כשאולסי פרי התבשר על פטירתו של אריק איינשטיין ממפרצת באבי העורקים, זה החזיר אותו בבת אחת אל היום שבו הוא עצמו כמעט פגש את המוות פנים אל פנים, ב־2008. "זה היה יום חמישי בבוקר. חזרתי מבדיקת דם ועמדתי להכין קפה, כשפתאום הרגשתי חבטה איומה בגב. בחיים לא חוויתי דבר כזה. נפלתי על הרצפה. הייתי בטוח שזה הסוף שלי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"אהובה, בת זוגי, שמעה אותי מהחדר השני ורצה אלי. אני לא יודע איך, אבל היא הרימה אותי. חשבנו שזה התקף לב. ראיתי את המוות מול העיניים, ופחדתי.
"היא נסעה לבית החולים כמו מטורפת, לא עצרה ברמזורים. במשך כל הדרך היא עיסתה את החזה שלי. אחר כך הרופא הסביר שהיא ממש הצילה את חיי, כי היא הורידה לי את לחץ הדם, וכך מנעה מהקרע באבי העורקים להתפרץ".
פרי עבר צנתור כעבור יומיים ויצא מסכנת חיים. אבל הכל השתנה.
"תחשוב על זה. בניתוח לקחו את הלב שלי, והוציאו אותו מחוץ לגוף, ואז החזירו. הייתי בטראומה. כמה חודשים אחר כך, כשהייתי בארה"ב, זה קרה שוב. התמוטטתי, והיו צריכים לעשות לי עוד צנתור כדי להחליף את הסטנט שהכניסו.
"במשך שנה לא יצאתי מהבית. ישבתי והסתכלתי על הקירות. נכנסתי לדיכאון. לא היתה לי סיבה לקום בבוקר. עד אז שיחקתי כדורסל, התאמנתי פעם בשבוע עם הוותיקים של מכבי ת"א, ומאז הפסקתי. חשבתי מה יהיה איתי, איך החיים שלי יימשכו, ממה אתפרנס. מה אעשה עם עצמי".
ואז מכבי ת"א נחלצה לעזרתו. פרי, שהיה מסמליה הגדולים של הקבוצה בימיה היפים בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, עידן ברקוביץ'־ארואסטי־בוטרייט, חזר לזרועות הצהובים.
"במכבי שמעו על המצב שלי וסידרו לי תפקיד במחלקת הנוער. אני עובד היום עם קבוצות הילדים במועדון, מלווה אותן. לא מאמן אלא יותר מנטור. אני בא לאימונים ולמשחקים, עומד ליד המאמן, מדריך את השחקנים ונותן להם עצות. התפקיד הזה הציל אותי. אני אומר לך בצורה מפורשת: זה מה שהחזיר אותי לחיים".
חזרת לשחק מדי פעם?
"לא", הוא משיב בחיוך מבויש, "אני לא מעז לנסות. וזה משהו שאני לא מצליח להתרגל אליו. לפעמים, כשאני מסביר משהו לילדים על המגרש וצריך להדגים להם, אני זורק לסל, אבל פשוט לא מצליח לשים את הכדור בטבעת".
בביתה של חברתו לחיים. "הגיעו אלי לכלא אלפי מכתבי תמיכה מישראל, והחלטתי להשתקע כאן כשאשתחרר. הבנתי שלא הכל אבוד, שיש לי בית לחזור אליו"
השפם של המדינה
גם היום, כשאולסי פרי (63) - או בשמו העברי, אלישע בן־אברהם - הולך ברחוב, הוא מושך לא מעט תשומת לב. יצאנו השבוע יחד לאימון של אחת מקבוצות הילדים של מכבי בגימנסיה הרצליה בתל אביב. כמעט ארבעים שנה עברו מאז החל לשחק כאן כדורסל, אבל האדם ברחוב מתקשה להישאר אדיש לנוכח ממדיו המרשימים, 208 סנטימטרים, והשפם, שהפך לסמלו המסחרי עוד בימים ההם.
גם אם הוא כבר לא הכדורסלן הרזה שהיה, וגם אם הוא קצת כפוף בהליכתו, אנשים עדיין עוצרים אותו ברחוב. "אומרים לי שלום, מחמיאים לי שאני נראה נהדר, מבקשים להצטלם איתי. אני נהנה מזה, זה מחזיר אותי לימים הגדולים שלי".
