירדן יש חירות יחסית, יש חופש עיתונות מסוים, הרבה יותר מהמדינות הערביות השונות". 

במהלך שהותי בירדן אנחנו רואים כיצד יוזמת קרי נתקלת בקשיים, וזה מביא אותי לשאול אותך את השאלה - האם אתה או מישהו מהמשרד שלך תהיו פעם שגרירים בפלשתין?

(צוחק) "אני כבר 14 שנה בסביבה הקרובה הזאת. מהאנשים שאני מדבר איתם, כולם רוצים לראות את סוף הסכסוך, אבל הדרישה הישראלית הלגיטימית לטעמי - אי אפשר בלעדיה - שחייבים להביא לסיום הסכסוך על כל מרכיביו. אתה לא יכול לחתום על הסכם ואחרי זה להגיד: "רגע, לא פתרנו את הבעיות האלו שם, וקרקעות פה, ופליטים שם". הכל צריך להיות פתור ולהגיע להסכם. מדינה יהודית זה לא המצאה "OUT OF THE BLUE" (יש מאין), זה הכרה בלאומיות שלי ובתמורה תקבל הכרה בלאומיות שלך. זה דבר פנטסטי שיכולים להגיע אליו".

ערב בעמאן: סיגרים ועראק

רבת עמון הפכה למקום שנעים מאוד לשהות בו. השכונות העתיקות של העיר שופצו ובתי קפה ומסעדות רבים נפתחו. התיירות מהמפרץ היא גדולה. אין ספק שהפתיחות של הירדנים והיציבות והשקט שהממלכה מציעה קוסמת למבקרים.

המסעדות עצמן נעימות. מסעדת לבאנט, לא הרחק ממלון אינטרקונטינטל, פתוחה בכל שעות היום וכמעט תמיד מלאה. אני מתיישב שם בטיול רגלי של ערב, ובשולחן ליד חבורה של סעודים המעשנים סיגרים קובנים יקרים. מנות השווארמה הן אישיות ומרשימות, ומלצר מוריד לסועד את חתיכות הבשר מהשיפוד האישי. הסעודים נהנים מהעראק הירדני למרות שבמסעדה ממליצים דווקא על העראק הלבנוני הטוב יותר, הם מודים. הסועדים הלבנונים מעדיפים את העראק המקומי המצוין.

בקניונים הרבים והמפוארים שנפתחו כאן ניתן לראות את הקדמה בירדן. הצעירים אוהבים להגיע לכאן ולטעום מכל סוגי הפאסט־פוד (מזון מהיר) שהתפשט בירדן. אבל במקומות רבים, בעיקר במרכז העיר, ניתן עוד לראות את בתי הקפה של פעם בהם אנשים מבוגרים עוטים כאפיות אדומות ולוגמים תה מתוק.

אבל למרות פריחת הקניונים, עם המותגים היוקרתיים ביותר, כמות האנשים המבקרת בהם היא מזערית לעומת מספר האנשים שבהם אנחנו מבחינים בשוק יום השישי בעיר העתיקה, שוק בו ניתן לרכוש מהכול ובמחירים זולים. גם בירדן, כמו בעולם כולו, אנשים מתלוננים על יוקר המחייה. בקניון מבלים - אבל בשוק קונים. על הכביש מציפים רכבים קוריאנים רבים את כבישי עמאן, בדיוק כמו בתל אביב, אלא שמפעם לפעם נוסעת כאן מזראטי, פרארי או אפילו בנטלי כחולה. מי שיכול, אוהב את היוקרה גם על הכביש. 

ילדים פלשתינים במחנה הפליטים. אותם מעניין רק ממתקים

בירדן היום זרים רבים, לא רק תיירים. השינויים במזרח התיכון הביאו לכאן, כאמור, מיליון וחצי סורים, 800 אלף מצרים, חצי מיליון עיראקים ו־60 אלף לובים, שלהם יש להוסיף 300 אלף אסייתים העובדים במשק הבית. בכלל, הירדני היום דומה מאוד לישראלי. את עבודות הכפיים הוא כבר לא עושה. מי שמרוויח זה הירדני ממוצא פלשתיני, שמוכן לעשות הכל ואף להתעשר מכך.

