הופעה מחשמלת של שחקן

ההצגה "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" היא עיבוד לרב המכר המפורסם של מארק האדון, שמוכר לכל מי שעבר בשנים האחרונות ליד דוכן של שלושה ספרים במאה וחיפש סיפור קליל אך מרתק להעביר איתו את הזמן. כמו הרבה יצירות לאחרונה (ובהן ההצגה "לרקוד עם אבא" וסידרת הטלוויזיה "פלפלים צהובים"), הסיפור עוסק בילד עם הפרעה מהקשת האוטיסטית, ככל הנראה אספרגר. 

כריסטופר, הילד שמסוגל לזכור מספרים ראשוניים ואת מבנה היקום והגלקסיות, מתקשה להתמצא בעולם של מוסכמות חברתיות ויוצא למסע בלשי שמתחיל בכלב שנרצח ומסתיים בדרמה משפחתית. העיבוד הבריטי של הספר לבמה זכה להצלחה, ואת ההצלחה הזאת מנסים לתרגם בבית ליסין, בבימויו של גלעד קמחי לפי תרגומו של דניאל אפרת. 

אלא שכל כך הרבה אלמנטים מפריעים לחומרי הגלם המעולים לבוא לידי ביטוי, עד שהדרמה הטעונה והשחקנים המוכשרים הולכים לאיבוד בתוך בימוי אילוסטרטיבי ובזבזני. 

התפאורה המרשימה (קירות קירות של ארגזי קרטון, שנטויים בזווית קלה לכיוון הקהל) דומיננטית על גבול ההטרדה, ועם קטעי הווידאו־ארט, שמוקרנים עליה לפרקים ואמורים לקחת חלק פעיל בהצגת הסיפור, הם יוצרים אווירה מרתקת שתופסת את האוזן ואת העין, אבל בו בזמן גם מסיטה את תשומת הלב מההצגה. 

אחת הבעיות בהצגה היא אורכה (שעתיים ורבע) וריבוי המונולוגים המתאמצים שהיא מכילה. בעיה אחרת היא הבחירה בריבוי אמצעי הבעה כמטאפורה למתרחש במוחו של כריסטופר הילד. במהלך השעתיים ורבע שולבו אלמנטים כוריאוגרפיים, דרמטיים, קומיים ואפילו פעלולים אור־קוליים. לפעמים התוצאה עולה יפה (למשל, המסע המותח של כריסטופר ברכבת אל הלא נודע בלונדון), אבל ברוב המקרים נוצרת תחושה שהמאמץ יוצא משליטה ושהרכבת הזאת דוהרת לכיוון הלא נכון. 

חבל  ששחקנים מעולים דוגמת יעל שרוני בתפקיד האם, נועה בירון בתפקיד המורה המספרת, יורם טולדנו בתפקיד האב ודני גבע (שזורח מכישרון גם כשהוא לא עושה כלום) מבוזבזים בצורה כזאת ומושלכים אל תפקידי משחק מאולצים. 

מזל שיש בהצגה הזאת את נדב נייטס בתפקיד הראשי. נייטס, בתפקיד כריסטופר, נותן הופעה מחשמלת שהופכת את תפקיד הבכורה שלו בתיאטרון לאחד שייזכר גם בשעת לילה מאוחרת. השליטה המוחלטת שלו בגוף משכנעת ומרגשת, והשימוש שהוא עושה באלמנטים עדינים, דוגמת מנעד הקול והמבט בעיניים, מפיק ביצוע מושלם בתוך הפקה בינונית. אבל מי יודע, אולי בזכותו היא עוד תהפוך לרב מכר.