בכניסה למגרש הוא פוגש את שחקני העתיד מקבוצת הנערים של מכבי ומתנצל שלא הגיע למשחק בשבוע שעבר, "הברך שלי התנפחה, לא יכולתי לקום". הילדים האלה, בני ה־15, אפילו לא נולדו כשאולסי פרש מכדורסל, אבל ניכר שהם יודעים היטב מי עומד מולם. כשהוא צוחק עם אחד מהם ומצ'פח אותו, אי אפשר לפספס את ההתרגשות של הכדורסלן הצעיר.
ואז הוא עובר להרביץ בהם תורה. "שמעתי שהפסדתם, עודכנתי בכל הפרטים", הוא אומר באנגלית. "עבדנו כל כך קשה במשך העונה, למדנו דברים, שמרנו בהגנה, התקדמנו, ועכשיו אנחנו חוזרים אחורה? בואו נשוב לדברים הבסיסיים שהביאו אותנו עד כאן".
הוא מושיט את היד קדימה, והשחקנים מצטרפים אליו במעגל וקוראים "מכבי - תל אביב!"
אולסי מדבר עברית, אבל כשאנחנו מגיעים לנושאים הכואבים והרגישים, הוא עובר לאנגלית. קל לו יותר להיפתח בשפת האם שלו. הוא מתגורר בכיכר המדינה, בדירת שלושה חדרים שרכש בתחילת שנות השמונים, עוד בימים שבהם היה כוכב נערץ. את זמנו הוא מחלק בין הדירה הזו לבין ביתה של אהובה אקרון (53), בת זוגו ב־17 השנים האחרונות, שמתגוררת ברמת גן.
"הכרתי אותה כשהתחלתי לפרסם את בורגר ראנץ', והיא היתה הסמנכ"לית. בהתחלה היינו ידידים, ואחר כך התחברנו. קצת אחרי שחטפתי את המפרצת באבי העורקים, גילו לה סרטן. שנינו היינו בדאון. אני ליוויתי אותה להקרנות, והיא טיפלה בי. זה חיזק את החיבור בינינו.
"יש תקופות שאנחנו גרים יחד ויש תקופות שלא. אבל הזוגיות בינינו חזקה מאוד. בכל שבת אנחנו עושים יחד קידוש עם המשפחה שלה".
הבקרים שלו פנויים. הוא מרכיב אוזניות, יוצא להליכה, קורא עיתון ונח. אחר הצהריים, מדי יום, הוא נמצא באימון או במשחק של אחת הקבוצות שהוא מלווה. בימי חמישי בערב, כשמכבי משחקת ביורוליג, הוא מתייצב בהיכל נוקיה.
לא מדגדג לך לפעמים להיכנס לשחק?
"מה זה מדגדג, אני מת להיכנס פנימה. זה לא עובר לי. בייחוד כשאני רואה את שון ג'יימס, הוא ממש מזכיר לי את עצמי".
"הכתם לא יימחק"
בשבוע שעבר צפה פרי בביתו בדרבי התל־אביבי. זמן קצר לאחר מכן שמע על התקרית החמורה, שבה רדף סופוקליס שחורצאניטיס אחר אוהד הפועל שקילל אותו. "באותו רגע חשבתי על מדריד", הוא מודה.
בפברואר 1983, כשמכבי התארחה אצל ריאל, זינק ארל וויליאמס ליציע, לעבר אוהד ספרדי שהשליך לעברו מטבע. הוא החל להכות את האוהד, כשאולסי קפץ לתוך הקהל והעיף את וויליאמס בחזרה למגרש.
שנות ה־70 ביד אליהו: משה דיין ז"ל לוחץ את ידיהם של ארואסטי (משמאל), פרי וברקוביץ'
"אי אפשר להצדיק את מה שסופו עשה. שחקן מקצועני צריך לשמור על קור רוח, ולתת לדברים האלה לעבור לידו. הוא לא יכול להיגרר לפרובוקציות, ובטח לא לעלות ליציע. כשאני עצרתי את ארל, לא חשבתי הרבה. פעלתי על פי אינסטינקט. אם הייתי חושב, לא הייתי מעז לזרוק אותו ככה לפרקט. אבל כמה דקות אחר כך, בחדר ההלבשה, הוא אמר לי שהצלתי אותו".
