אי אז בשנות ה־80, טרם עידן הקואוצ'ינג ולפני שתיווכנו רגשות דרך מסך הסמארטפון ולמדנו לדבר על המכאובים שלנו - נעזרנו ב"ציפור הנפש" של מיכל סנונית. ספר כחול, ללא כיתוב בגב הכריכה, שבמרכזו ציפור לבנה, משורטטת בקווים שחורים ופשוטים. "עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש", נפתח הספר, "איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת", כך כתבה סנונית בשנת 85' והעניקה לנפש שלנו שם ולרגשות ממשות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"ציפור הנפש" זכה להצלחה אדירה, סנסציונית, בארץ ובחו"ל. הוא תורגם ל־44 שפות, זכה בפרסים בינלאומיים, נבחר לספר השנה במקסיקו על ידי הנשיא ומשרד החינוך והופץ ב־100 אלף עותקים בכל בתי הספר והספריות במדינה. נוסף על כך, זכה לעיבודים לבמת התיאטרון והמחול בדיסלדורף, בשבדיה ובארץ, במסגרת פסטיבל ישראל.
השפה המופשטת של סנונית, שתיארה נפש דינמית ודיברה בגובה העיניים תוך כדי הבעת רעיונות מורכבים, ייצגה כתיבה לילדים שמדברת לחלק המבוגר שבהם. עם זאת, באותו הזמן נגעה בליבם של מבוגרים רבים, שגדלו בשלהי שנות ה־80, וקיבלו כמתנה את הספר עם הקדשה נרגשת.
כמעט 30 שנה לאחר יציאת הספר, נראה כי לסנונית לא נמאס ששואלים אותה על הציפור שביקשה מאיתנו להקשיב לרגשות שלנו. "גם אחרי הזמן הרב שעבר, אני לא יכולה להסביר במדויק מה גרם לאנשים להתחבר לספר", היא אומרת בראיון עימה, "אני מניחה שהיה משהו בטקסט שנגע בצורה מאוד אותנטית בחיי הנפש של הקוראים. כיום, כשאני נפגשת עם בני נוער בבתי ספר יסודיים ובתיכון, אני שואלת אותם אם ההורים והמורים מדברים איתם על הרגשות שלהם ורובם משיבים שזה לא כל כך קיים אצלם בבית".
סנונית רואה לשלילה את המרדף העיוור אחר הצלחה שמושרש לילדים כיום. "יש הורים שרק אומרים לילד מה ראוי שהוא יעשה - שיצליח בבחינות, שיתגייס לצבא, בלי לנסות להבין מה הילד רוצה. 'ציפור הנפש' ביקשה שנעצור ונבדוק מה יש עמוק בפנים. זה היה מאוד פשוט ותקדימי ולכן גם הצליח".
בימים אלה רואה אור ספר ילדים חדש של סנונית, "רוקמת החלומות" (מודן). זהו מעין סיפור אגדה, שבמרכזו "אישה אחת שאהבה לרקום, לילה ויום, לילה ויום". האישה, שבהמשך מתברר שהיא סבתא לנכדים, רוקמת חלומות: היא מציצה לחלומות של אנשים ורוקמת את מחשבותיהם לכדי צבעים וצורות באמצעות חוטי רקמה יקרים ובדים ססגוניים.
למרות הביקוש לעבודתה של גיבורת הספר, נפשה חושקת ליצור דווקא באמצעות בדים פשוטים ולבנים - בדים עשויים מרוח, "איתם אני יכולה לעוף לכל מקום", היא אומרת. האנשים שהורגלו בחלומות צבעוניים לא מקבלים בתחילה את רצונה החדש של הרוקמת, עד שפגישה עם נכדיה משנה את התמונה.
"זוכרת כל ילד"
בדומה ל"ציפור הנפש", גם ב"רוקמת החלומות" מבקשת סנונית מהקוראים הצעירים להפעיל את דמיונם, ומבצעת האנשה למושגים מופשטים כדי לתהות על הנפש הילדית ועל מרכיביה: מה זה חלום? האם רק מה שאנחנו יכולים לראות קיים?
סנונית שמחה על טווח הפרשנויות שהספר מציע. "כמה שיותר בלבול, יותר טוב", היא מחייכת. "נמאס לי מכל הספרים הדידקטיים שמלמדים ילדים כיצד להתנהג. אני פורשת את כל האפשרויות ושהם יבחרו. כמו הבד שעשוי מרוח, שמסמל את כל הדברים בעולם".
סנונית מספרת שהעיסוק בחלומות טבעי עבורה. היא גדלה בקיבוץ עין החורש באווירה סוציאליסטית, ולדבריה הוריה אמרו לה לא אחת "מזל שהראש שלך מחובר לגוף. הייתי ילדה חולמנית ומרחפת", היא משחזרת, "היתה לי סקרנות לרגשות. אני זוכרת כל ילד שגדלתי איתו. את זה שהיה עצוב, את זה שהיה שמח או חסר הביטחון. הייתי ילדה שבודקת רגשות, שמתבוננת, ומובן שזה נשאר בי עד היום".
