ספק אם יש אוטוריטה גדולה יותר שיכולה לדבר על ההקבלה בין ליברפול הנוכחית לימי ליברפול הגדולים מקווין קיגן, משום שקני דלגליש, גדול שחקני ליברפול, הגיע לקבוצה כשכבר היתה אלופת אירופה ואחרי פרישתו של ביל שאנקלי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
קיגן הוא מי שהיה כוכב הקבוצה בשנים שבהן הפכה מקבוצת צמרת אנגלית (זה היה המצב ברוב שנותיו של שאנקלי) לקבוצה האנגלית החזקה ביותר. חשוב לציין שהוא גם הספיק לעבוד הן עם שאנקלי והן עם בוב פייזלי. ליברפוליאנים רואים בשאנקלי את גדול המנג'רים שלהם, גם אם הישגיו פחותים בהרבה משל פייזלי - שלוש אליפויות וגביע אופ"א לשאנקלי, לעומת שש אליפויות ושלוש אליפויות אירופה לפייזלי.
קיגן שם את האצבע על הרנסנס האמיתי. במהלך שנות האלפיים מנג'רים של ליברפול הגיעו להישגים שליברפול הנוכחית של ברנדן רוג'רס טרם השיגה: רפאל בניטס זכה בליגת האלופות ורשם עונת ליגה של 86 נקודות (לליברפול סיכוי גבולי לכך העונה), ואילו ג'רארד הוייה הקדים את מנצ'סטר יונייטד בליגה, בעונת 2001/2 כשארסנל זכתה באליפות, והוא גם אמר בראיון ל־BBC שליברפול סוף סוף תוקפת גם בבית וגם בחוץ. ליברפול של הוייה וגם של בניטס היתה טקטית, שיחקה לא פעם עם חלוץ בודד וכאילו הסתגלה לעמדת האנדרדוג.
יש איזשהו דיון טקטי ער עכשיו אם רוג'רס, שבשנותיו בסוונזי נראה שהושפע מאוד מהטיקי־טקה של ברצלונה, קרוב עכשיו יותר ליורגן קלופ בדורטמונד בתפיסה. אני בקושי חושב שהדבר הזה משנה, אלא דבר מהותי אחר - רוג'רס ממחיש שאין צורך בשמונה-תשעה שחקנים זרים בהרכב כדי לשחק כדורגל אירופי מעודכן, אפשר ללמד זאת את השחקן האנגלי, כולל שחקנים אנגלים שנראו ממש לא זוהרים לפני כן.
זהו בדיוק שאנקלי. כדורגל על הקרקע הוא לא המצאה אירופית, הוא המצאה אנגלית, בעיקר של ג'ימי הוגן, שנדחתה באנגליה ונלקחה על ידי הוגן ליבשת. כשהוגן חזר לאנגליה אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא קיבל רק עבודות זוטרות אבל השפיע רבות על שאנקלי ועל קבוצה קטנה של מאמנים שהאמינו בו. זה בעיניי ההישג הדרמטי של רוג'רס, אפילו בשלב מוקדם של הקריירה שלו - ההוכחה שלא מותר הכדורגלן הבריטי מהאירופאי, שאפשר להנחיל כל שיטה אירופית לשחקנים בריטים ולהצליח איתם.
הימים היפים של שאנקלי צילומים: GettyImages
* * *
ספר חדש בארה"ב דן בשאלה הרת גורל: האם בייב רות', שחקן הבייסבול המיתולוגי מכולם, סימן את ההום ראן שאותו חבט באינינג השלישי מול שיקגו קאבס בוורלד סיריז של 1932? האגדה מספרת שרות' עלה באינינג החמישי, הקהל בשיקגו כנראה הרגיז אותו, אז הוא סימן נקודה ביציע וחבט את הכדור בדיוק לשם. כותב הספר, באמצעות כל מיני עדויות, כולל צילומי וידאו של כמה צופים שכנראה היו מהמעטים שהיתה להם מסרטה ב־1932, טען שרות' אולי בעצם לא סימן שום דבר אלא סתם התמתח לקראת החבטה.