אתה הרגשת אי פעם שאתה ממש צריך להחזיק את עצמך כדי לא להגיב לקריאות של אוהדים?
"לקריאות של אוהדים לא, אבל גם אני איבדתי פעם את העשתונות, ב־1979. גם זה היה בסיומו של דרבי. שחקן הפועל, שמואל נחמיאס, חשב שזרקתי עליו בכוונה את הכדור, וירק עלי. איבדתי את זה, והתנפלתי עליו. זו היתה קטטה ממש מכוערת. הרחיקו אותי משישה משחקים. כמה דקות אחרי שזה קרה, הצטערתי, כך שאני מבין מה עובר עכשיו על סופו".
אתה חושב ששחורצאניטיס צריך להיות מורחק עד תום העונה?
"לא, ממש לא. הוא צריך לקבל קנס ולשבת בחוץ שלושה או ארבעה משחקים. צריך לדבר גם על הצד השני של המתרס: אוהדי הפועל מתבטאים בצורה מכוערת, וגם לזה חייבים לשים סוף.
"תסתכל עלי ותבין. כמעט שלושים שנה עברו מאז שאני הסתבכתי, והקהל של הפועל עדיין מזכיר לי בכל פעם את המקרה ההוא. צועקים לי 'מסומם' וכל מיני דברים כאלה. אבל זה בסדר, אני לא נעלב. זה לא שאני מדחיק אותו או ששכחתי ממנו. זה קרה, ואני מצטער שזה קרה, אין יום שאני לא מתחרט. הכתם הזה קיים והוא לא יימחק. אבל אני כבר לא אותו אדם שהייתי אז. שילמתי מחיר כבד מאוד על הטעויות שלי. אם אני אשב ואבכה על זה, זה רק יחמיר את המצב".
"המקרה ההוא", "התקופה ההיא", "הזמנים ההם". לאולסי עדיין קשה לקרוא בשם המפורש לימים הקשים בחייו, שבהם ריצה מאסר ממושך בארה"ב על סחר בסמים. במהלך השיחה הוא נפתח אט אט ומספר על ההידרדרות, על מה שהוביל אליה ועל השיקום שעבר. אבל בכל פעם שהנושא עולה, הוא מנמיך את טון הדיבור שלו, עיניו מתמלאות דמעות והוא לא מצליח לומר את המילים עצמן.
הוא עדיין דבק בגירסתו ומתעקש שלא היה נתון תחת השפעת סמים בזמן המשחק נגד ריאל ביד אליהו בדצמבר 1982, שאליו לא הופיע. "באמת הייתי חולה בשפעת", הוא מסביר, "ניסיתי להתקשר להנהלה ולמאמן, ולא הצלחתי לתפוס אף אחד. זה לא כמו היום, שלכולם יש טלפונים סלולריים".
מתי בעצם החלה ההידרדרות?
"זה היה בשנה וחצי האחרונות שלי במכבי. הברך כבר לא הצליחה לסחוב את הגוף. לפני כל משחק היו שואבים לי נוזלים מהברך, כי הרי הייתי חייב לשחק, והייתי כל הזמן בהשפעת משככי כאבים. ראיתי את המדרון, ולא הצלחתי לעשות כלום. באיזשהו שלב, כשנגמרו משככי הכאבים שקיבלתי במרשם מהרופא, התחלתי לחפש במקומות אחרים. זה לא שאהבתי להיות בהיי, פשוט חיפשתי דרך לברוח מהכאבים. וזאת היתה תחילת הסוף. לפני שהבחנתי במה שקורה, הכל התמוטט מסביבי".
אף אחד לא ידע? אף אחד לא ניסה לטפל בך?
"לא, אף אחד לא ידע. אבל תשמע, הם לא טיפשים. אני מניח שהם הבינו שמשהו עובר עלי. בקיץ 1985 הבנתי שזהו זה, ופרשתי מכדורסל. טסתי הביתה לארה"ב ותיכננתי לחזור לארץ כעבור כמה חודשים. אבל שם נקלעתי למשבר, כי הנפילה היתה קשה. זה לא כמו היום, ששחקנים משחקים תשע או עשר שנים והם מסודרים לכל החיים.