אבל לא קל לו לירדני עם כל ההגירה הזו לארצו. מצד אחד אמנם קיימת, על הנייר לפחות, הסולידריות הערבית, אולם בפועל הירדני מתקשה לממן את האורח. מה גם שאנחנו מדברים על מדינה שבה אין נפט וגז, וגם מים הם מצרך נדיר ונוסף על כך, מצרכים חיוניים דוגמת לחם מסובסדים על ידי הממשלה.

ירדן היא מדינה שקטה ונעימה אבל גם שם, בדיוק כמו אצלנו, מתלוננים האזרחים על יוקר המחיה. במהלך הפרעות שהיו במצרים, בסוריה, בלוב ובתימן גם כאן החלו המונים לצאת לרחוב. אבל המחאה לא היתה על חירות ועל חופש, אלא על בעיות כלכליות. ואולם היו כאלה שניצלו את המחאה, למשל אחמד עוביידאת, ראש ממשלת ירדן בשנות ה־80, שקרא לבטל את סעיפי 34, 35 ו־36 של החוקה. למעשה, הדרישה של עוביידאת היתה הופכת את המלך הירדני לתואם מלכת בריטניה. אבל אחרי אירועי 16 ו־17 בנובמבר 2012, שבהם דם נשפך בממלכה, התעוררו הירדנים והבינו כי ביטחון חשוב להם על פני דמוקרטיה, מה גם שיחסית לאזור הם נהנים מחירות יחסית. נוסף על כך, המלך ביצע רפורמות והקים ועדות לשיפור תנאי חייהם של האזרחים. כמו כן, בממלכה קיבל ההמון זכות חדשה: החופש. ירדן היא אחת המדינות הבודדות בעולם הערבי ללא תיעוד יהודי בעת המודרנית. 

חנות בגדים בעמאן. שילוב של מזרח תיכון ומערב

הביטוי "עבר הירדן" מופיע לראשונה בפסוק הראשון של ספר דברים: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, בעבר הירדן", אך עוד בימי משה רבנו בחרו שבט ראובן ושבט גד להתיישב בעבר הירדן המזרחי. מחשש לזהותם צירף אליהם משה חצי מבני שבט מנשה. שאר שבטי ישראל התיישבו בעברו המערבי של הירדן.

כדי להגיע לתיעוד אחרון, על פי המומחים, צריך ללכת עד למאה ה־19 (1890־1860) כדי לגלות תיעוד ירדני של יהודים שהתגוררו בשטחה של ירדן ועל פי ממצאים, מדובר ביהודים תימנים שהיו בדרכם לארץ ישראל ונעצרו בדרך. מובן שאין לשכוח את משפחת בית טוביה, אחת המשפחות בעלות ההשפעה בתקופת בית שני עד מרד החשמונאים. המשפחה התגוררה באחוזה משפחתית בדרום גלעד. האזור שבו שכנה המשפחה נקרא ארץ טוביה ובירתו של האזור רבת עמון.

כשבעה קילומטרים ממערב לעיר מידבא נמצא הר נבו (נקרא באופן זהה גם בערבית). מפיסגת ההר (817 מטרים) אפשר להשקיף על ישראל - ים המלח והחלק הדרומי של נהר הירדן. בימים בהירים רואים גם את ירושלים. לפי הפרק האחרון של ספר דברים, הר נבו הוא ההר שאליו טיפס משה רבנו וממנו ניתנה לו ההזדמנות האחרונה להשקיף על הארץ המובטחת שאותה ייעד אלוקים לעם ישראל.

"תראה איזו הצלחה גדולה יש לשגריר שלכם כאן", אומר לי עבדאללה לפני שנפרדנו, "יש לו כאן אפילו הר על שמו". הר שממנו יכול השגריר נבו להשקיף גם על ירדן וגם על ישראל, וגם על מצרך נדיר באזורנו שנקרא דו־קיום ושלום.