רות'. שקר או אמת, למי אכפת? צילום: GettyImages
לדעתי, כל הסיפור הזה קצת ממחיש את חולשות התיעוד הספורטיבי האלקטרוני - חוסר האפשרות. מה כל כך דחוף להוכיח את העניין הזה? למה לא לתת לסיפור טוב לחיות?
הנה כמה סיפורי ספורט אחרים שכנראה לא היו נכונים:
שוויון וגזענות יחד. הסיפור טוען שהיטלר עזב את תא הכבוד כי ג'סי אוונס שחום העור ניצח באולימפיאדת ברלין ב־1936. היטלר, שכל מה שאתם יודעים עליו נכון, כנראה עזב במקרה הזה את האיצטדיון כמתוכנן מראש. ככל הנראה הוא נמנע מללחוץ את ידו של אלוף אולימפי אמריקני שחור ביום הראשון למשחקים, ואחר כך החליט שלא יברך מנצחים כלל לאחר שהובהר לו שאם יעשה כן עליו לברך ספורטאים מכל הגזעים. אגב, אוונס ציין תמיד שהקהל הגרמני היה מאוד אוהד כלפיו, וכי מי שהתייחסו אליו בקרירות היו חבריו למשלחת האמריקנית. ב־1936 נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט לא הזמין את אוונס לבית הלבן, ורק לאחר המלחמה הוא זכה לכבוד מהנשיא דווייט אייזנהאואר.
לא(ו) הורדתי אתכם. הסיפור טוען כי דניס לאו הוריד את מנצ'סטר יונייטד ב־1974, אבל יונייטד היתה יורדת בכל מקרה גם אם מי שהיה במשך דור מלך סטרטפורד־אנד, אליל האוהדים של מנצ'סטר יונייטד, לא היה כובש מולה בדרבי במדי מנצ'סטר סיטי. לאו אכן היה המום ועצוב מאוד.
ימין ושמאל אחת הן. הסיפור טוען כי טוני נדאל החליף במודע לרפאל נדאל את היד החובטת בילדותו (נדאל כותב בימין ומשחק בשמאל), אך הדוד הודה שפשוט חשב בתחילה שאחיינו הוא שמאלי. מה שהוא כן עשה זה להגיד לאחיינו לא לפחד, ושאם יתחיל להפסיד הוא ידאג שיירד גשם. במשחק מסוים החל לרדת גשם ונדאל הילד צעד לדודו: "לא צריך גשם, אני מנצח", אבל אולי גם זה מיתוס.
המדליה עדיין עליו. הסיפור טוען כי מוחמד עלי זרק את המדליה האולימפית שלו מאולימפיאדת רומא 1960 לנהר כמחאה על כך שבמסעדה מסוימת לא נתנו לו שירות, אבל האמת היא שהוא כנראה איבד אותה. מכל מקום, התנועה האולימפית כבר נתנה לו אחת חדשה.
שערי אלף לילה ולילה. הסיפור טוען כי פלה הבקיע יותר מ־1,000 שערים. אמנם ביום שבו הבקיע את השער ה־1,000 עצרו את דיוני הפרלמנט הברזילאי ואפילו הקריאו פואמה, אבל הספירה כוללת שערים בצבא, משחקי אימון וכל מיני אירועים כאלה. שערים רשמיים יש לו כנראה קצת יותר מ־700. אכן לא מעט.
עוד כמה אפסים לסדינים. השיפור טוען כי ווילט צ'מברליין שכב עם 20 אלף נשים. ראשית, צריך להיות אידיוט כדי להאמין לסיפור כזה מלכתחילה, אבל גברת אחת שדווקא כן בילתה בנעימים עם הכדורסלן האגדי שאלה אותו לגבי העניין ולטענתה הוא אמר לה: "מה זה להוסיף אפס בין חברים?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