"אנחנו חיינו בסדר בתקופה ששיחקנו, אבל זה לא סידר אותנו. ואז, להתרגל פתאום לחיים בלי הכדורסל, בלי כל מה שמסביב... בראש שלי הייתי בשל להמשיך לשחק, אבל הגוף לא נתן לי. לא הצלחתי להתמודד עם זה, איבדתי שליטה. וכדור השלג התגלגל במהירות, עד שהמשטרה עצרה אותי".
זה קרה בשלהי 1985. פרי נעצר בהולנד, כשברשותו כמות גדולה של הרואין. הוא הוסגר לארה"ב, ושם ריצה את המאסר הממושך.
"המעבר הזה, ממעמד של כוכב לאסיר, היה מביך. אני לא אשכח לעולם את הנסיעה לבית הסוהר במינסוטה. זה היה מתקן כליאה כמו בסרטים, עם גדרות תיל, וחומות, וחצר. הייתי גמור. הרגשתי לבד. בהתחלה התאכזבתי מהרבה אנשים בארץ, הרגשתי שהשאירו אותי לבד. אבל בעיקר כעסתי על עצמי. אחר כך התחילו להגיע אלי אלפי מכתבים מישראל, ואני לא מגזים. הסגל של בית הסוהר לא ידע מה לעשות איתי. באיזשהו שלב כעסו עלי שאני גורם להם לעבוד קשה מדי. התמיכה הזאת מילאה לי את המצברים. בשלב ההוא גם החלטתי שכאשר אשתחרר, אחזור לגור בישראל. הבנתי שלא הכל אבוד, שיש לי בית לחזור אליו".
איך העברת את הימים בכלא?
"חייתי מיום ליום, ניסיתי לשרוד בכל פעם עד היום שלמחרת. העסקתי את עצמי מהבוקר ועד לרגע שהלכתי לישון. עבדתי בספרייה, במרכז הספורט. לא ישבתי באפס מעשה".
עם מי העברת את הזמן?
"עם החבר'ה היהודים. ישראלי אחד שהיה שם סיפר לכולם מי אני, והתחברתי ליהודים. היה לנו את האזור שלנו, והיינו כל הזמן יחד. עשינו קבלת שבת וקידוש, חגגנו את ראש השנה ואת פסח, חב"ד הביאו לנו אוכל כשר. עד היום אני עושה את הדברים האלה: מקפיד על אוכל כשר, עושה קידוש בשבת, חוגג את החגים, צם ביום כיפור.
"אתה יודע מה מעסיק אותי עד היום? מאז שהתגיירתי, ב־1979, תמיד צמתי ביום כיפור, חוץ מבשנה ההיא, ב־1985. וזמן קצר אחרי זה נעצרתי ונפלתי. מאז, בכל שנה, אני חושב על זה בתחילת הצום. אני תמיד תוהה אם יש קשר בין הדברים, ותמיד מתחרט שלא צמתי באותה שנה".
1982: בדרבי, מול קני לבנובסקי והפועל ת"א. רפרודוקציה מתוך האלבום הפרטי: יהושע יוסף
ב־1990 יצא פרי מהכלא, וחי עוד חמש שנים בתנאים מגבילים בפיקוח קצין מבחן. "ביום שהשתחררתי, אחותי והוריי הגיעו לקחת אותי מהכלא. שמחתי כמו ילד. רציתי רק לחזור לחווה המשפחתית שלנו, לאכול את האוכל של אמא. ניסיתי לאחות את השברים, זאת היתה התמודדות לא פשוטה. אבל הצלחתי להתאושש.
"כשיצאתי לא היה לי כלום. פה 100 דולר, שם 200. חייתי מהיד לפה. בקיץ חיפשתי עבודה בצפון קרוליינה, והייתי זקוק לאישור עבודה. פגשתי שם ישראלי בשם שלום. כשהבין מי אני, הוא נדהם והלווה לי 2,000 דולר לקנות מכונית, שאוכל להתנייד. התחלתי לעבוד במכירת רהיטים, ואחרי חמישה ימים החזרתי לו את הכסף. עד היום אנחנו חברים טובים".
לאחר שסיים את תקופת המבחן, ב־1995, הגיע פרי לביקור ראשון בישראל. עוד מימיו במכבי, הוא ניהל זוגיות מתוקשרת של תשע שנים עם הדוגמנית תמי בן־עמי ז"ל. הם נפרדו זמן קצר לפני שעזב את הארץ.