בשבוע הראשון של ספטמבר 1993 נשלחתי לירדן כדי לבחון כיצד הירדנים והפלשתינים של ירדן מתייחסים להסכמי אוסלו, שנחתמו כעבור כמה ימים (13 בספטמבר) על מדשאות הבית הלבן. אני זוכר כיצד שר ההסברה הירדני אז, ד"ר מען אבו נואר, שנה לפני כינון היחסים בין ישראל לירדן, סיפר לי כיצד "איננו יכולים להעיר הערות על ההסכם, משום שאיננו מכירים את פרטיו ואין בידינו הנוסח המלא".

שאלתי אותו אז אם ירדן לא כועסת על אש"ף שהשיג הסכם מאחורי גבם של הירדנים. "איננו כועסים על איש", ענה לי השר, "אין זה מהרגלנו. אנחנו מחויבים לתהליך השלום זה זמן רב. המלך חוסיין היה הראשון שקרא לשלום, כבר לפני 30 שנה".

היה לי כבר אז ברור כי עם הירדנים לא צפויה לנו בעיה. הצעיר שהראה לי את חדרי במלון הדליק לי את הטלוויזיה ואמר לי "תראה את הערוץ הישראלי, יופי של תוכניות".

במהלך שהותי אז בירדן ביקרתי במחנה הפליטים ג'בל אל־חוסיין בעמאן. פגשתי שם את פליטי 48'. הוותיקים, זכרתי, היו מתונים והצעירים פטריוטים וקיצונים יותר. "עזה ויריחו תחילה" לא סיפק אותם אז במחנה הפליטים. "הסכם השלום צריך לכלול את כל שטחי פלשתין. כל פתרון אחר אינו צודק. היהודים יכולים להישאר בארץ ישראל, אבל בשלטון פלשתיני ונשיא פלשתיני".

יותר מ־20 שנה אחרי אני חוזר לאותו מחנה. אין ספק כי הירדנים עמלו על שיפוץ המקום. הבתים פעם היו מפחונים, עכשיו אלה בתים מאבן. חלקם אפילו מרווחים למדי.

אני נכנס למכולת הראשונה בכניסה למחנה. חוסייני, גבר מבוגר בשנות השמונים לחייו, מקדם אותי בשלום אדיב. במכולת מצרכים בסיסיים למדי. חלקם ישנים עד מאוד. הסחורה המוצעת די מוגבלת. שלושה ילדים קטנים וחמודים מסתכלים על הסוכריות בחנות, מתקשים לבחור. הסוכריות נמכרות בבודדים, לא בשקיות. אבל המבחר גדול יחסית לשאר הדברים בחנות.

"אני מבית דגן", אומר לי חוסייני, כשאני שואל אותו היכן הוא נולד. "בית דגן? היכן זה?" אני שואל. 14 קילומטרים מיפו", הוא עונה לי, "אצלי בבית בפלשתין". כשאני שואל אם הוא מאמין שישוב לשם, הוא עונה ש"אני לא מאמין. תראה כבר כמה שנים אני יושב כאן. מי סופר כבר. אני מקווה מאוד שכן אבל כבר איבדתי אמונה". מהתהליך המדיני הוא לא שואב הרבה אופטימיות: "אבו מאזן הוא סוג של בוגד. כיצד הוא מנהל מגעים עם היהודים על האדמה שלי? המגעים שלו אינם תורמים דבר. הוא מדבר ומדבר אבל אין בכלל הבטחה שאני אחזור הביתה. ואני בכלל לא רוצה שהוא ידבר. אני בכלל רוצה שהוא יגיד לעולם את מה שכולנו כאן חושבים. הכל שלי. תראה לי עם שמתפשר על אדמתו."

"והיהודים?" אני שואל, "לאן ילכו? מה, הם לא בבית שלהם?". "שיחזרו מהיכן שבאו, שיחזרו לאירופה, לאמריקה, לירח מצידי", הוא עונה. בדיוק כמו לפני 20 שנה השיח לא השתנה. גם אז שמעתי דברים דומים. דומה כי בקרב הפלשתינים יש רבים שעדיין מתקשים לקבל את הרעיון של מדינת ישראל, שלא לדבר על רעיון של מדינה יהודית. 