בניגוד ליוצרים שחוויותיהם בקיבוץ שימשו אותם ביצירתם, לסנונית חשוב להבהיר שהיתה לה ילדות מוגנת ונטולת תסביכים. "אני שייכת לקבוצת הילדים שהשינה המשותפת לא הפריעה להם או צילקה אותם", היא מודה, "יש לי הסבר לכך - ההורים שלי תמיד נתנו לי את ההרגשה שאני אהובה, ולא משנה שראיתי אותם שעתיים ביום. אני מבינה מאוד את אלה שיצאו מהקיבוץ בתחושה שהזניחו אותם, אבל לדעתי הבעיה טמונה בדינמיקה המשפחתית ולא במגורים בקיבוץ. כל אחד צריך לעשות חשבון לגבי התא המשפחתי שלו, ולא להתייחס רק לעובדה שהוא ישן רחוק מההורים".
מי כותב, מי סופר
את ההצלחה של "ציפור הנפש" סנונית לא הצליחה לשחזר במשך העשורים שעברו, אך עובדה זו לא שיתקה אותה מלהמשיך ליצור. היא פירסמה עד היום 41 ספרים לילדים (ובהם "יד ביד עם אלוהים", "דניאל וסודות הים", "גלי והמפלצת המעופפת"), וכן ספרי שירה למבוגרים ("שירת הלב", "אני אומרת זאת מאהבה"). בכנות היא מודה שההצלחה "הביאה לי את קללת הברכה. אני יודעת שלהתלונן ייחשב לחוצפה, אבל אני לא מדברת על הקהל, אלא על הקהילה הספרותית. התהודה שהספר יצר הביאה עימה צרות עין רבה. ספרי השירה שלי למבוגרים כמעט לא קיבלו ביקורות. היו מקרים שבהם לא רק שלא היתה ביקורת, בכלל לא נכתב שהספר יצא, כך גם על פרסים שקיבלתי. אין בכלל מה להשוות להצלחה שזכיתי לה בחו"ל".
את אומרת שלמעשה נבעטת מהממסד הספרותי?
"לחלוטין. אני אומרת את זה במלוא האחריות. אני לא מרפקנית, אלא בן אדם פרטי. בעולם הספרות הכל בנוי בחוגים, אבל אני מעולם לא השתייכתי אליהם. פה, אם אתה לא שייך לקליקה מסוימת - אתה לא קיים, בגלל זה לא תראי בעיתונות ביקורות על השירים שלי. כך גם על ספרי הילדים, אבל אין לי מה לעשות עם זה, אני לא נותנת למציאות הזו לשבור אותי".
לטענתה, האליטיזם הספרותי דר בכפיפה אחת עם זילות האמנים והסופרים. "את יכולה לראות את זה בריבוי סדנאות השירה והכתיבה. כל אחד יכול לפתוח סדנה, וזה גורם למסחור של התחום. צעירים רבים נוהגים להתהדר בתואר סופר או משורר, בעוד משוררים ותיקים עם רזומה מתביישים לומר על עצמם שהם יוצרים, אלא מסתפקים במילה כותבים. אני אחת מהם".
בראיון איתך ב־2008 אמרת שאת לא רוצה לכתוב יותר ספרי ילדים, ובכל זאת הנה ספר חדש.
"נכון, אבל מתברר שזה חזק ממני. אני לא רוצה לכתוב אבל זה כותב אותי. כל ספר שאני כותבת, אני חושבת שזה הספר האחרון".
* * *
לשיר ולקרוא את החגים
"חגים ושירים", ספר מוסיקלי בהוצאת "קול הספר", ראה אור לאחרונה לקראת חג הפסח. בספר נמצאים שירים מכל חגי ישראל, לצד לחצנים אלקטרוניים שלחיצה עליהם מנגנת ביצוע של השיר. בהוצאה זו ראו אור בעבר ספרים מוסיקליים נוספים, ובהם "שנים עשר המלחינים", שסקר את גדולי המלחינים הקלאסיים בהיסטוריה, "התזמורת" שסקרה כלי נגינה שונים, וכן "שיר על הדרך", שעסק במקומות ובאירועים היסטוריים בארץ ישראל.
סדר מגדול ועד קטן
"כולנו מסובין", מבית קרן תל"י, היא הגדה שמנסה לגשר על הבדלי הגילים ליד שולחן הסדר, בניסיון לייצר קריאה משפחתית של הטקסטים. נוסף על פרשנויות מעמיקות למבוגרים, יש גם קומיקס לבני נוער ואיורים לילדים קטנים יותר, לצד שירי אביב ושירי משוררים מוכרים, וגם: קלפי טריוויה שיכולים לשמש למשחק לאחר הסדר.
למצוא את האישה בהגדה
הניסיון לחפש משמעויות אקטואליות - חברתיות, מגדריות ופוליטיות - להגדה של פסח, התגבר ביתר שאת בשנים האחרונות. תוצר חדש של השיח הזה הוא ההגדה "והגדת לבתך" של טליה מרים גולן (הוצאת החממה הספרותית) שמבקש לספר את "הסיפור של עם ישראל דרך סיפוריהן של נשים". גולן, שעוסקת בחינוך, ליקטה וערכה טקסטים וסיפורים נשיים ממקורות רבים, חלקם לא ידועים - מאסתר שפירא, הגננת העברייה הראשונה, ועד רוז'ה רובוטה, חברת מחתרת באושוויץ־בירקנאו. מטרתה של ההגדה היא לספר את "סיפור חייהן של נשים שקולן הושתק, שפועלן לא הונצח, שעבודתן לא נחשפה", ובכך "להעצים את לימוד ההיסטוריה של העם ולהביא גם את נקודת המבט הנשית אל ההגדה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