"תמי היתה אמורה לדאוג לדירה שלי בכיכר המדינה בזמן שהייתי בכלא, ולא ידעתי שהיא חולה ושזה בכלל לא רלוונטי. כשהגעתי לארץ, גם לו סילבר היה כאן, והוא הכין אותי, אמר שתמי מאושפזת בבית החולים ושמצבה לא טוב. באתי עם פרחים, המפגש היה מאוד מרגש, וחזרתי לבקר אותה כל יום. כמה שבועות אחר כך היא נפטרה.
"הגעתי לישראל שוב בסוף אותה שנה, למשחק הפרידה של מכבי ת"א ונבחרת אירופה ממיקי ברקוביץ'. אודי רקנאטי, שהיה כבר אז בהנהלה של מכבי, התקשר אלי וביקש שאבוא אליו למשרד. כשבאתי, הוא שאל למה שלא אחזור. אמרתי לו, 'אודי, זה החלום שלי, אין דבר שאני רוצה יותר. אבל הייתי עכשיו כל כך הרבה שנים במאסר, אין לי את האמצעים לעשות את זה'. הוא אמר לי: 'אל תדאג, תחזור לארה"ב, ואני אדאג לכל'. שנה אחר כך חזרתי לגור בישראל".
"משהו מת בתוכי"
אולסי פרי ג'וניור נולד ב־3 ביולי 1950 בניוארק, ניו ג'רזי. היו לו שתי אחיות, אחת גדולה ממנו ואחת קטנה ממנו. עד היום המשפחה תופסת חלק נכבד בחייו, והדיבורים עליה מוציאים ממנו אמוציות לא פשוטות. אביו מת ב־1999, ואמו הלכה לעולמה כעבור שלוש שנים. אבל את השבר הגדול חווה עם מות אחותו הגדולה, ב־2003.
"ההורים שלי היו חולים. הייתי טס אליהם שלוש או ארבע פעמים בשנה. זה היה עצוב לאבד אותם, אבל זו דרכו של עולם. כשהודיעו לי שאחותי איננה, זה שבר אותי. משהו מת בתוכי. היא היתה בת 54, ופשוט לא קמה בבוקר. חטפה דום לב. רק כמה ימים קודם לכן הייתי בארה"ב, ישבנו יחד וצחקנו, ופתאום היא כבר לא היתה איתנו. זה היה שוק אמיתי בשבילי".
פרי הוא לא אחד שמתרפק על זיכרונות הילדות שלו. "היתה לי ילדות קשה. היו סביבי סמים, זנות, אלימות. הארלם זה בית תינוקות לעומת ניוארק של הימים ההם. הייתי גבוה מאוד, כבר בגיל 13 וחצי הייתי שני מטרים, וכל היום הייתי במגרש הכדורסל. רק זרקתי וזרקתי וזרקתי. לא חשבתי בכלל על האהבה למשחק ועל דברים כאלה, התייחסתי לזה רק כאל כרטיס היציאה שלי מהמקום הזה.
"ובאמת, בגיל 18, כשסיימתי את התיכון בציונים לא מספיק טובים, הלכתי לג'וניור קולג'. ההורים שלי נופפו לי לשלום, ואני נופפתי בחזרה - לא להם, אלא לניוארק. ידעתי שלשם אני לא חוזר".
מפגש אקראי עם מעריץ ליד המעלית. "אנשים עוצרים אותי ברחוב, אומרים שלום, מחמיאים, מבקשים להצטלם. זה מחזיר אותי לימים הגדולים"
בתחילה הלך למכללה בטקסס, אבל הרומן הזה היה קצר. "יצאנו כמה חברים, חלק שחורים וחלק לבנים, ונכנסנו בטעות לבר של לבנים. הוציאו אותנו החוצה, עצרו אותנו והחטיפו לנו מכות רצח. למחרת התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'אני לא נשאר כאן אפילו דקה'. עברתי לפלורידה".
אחרי הקולג', פרי שיחק בווירג'יניה מליגת ה־ABA (ליגת הכדורסל המקצוענית בארה"ב, שאוחדה כעבור שנה עם ה־NBA). ב־1976 קיבל הצעה ממכבי ת"א. "אפילו לא ידעתי שבישראל משחקים כדורסל. החברה שלי היתה אז בהריון. היה קשה לי לעזוב אותה, דיברנו על חתונה, אבל הייתי חייב לעבור לישראל כי לא היה לנו כסף".