אבל לא רק הפחונים השתנו. יש עוד דברים חדשים במחנה. אז הצעירים היו הקיצונים והזקנים מתונים. הזקנים בינתיים מתו, הצעירים הזדקנו והמתינות נעלמה. אבל לא קיצוניות החליפה אותה כי אם דווקא אדישות. מדברים היום במחנה הפליטים הרבה יותר על יוקר המחיה מאשר על מדינת פלשתין. 

הכאפייה החליפה צבעים

במחנות הפליטים הפלשתיניים, שאותם מטפח משום מה ארגון אונר"א (סוכנות הסעד לפליטים פלשתינים של האו"ם), לא תראו דיוקנות של ערפאת או של אבו מאזן אלא רק תמונות של המלך הירדני עבדאללה. דומה כי הפלשתינים של המחנות אימצו לעצמם את אורח החיים הירדני. עבדאללה הוא היום מבחינתם גם המלך שלהם. "המלך עשה עבורנו הרבה יותר מההנהגה הפלשתינית", אני שומע במחנות יותר מפעם במהלך הביקור שלי שם.

אולי סימן להזדהות עם הירדנים אפשר לראות בכאפייה שעוטים היום הפלשתינים. הצבע הוא אדום, לא לבן כפי שעטו אבותיהם. "למה החלפת לצבע אדום?" אני שואל את חוסייני. "למה? היכן אני גר?" הוא עונה, "ומי באמת עוזר לי בסופו של דבר?"

ממש ליד המכולת נמצא בית הקפה של וואליד. הוא הגיע לכאן מעזה לפני חמש שנים. נשוי עם חמישה ילדים. גם אצלו בקפה תלויה תמונה של המלך עבדאללה. גם הוא לא מאמין במיוחד בהסכם אפשרי בין ישראל לפלשתינים, אף על פי שהוא מאוד מעוניין בו. "עזבתי את עזה כי אני לא דתי. לחיות בשלטון חמאס", הוא אומר, "זה לא תענוג גדול מדי. שים לב, כאן במחנה לא תראה אנשים דתיים ומזוקנים. אנחנו אמנם מוסלמים, אבל לא רוצים לחיות בשלטון קיצוני של מזוקנים".

"אז למה לא עברת להתגורר ברשות", אני שואל, "ברמאללה, למשל?" "תראה, אני לא חושב שעם ההנהגה הפלשתינית הנוכחית אני יכול להבטיח את עתידי ואת עתיד ילדיי. אולי בהמשך בהנהגה חדשה. אבו מאזן אינו מנהיג. העידן שלו לא ייזכר כמפואר במיוחד עבור העם הפלשתיני".

הוא מצביע על גבר מזוקן עם כאפייה לבנה. "תראה, אין לו בית. אפילו לא כאן במחנה. כל פעם מישהו דואג לתת לו אוכל. אבל לנו מי דואג היום? לעולם כבר לא אכפת. אין סולידריות. אנחנו כבר לא באמת מעניינים. גם העולם הערבי לא באמת עוזר".

"אז מה עושים?" אני שואל. "אולי באמת הגיע הזמן שנבין כי אין ברירה אלא להתפשר עם הישראלים", אומר וואליד, "חלק מפלשתין לנו וחלק להם". אבל צריך להודות כי וואליד הוא קול נדיר במחנה. הרוב לא חושבים כמוהו. סלים, שיושב בשולחן ליד, משחק קלפים ולוגם תה מתקתק, מתנגד נחרצות לרעיון. "הכל שלנו, למה לוותר. בכלל, אתה יהודי?" הוא שואל אותי.

לא חסרים מחנות פליטים בירדן. אונר"א, שמטפל בפליטים הפלשתינים (הפלשתינים הם משום מה היחידים הנהנים מאותה פריבילגיה), ערך לפני עשור מפקד והגיע למסקנה שמתגוררים 369 אלף פליטים בעשרת המחנות. היום, על פי הארגון, מתגוררים יותר מ־2 מיליון פלשתינים בירדן, רובם נהנים מאזרחות. מצבם של כל הפליטים הפלשתינים אינו זהה. עשרת אלפים הפליטים הפלשתינים, שהגיעו מסוריה מאז מלחמת האזרחים שם, נחשבים למסכנים הגדולים ביותר. 

בעמאן גם מחנה פליטים נוסף, השני בגודלו בירדן. הוא מכונה היום "עמאן, המחנה החדש", אבל שמו המקורי הוא "וויחדאט". על פי הרישומים מתגוררים שם 51 אלף פליטים. אנחנו מגיעים למחנה שנמצא במזרח העיר. יש לציין כי הירדנים עשו גם כאן שיפוצים, כולל בניית רחובות חדשים, מאחר שקשה היה למשטרה להיכנס פנימה במקרה של מהומות.

במחנה הפליטים אל-חוסייני. האדישות החליפה את הקיצוניות

עם אנצ'ו הצלם אנחנו נכנסים פנימה לתוך המחנה. בחנות קטנה עומד אדם ומגהץ בגדים באמצעות מגהץ ישן. לידו יושב חברו עם כאפייה אדומה. מולם חבר המתקן מכונית יפנית ישנה מדגם דאצון, שאותה כבר לא מייצרים. מתקן הרכב המבוגר אינו אוהב את הרעיון ששני האורחים הזרים נכנסים פנימה.

בדיוק כמו במחנה השני, אנחנו לא ממהרים להסגיר את זהותנו הישראלית. במחנה הפליטים הזה לא היה צורך. איש הניקוי היבש זיהה לבד. אחרי שיחה שבה הסביר על החיים בירדן ועל יוקר המחיה ועל האכזבה שלו מאבו מאזן, ובעיקר על הערצתו לערפאת שאיתו לפחות "היתה לנו גאווה", הוא מבקש מאנצ'ו לשבת לידו. "אני רוצה לספר לך סיפור", הוא אומר, "פעם היה לי אורח מגרמניה, והיה לי גם אחד מארה"ב וגם היה אחד מבריטניה, ואתה יודע מה היה המשותף לכולם - לכולם היתה מדינה. וגם אתה מהמדינה שאתה בא, נניח צרפת, יש לך מדינה. אבל שנינו יודעים שאתה וחבר שלך לא צרפתים ושהמדינה שבה אתם חיים היא בכלל שלנו".

אנחנו מתבוננים בתוך המחנה. הבתים דווקא נראים מטופחים יחסית למה שהיה כאן קודם. חלק מהתושבים מעריכים את הירדנים, אחרים מתלוננים שהם מרגישים כאזרחים סוג ב'. "זה לא מדויק", אומר לו סמיר, המתפרנס משתי המוניות המשפחתיות, "תראה, המלך בא לבקר אותנו במחנה וגם אשתו היא משלנו, פלשתינית. אז כיצד אתה יכול להגיד שאנחנו מבחינת הירדנים אזרחים סוג ב'?"

האמת היא איפה שהוא באמצע. בירדן הפלשתינים אינם יכולים ללכת לצבא וגם לא למשטרה. למעשה, הם לא אוחזים בנשק. הירדנים הם שעובדים בכל עבודות המדינה השונות. אלא שדווקא זה היקנה הזדמנות עבור הפלשתינים, שהחלו להתעשר. הנה למעשה תעשיית המוניות הפורחת היא בשליטת הפלשתינים שמגיעים לשכונות המערב היוקרתיות ומשתכרים בצורה מאוד מכובדת, דבר שמאפשר להם לרכוש דירות נאות.

הצעירים הפלשתינים לא הלכו לצבא, המשיכו ישר מביה"ס ללימודים אקדמיים ורכשו השכלה, והם עוסקים במקצועות ליברליים כך שלצד הפליטים יש פלשתינים רבים החיים ברמת חיים גבוהה, וכמובן מוצאים עצמם גם בתפקידים בכירים בפוליטיקה המקומית.

אני עוזב את המחנה וחושב על מחנה ג'בל אל־חוסייני אתמול והיום. מה כבר ההבדל? פעם הם היו פסימיים ורצו לקבל את הכל, היום הם פסימיים ורוצים (רובם) את הכל. פעם הם ראו בציוני נטע זר באזור וגם היום הם רואים בציוני נטע זר שנישל אותם מאדמתם. במחשבה שנייה, זה לא מדויק שאין באמת הבדל - פעם הכאפייה היתה לבנה, עכשיו היא אדומה. בכל זאת משהו השתנה.