אולסי חתם עם הצהובים, וכעבור זמן לא רב נפרד מחברתו. בנם המשותף, אולסי השלישי - שכולם קוראים לו פייר - נולד באופן סמלי ב־1977, פחות מחודש לפני הזכייה ההיסטורית של מכבי בגביע אירופה לאלופות. היום מתגורר הבן בפילדלפיה. "הוא כעס עלי שהחלטתי להשתקע בישראל אחרי שהשתחררתי מהכלא, אבל כעבור זמן הוא הבין למה, ואפילו בא לבקר אותי מדי פעם. אנחנו שומרים על קשר, היחסים בינינו מצוינים".
איך התחיל הרומן שלך עם מכבי?
"הם פנו אלי. אמרו לי, 'אנחנו כבר כמעט עשרים שנה בגביע אירופה לאלופות, ומעולם לא עברנו יותר משלב אחד. בוא, תשחק איתנו שישה משחקים, ואחר כך נעזור לך למצוא קבוצה אחרת'. הסוכן שלי חתם איתם על 10,000 דולר לששת המשחקים באירופה, ומכיוון שהוא בעצמו לא האמין שנתקדם הלאה, הכניס סעיף שעל כל משחק נוסף אקבל 250 דולר".
250 דולר?!
"כן, 250 דולר. ובליגה הישראלית בכלל לא שיחקתי. בסוף העונה לקחנו את גביע אירופה. אחר כך פיטרתי את הסוכן הזה.
"בימים הכי גדולים שלי הרווחתי 80 אלף דולר לעונה, שזה בערך כמו שכר חודשי של שחקן במכבי בימינו".
אז הסכומים שהרווחת במהלך הקריירה לא סידרו אותך לכל החיים?
"רחוק מזה. היום אני לא יכול להתקיים בלי העבודה במחלקת הנוער במכבי".
אולסי הפך לאחד השחקנים הזרים הגדולים ביותר ששיחקו בישראל. הוא לבש את הגופייה הצהובה מספר 8 במשך תשע עונות, שבמהלכן זכה עם הקבוצה בשני גביעי אירופה לאלופות (ב־1977 וב־1981), והניף עימה את הגביע הבין־יבשתי ב־1981. בליגה הישראלית שיחק שבע עונות, שבמהלכן זכה בשבע אליפויות ובשישה גביעי המדינה. הוא מדורג עד היום בין ארבעת הקלעים הטובים ביותר של מכבי ת"א בגביעי אירופה, עם 2,077 נקודות.
ב־1978 החליט אולסי להתגייר. "האמת היא שהסיפור שלי עם היהדות התחיל כבר כשנולדתי. זה מצחיק. במקרה נולדתי בבית חולים יהודי פרטי בניו יורק, ואפילו עברתי ברית מילה. אחרי כל הגזענות שחוויתי כילד וכנער בארה"ב, זה היה מדהים לקבל את החיבוק האדיר הזה בישראל, ונשאבתי לזה. נפגשתי עם רב חמש פעמים בשבוע, למדתי הכל, הייתי צמא לזה. קראתי המון. הרגשתי שאני ממציא את עצמי מחדש".
איך המשפחה שלך הגיבה?
"זה היה קשה. ההורים שלי היו אנשים רוחניים מאוד, בית בפטיסטי אדוק. אבל חסרו לי לא מעט תשובות בדת הזאת, ותמיד כשהעליתי שאלות, אמרו לי: 'אתה פשוט צריך להאמין'. הכל הסתדר כשאבא שלי בא לבקר אותי בישראל. אני לא אשכח את זה. הוא העיר אותי בכל בוקר בארבע, רצה לנסוע לים המלח, ולירושלים, ולקיסריה, ולמצדה. כשהוא בא לראות אותי בהיכל, נתתי את המשחק הכי גרוע שלי בקריירה.
"ואז, כשנפרדנו לשלום בשדה התעופה, ראיתי אותו מזיל דמעה, בפעם היחידה בחיי. כשהוא ראה מה עשיתי כאן, איך האנשים מתייחסים אלי, איזה כבוד אני מקבל, ואיזה כבוד גם הוא קיבל - הוא פתאום הבין הכל. אמר לי, 'הייתי צריך לעזוב את הבית כדי שיתייחסו אלי כמו לבן אדם'. האיש הזה עבר כל כך הרבה בחיים, התמודד עם גזענות ועם עוני ועם צרות אחרות, ורק פה הוא הבין איך דברים צריכים להיראות. יש לי צמרמורת כשאני נזכר ברגע הזה", הוא אומר, נוטל לגימה מכוס הקפה שבידו ומבקש לקחת הפסקה קצרה.
אולסי בילדותו. לא מתגעגע לניוארק. רפרודוקציה מתוך האלבום הפרטי: יהושע יוסף
"הייתי מנצח את סופו"
במהלך השנים קיבל פרי מעמד של סלב בישראל. "אני זוכר את נאומי הציונות של רלף קליין בחדר ההלבשה. בקושי הבנתי מה הוא אומר, אבל הוא הכניס אותי לטירוף כזה, שהייתי מסוגל לנצח כל אחד אחר כך. ואז ניצחנו את צסק"א, ואחרי חודשיים גם זכינו בגביע. אף אחד לא חשב שאנחנו מסוגלים, וזה מה שהיה כל כך יפה. זה היה אירוע מכונן, הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה.
"אפילו כשבאנו לביקורים בקיבוצים או במושבים, כולם היו מפסיקים לעבוד, כאילו זה חג. במסעדות לא שילמנו, דו"חות לא קיבלנו. בכל מקום עטפו אותנו באהבה. אף פעם לא יהיה עוד דבר כזה".
מי השחקן הכי גדול ששיחקת לצידו?
"יש שניים: ארל וויליאמס ומיקי ברקוביץ'. לוויליאמס היתה עוצמה. בזכותו הפסקתי לחטוף מכות כל הזמן מדינו מנגין במשחקים נגד וארזה ומילאנו. פעם אחת התחלנו ללכת מכות באימון של מכבי, והתחלתי לחבוט בו עם מטאטא... הוא רצה להרוג אותי, אבל אחרי יומיים התחבקנו.
"וכמובן, מיקי היה מדהים. כישרון בלתי נגמר, הארד וורקר. זה מה שחסר לנו בכדורסל הישראלי היום. אין כבר שחקנים כל כך מסורים, שכל כך אוהבים את הכדור, עד שהם לא מסוגלים להיפרד ממנו".
מה באמת אתה חושב על מכבי של היום?
"למכבי יש בעיה. היא מחליפה בכל עונה כמעט את כל השחקנים, וככה אי אפשר להצליח. היום הכדורסל שונה, זה ביזנס, ושחקנים עוברים ברגע ממקום למקום. בימים שלנו, שיחקנו המון שנים יחד. מיקי ומוטי ארואסטי היו איתי בכל תשע השנים במכבי, ג'ים בוטרייט ולו סילבר ושוקי שוורץ שיחקו איתי ברוב השנים".
מחרתיים תתחיל סידרת ההצלבה בין מכבי למילאנו. מכבי יכולה להגיע לפיינל פור?
"אני חושב שכן. אמנם לאורך העונה היו להם עליות ומורדות, היו משחקים שהם נראו רע. אני משתגע כשאני רואה איך הם מתקשים, בעיקר בליגה הישראלית. אבל אני די בטוח שמכבי תנצח את מילאנו, כי יש לה מאמן פנטסטי".
שזאת כנראה העונה האחרונה שלו בקבוצה.
"זו תהיה טעות איומה לתת לו ללכת. אתה יודע מה? זה מזכיר לי את הטעות שעשו ב־1981 עם רודי ד'אמיקו. הוא זכה איתנו בכל התארים, ובסוף העונה הדיחו אותו. אני מקווה שהפעם הם ילמדו, כי דיוויד בלאט הוא אחד משלושת המאמנים הטובים באירופה".
יש שחקן במכבי שאתה מצטער שלא שיחקת לצידו?
"אנתוני פארקר. הוא השחקן הכי גדול שהופיע אי פעם באירופה, אין ספק בכלל. הוא עשה הכל על המגרש, היה ווינר, והוא בן אדם מדהים. חבל שלא זכיתי לשחק איתו".
במשחק אחד על אחד מול סופו, מי היה מנצח?
אולסי צוחק. הרי אין שאלה שמטריפה ספורטאי תחרותי יותר מזו. לרגע הוא חוזר להיות הילד מהמגרש בניוארק. "הייתי מנצח אותו. פיזית אי אפשר להתמודד איתו, אבל אני יודע בדיוק מה הייתי עושה. הייתי קולע עליו פעמיים מחצי מרחק, ואז - כשהוא היה חושש לתת לי את המרחב, הייתי עושה עליו הטעיות וחודר לסל בקלות".
איך זה שמעולם לא אימנת?
"עד היום לא ראיתי בעצמי מאמן, אבל בתקופה האחרונה אני מתחיל להבחין בשינוי אצל הילדים האלה שאני עובד איתם, איך הם מתקדמים ומה החלק שלי בזה, ואני לא יכול לתאר לך איזה סיפוק זה מביא לי. עכשיו, כמעט שלושים שנה אחרי שהפסקתי לשחק, אני מרגיש בשל לאמן ממש.
"זה לא מקרי שרוב השחקנים הטובים באמת לא הופכים למאמנים. שים לב שזה קורה לעיתים נדירות. למה? כי זה נורא מתסכל. אתה מצפה מהשחקנים שלך שיעשו את הדברים שאתה עשית, והם לא תמיד מסוגלים. זאת אכזבה תמידית. חוץ מזה, להיות מאמן זאת עבודה בלתי אפשרית. רלף לא היה ישן בלילות, כל הזמן עבד".
אז מה השתנה עכשיו?
"תמיד נחשבתי לשחקן שמבין היטב את המשחק, ובתפקיד שלי במכבי אני מרגיש שאני מצליח להביא לידי ביטוי את היתרונות שלי. השנים האחרונות הביאו אותי לרמה אחרת. אז אני לא הולך להחתים עכשיו סוכן, ולא אתחיל לחפש עבודה כמאמן בליגת העל, אבל אני מרגיש שאני מסוגל לזה. הייתי שמח לעבוד בעתיד עם השחקנים הגבוהים במכבי, כמו שניקולה וויצ'יץ' עושה היום".
"לאן הייתי מגיע בלי רלף?"
בשנים האחרונות איבד פרי כמה מחבריו על המגרש: קווין מגי, ג'ים בוטרייט, האווי לאסוף, משה הרשקוביץ והמאמן האגדי רלף קליין. "זה לא פשוט לאבד חברים כאלה, גם אם לא נשארנו בקשר כל השנים. וכשגם לך יש בעיות בריאותיות, זה גורם לך לחשוב לא מעט. אני לא חי בפחד מהמוות, לא מתעסק בזה, אבל כשהחבר'ה האלה נפטרו, לא יכולתי להימלט מהמחשבות.
"ג'ימבו ניתק קשר עם כולם אחרי שעזב את מכבי, ורק כעבור שנים גיליתי שהסיבה האמיתית היתה שחייבו אותו ללכת לצבא, והוא לא רצה. התכתבנו כשהבן שלו מת, ניחמתי אותו, אבל אפילו לא ידעתי שהוא היה חולה. עם האווי הייתי בקשר דרך הפייסבוק. המוות של רלף היה מכה קשה. ביקרתי אותו לא מעט. הוא שינה את החיים שלי. אלמלא הוא, אלמלא ההחלטה שלו להחתים אותי במכבי, מי יודע לאן הייתי מגיע בחיים. אני חייב לו כל כך הרבה".
פרי שומר על קשר עם חבריו ממכבי של אז. עם ארל וויליאמס ולו סילבר הוא מדבר בטלפון, ואת טל ברודי, ברקוביץ' וארואסטי הוא רואה לא מעט. מדי פעם החבורה יוצאת יחד או נפגשת אצל אחד החברים, ממש כמו פעם.
לפני שאנחנו נפרדים לשלום, אולסי מראה לי את שעון הזהב שהוא עונד ביד שמאל. "זה הדבר הכי יקר שיש לי, יש לי אותו כבר כמעט 20 שנה", הוא אומר בהתרגשות. "בפעם הראשונה שהגעתי לארץ, אחרי הכלא, היה אירוע לכבוד שמלוק מחרובסקי, וכל החבר'ה ממכבי לקחו אותי לארוחת ערב. טל, מיקי, מוטי, שוקי שוורץ ושמוליק זיסמן נתנו לי את השעון הזה במתנה. אחרי כל מה שעברתי, לקבל את האהבה וההכרה הזאת מהם - אין לזה מחיר. כסף לא יכול לקנות דברים כאלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו