לקראת רגע האמת בפרשת הולילנד

לא נפלתי השבוע מהכיסא כששמעתי ששמו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, נקשר עם חשדות לשיבוש מהלכי משפט; שהוא לחץ לכאורה על שולה זקן לסגת מעיסקת הטיעון בתיק הולילנד; שהוא אירגן לה מימון כספי בתיקי ראשונטורס וטלנסקי שבהם שמרה בעקשנות על זכות השתיקה. לא נפלתי מהכיסא כשהתברר שזקן הגיעה השבוע למשרדי יאח"ה עם אקדח מעשן לכאורה בידיה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אני מניח שגם אחרים לא הופתעו מהחשדות האלה. ודאי לא מי שעוקבים שנים אחרי נבחר הציבור הבוטה, גס הרוח, ששנים התרועע גם בחברת מורשעים ומפוקפקים; שמזוהה עם תרבות הפשע והשחיתות השלטונית; שבעצמו הורשע בארבע פרשיות בתיק מרכז ההשקעות והפך לעבריין עם תעודה.     

על רקע הדברים האלה נשואות עכשיו העיניים ביתר סקרנות להכרעת הדין של השופט המחוזי דוד רוזן במשפט הולילנד, ביום ב' הקרוב (אלא אם כן ההתפתחות הדרמטית תגרום לדחייה). 

על ספסל הנאשמים במשפט יושבים גם אולמרט וזקן ועל כתפיו של רוזן מוטלת אחריות עצומה: בכוח פסק הדין שכבודו יפרסם יהיה להשפיע על פרצופה הערכי של המדינה. בכוחו יהיה לחולל רעידת אדמה, לטוב או לרע.   

אין באמירה הזאת משום הגזמה כי לא מדובר בעוד משפט של מפורסמים שסרחו. לא מדובר בעוד משפט של אוכלי ונותני שוחד בעירייה כזו או אחרת. אנחנו לא שם בלי לזלזל חלילה בתיקים האלה. אנחנו במקום הרבה יותר רחוק, הרבה יותר מדאיג, הרבה יותר מפחיד.

מדובר במשפט ההון־שלטון הגדול בישראל - במשפט שוחד שלא היה כדוגמתו במדינה מבחינת היקפו, זהות נאשמיו ועוצמת מעשי השחיתות המיוחסים לגיבורי הפרשה. זהו משפט שהיה בנוי על אינסוף שכבות של ראיות מפלילות לכאורה כשבכל פעם חשפה התביעה שכבה חדשה, מדהימה מקודמתה, והציגה אותה בפני השופט. 

מדובר במשפט של אנשים שבחלקם היו פשוט "המדינה", ובהם גם ראש ממשלה לשעבר, ושבכוחם היה לקבל החלטות הרות גורל. בכובע אחד הם היו השלטון, בכובע שני הם היו לכאורה חלק מתמנון פשע ענק. תנועת התן־קח ביניהם, כפי שהיא מתוארת בכתב האישום, נמשכה שנים. 

הכרעת הדין במשפט הזה אמורה אפוא לסמן את הקו האדום בחיבורים שבין הון לשלטון; לקבוע היכן נחצה הגבול הפלילי בין אנשי השררה לברוני הכסף; להציב תמרורי אזהרה בולטים בקשרים שבין נבחרי ציבור לאנשי עסקים.

וכמובן: להצביע על מי שנתן או קיבל שוחד, על מי ששיקר ורימה וכיזב באופן חלקי או מלא במשטרה או בבית המשפט, ועל מי שעלו אל דוכן העדים עם עדות כבושה שנולדה במוחם הקודח במהלך המשפט. כבודו יסמן ודאי תופעות שמקומן לא יכירן בשירות הציבורי ובצמרת השלטון.

פסק הדין הזה אמור לכאורה להתמודד עם גרסאות הגנה אופייניות של נאשמים מיוחסים, רובם אנשים מנוסים ומשכילים, שלא פעם הופכים את עצמם בבית המשפט לאהבלים מוחלטים. זה כיסא המפלט שלהם.

• גרסת - לא ידעתי, לא שמתי לב, אני לא זוכר, לא עסקתי בנושאים הכספיים. לכו לעוזרים שלי, אני לא עוסק בקטנות.  

• גרסת - אני נורא עסוק... אני קובע מדיניות... אני לא עוסק בפרטים... לא ידעתי... לא הייתי מודע לדברים... 

• גרסת - לא חסר לי כסף, לא סבלתי ממצוקה, לא נזקקתי לכלום. למה שאקבל שוחד?

• מבחן הידידות: "אנחנו חברים ותיקים", "קיבלתי כספים על רקע של ידידות אישית". 

פסק הדין אמור להתמודד גם עם כלי העבודה של התביעה:

• מבחן הוכחת "השיטה": מטרתו להוכיח דפוס פעולה של נאשמים החוזר על עצמו.

כדי לחזק למשל את עדות עד המדינה המנוח, שמואל דכנר, אחרי שהעיד כי לבקשת אהוד אולמרט העביר מאות אלפי שקלים לאחיו יוסי שנקלע לחובות וברח לניו יורק, העלתה התביעה לעדות את משה טלנסקי - איש העסקים מניו יורק, שבמשפט הקודם של אולמרט חשף את סוד מעטפות הדולרים.

טלנסקי אישר בעדותו: אולמרט ביקש ממני לעזור כספית לאחיו. הפקדתי 30 אלף דולר בחשבונו של יוסי בישראל. שולה זקן מסרה לי את מספר החשבון.

חוקרי המשטרה, צריך להדגיש, מצאו את הכסף של טלנסקי. יוסי אולמרט אישר שקיבל אותו, אבל ראש הממשלה לשעבר הכחיש שפנה לטלנסקי. הוא שוב לא הבין מה רוצים מחייו.

מבחן השכל הישר

אחד מכלי העבודה הבסיסיים של שופט, כל שופט, הוא היגיון פשוט ושכל ישר. כלי העבודה הזה הוא הדבק המחבר עובדות, מסמכים ועדויות.

במשפט אולמרט קיבל הדבר ביטוי כמה פעמים בהכרזות מפורשות של השופט רוזן כי מה שחשוב מבחינתו הוא האם ניתנו כספים לנאשמים, כטענת עד המדינה המנוח, או לא ניתנו; האם יש הוכחות למתן השלמונים או שאין; האם עובדי הציבור קיבלו את המתת או לא קיבלו.

במהלך המשפט התברר כי רוב הנאשמים אכן קיבלו את הכספים, וכי דכנר לא חלם חלומות. הוויכוח הוא בעיקר על הפרשנות, על המשמעות, על המודעות. על הסיבה להזרמת הכסף.

עוד ביטוי למבחן השכל הישר: השופט רוזן הבהיר באחד הדיונים כי מבחינתו מאכערים שווים לנותני שוחד. 

מדוע נדרש לכך? אולי משום שאחד הנאשמים, מאיר רבין, היה מאכער חסר מעצורים, אולי משום שאהוד אולמרט כינה את שמואל דכנר מאכער - אחד מעשרות המאכערים ששוטטו בקומה שש בעירייה, קומת הלשכה של אולמרט, בלי שהאחרון יגדע את התופעה. כך אגב נולד במשפט המושג "המאכער מקומה שש". 

דכנר אכן היה מאכער כבד, אחד שפתח שוב ושוב גם את דלת לשכתו של אולמרט, הפך לידיד קרוב שלו ולידיד של שולה זקן, הוזמן על ידיהם לאירועים חגיגיים, הרים תרומות נכבדות לבחירות של ראש העירייה, ובין לבין, הרבה לפני שהזרים לכאורה מאות אלפי שקלים לכיסי יוסי אולמרט, העניק לשולה זקן מתנה של 100 אלף דולר (עזרה לרכישת דירתה החדשה).

אולמרט לא שם לב? לא ידע על כך דבר, כטענתו? דפוס מתן השלמונים היה זר לו? שולה לא שיתפה אותו בסודות האלה? הוא לא הכיר את דכנר שתרם לו פעם אחר פעם בבחירות ולאחריהן?

השופט רוזן יכריע למי הוא מאמין. לו או לדכנר. לו או לטלנסקי. לו או לעדים אחרים. מבחן השכל הישר יעמוד גם כאן למבחן.

פרקליטים מזן אחר

תהיה רעידת האדמה אשר תהיה ביום שני - קשה יהיה לדלג על עוה"ד אמנון יצחקניא ואילן סובל, פרקליטיו של עד המדינה, שהבינו איזה חומר נפץ הוא הניח על שולחנם באפריל 2008. הסיפורים מסמרי השיער שהלכו ונערמו במשרדם, גרמו להם לשכנע את הלקוח החדש לפנות למשטרה.

למרבה האירוניה מי שחיבר את דכנר עם עו"ד יצחקניא היה איש העסקים אביגדור קלנר, לימים נאשם מספר 2 בתיק. קלנר הכיר את הפרקליט המנוסה, תלה בו תקוות וביקש לרסן באמצעותו את דכנר בדרישותיו הכספיות מיזם הפרויקט, הלל צ'רני. הוא האמין שבעזרת יצחקניא תושג בסוף פשרה ודכנר לא יגיש תלונה במשטרה.

אלא שהמו"מ התפוצץ, המשטרה פתחה בחקירה, דכנר הפך לעד מדינה וקלנר מצא את עצמו על ספסל הנאשמים. מאז הפכה החקירה לגלויה ונחשפה תרומתם של יצחקניא וסובל; מאז סירבו השניים להפקיר את הלקוח שלהם; מאז נלחמו למענו באומץ - הם היו נתונים להכפשות, ללחצים, לפיתויים ולתלונה של הנאשמים ללשכת עורכי הדין. ניסו לנתק אותם ממש מעד המדינה.

בין היתר, הוגש נגדם כתב אישום משמעתי בלשכה והם זוכו ממנו, לא לפני שב"כ היועץ המשפטי לממשלה התייצב לימינם וכתב: "יצחקניא וסובל פעלו עבור לקוחם המנוח על פי חוק הלשכה, בנאמנות ובמסירות. על כך הם ראויים להערכה ולכבוד ולא חלילה להעמדה לדין".

סנגורי הנאשמים בתיק הולילנד ניסו אפוא ליטול מדכנר החולה וחסר האמצעים את המשענת האחרונה והיחידה שלו; ניסו למוטט אותו בדרך הזאת כדי שיישבר על דוכן העדים. ניסו - ולא הצליחו. אבל השמצת פרקליטיו העקשנים נמשכה, לרבות הפצת סיפורים על מיליוני שקלים כביכול שהם קיבלו מדכנר כשכר טרחה.

אז לא: אף שקלנר הבטיח להם 30 אלף דולר על החשבון, הם לא קיבלו אגורה. רק כעבור שלוש שנים ביקשה מהם המדינה לטפל הלאה בענייני דכנר והתחילה לשלם להם 8,000 שקלים בחודש. חמש שנים בסך הכל הם היו שם, לרבות במשפט עצמו שבו העידו מטעם התביעה, מתנהלים במחשבה, ברגישות, בזהירות. היינו בסרט, הם סיפרו השבוע לי, לעוזי דיין ולמיכל שבת, ראינו ושמענו דברים בלתי נתפסים. לא ייאמן ממש.

הייתם עושים זאת שוב, שאלנו אותם, ותשובת עו"ד יצחקניא היתה החלטית: ללא ספק. "זו היתה מבחינתנו חובה מקצועית ומוסרית. מעבר לכסף יש עוד משהו בחיים".

אודי, שולה ומאזן האימה

לטובת בעלי הזיכרון הקצר: רגע אחרי שעו"ד אורי מסר, משה טלנסקי ושמואל דכנר העידו בשעתו נגד אהוד אולמרט, הם הפכו משותפי הסוד שלו לאנשים הזויים, מבולבלים, בלתי אמינים. עכשיו הגיע התור של שולה זקן. 

שהמזכירה הוותיקה תגלה פתאום עצמאות? שתשתף פעולה עם המשטרה? שתציע לפרקליטת מחוז מיסוי וכלכלה, עו"ד ליאת בן ארי, להיות עדת מדינה? שתבגוד באב הרוחני שלה?

על זה לא עוברים במחנה אולמרט לסדר היום. מייד נשלפה סוללת היחצנים, הוצב בנק המטרות, ומסע ההכפשות יצא לדרך. מעכשיו שולה זקן היא נוכלת ומושחתת גם בעיני הבוס לשעבר; מעכשיו "לא אמת עובדתית מצויה בפיה אלא אמת מעובדת", תגובת פרקליטיו עוה"ד אלי זוהר ורועי בלכר לעתירה לשמיעת עדותה פעם נוספת.

מעכשיו, מוסיפים פרקליטי אולמרט, דבריה הם "אסופת שקרים" ו"לא יהיה מנוס מלעמוד על מלוא היקפו של הקשר המושחת שנוצר בינה לבין דכנר ועל הקשרים המושחתים שלה עם אחרים, כפי שהתגלו בפרשת רשות המסים".

איומים? כן, איומים. ניסיון לייצר מאזן אימה.

קראתי את דברי פרקליטיה, בתגובה על העתירות שביקשו לגרום להזמנת זקן לעדות נוספת - עוד לפני הדרמה שהחלה לפני יומיים - ושאלתי את עצמי: כל מה שראש הממשלה לשעבר מציג, במסגרת מאזן האימה הזה מול אשת סודו לשעבר, הוא לא ידע קודם? הוא גילה זאת רק אחרי החקירה שלה בפרשיות רשות המסים? 

רן ארז והשופטת (ג')

על שולחנם של עוזי דיין ומיכל שבת ממשיכים להיערם תלונות ומידע על השחיתות המשתוללת בהליך הבחירות של ארגון המורים. קבלו תיקון: במשרדי הקרמלין וסניפיו, שבהם שולט תפוח רקוב מסוגו של היו"ר המיתולוגי, רן ארז. 

המכנה המשותף של חלק מהפניות: מעשי הונאה, אפס פיקוח, ועדת בחירות המגוננת על השחיתות, הפקרות. המתמודדים מטעם ארז, לרבות הוא, מנהלים את הבחירות של עצמם. כמו ברוסיה.

שאלה רטורית: איזה שופט הגון בדימוס, רציני ואחראי, היה מסכים לשמש בובה בארגון מושחת ואנטי־דמוקרטי, הנשלט בידי אדם מושחת? איזה שופט בדימוס, עם יושרה ציבורית, היה מסכים לכהן כיו"ר ועדת הבחירות של הארגון הזה, כאשר בפועל הוא מוקף באנשי ארז ואין לו בעצם סמכות להכריע בשום עניין?

איזה שופט בדימוס היה מסכים לשבת בטריבונל הזה, לקבל תלונות על מעשי הונאה ולא להשיב עליהן, או להשיב לא לעניין?

שום שופט הגון. מי כן הסכימה? עדינה פורת, 87, שעל תרומתה לשחיתות בבחירות האלה כבר סיפרנו כאן כמה פעמים. היא שם, יורקים עליה, בזים לה והיא אומרת שזה גשם. כנראה גשם של כסף, אחרת אין להבין מדוע בני משפחתה נותנים לה להתבזות בצורה כזאת. 

למה בדיוק נתת את הסכמתך לפקח על הבחירות כשסמכויותייך מוגבלות, שאלה אותה השבוע מיכל שבת, והוסיפה שלוש שאלות: מי הציע לך את התפקיד, לאיזה פרק זמן נשכרו שירותייך, והעיקר - מה שכרך? (רוצה לומר: כמה כסף קיבלת בשביל להגן על השחיתות הזאת?)

תשובת כבודה: בחרה לא להשיב על השאלות האלה. שקיפות? כבודה לא מכירה כנראה בערך הזה. לא מכובד.

שניידר מול ארז

מדוע רן ארז עצבני ומתוח אף שהצליח להשחית כמעט כל חלקה טובה בארגון שבו הוא עושה כרצונו? כי נוסף על המחנך שלמה ויינברג מחיפה, לשעבר מזכיר של שני סניפים בארגון, הודיעה באחרונה גם מזכירת סניף השרון, ענת שניידר, על החלטתה להתמודד מולו על תפקיד יו"ר הארגון.

שניידר נחשבת למזכירת סניף חזקה, מקובלת, עם חוט שדרה וכבוד לשלטון החוק - אחת שיודעת לקרוא נכון את המפה ולהשיב מלחמה. אחת שמסוגלת לחולל מהפך אמיתי בגוף המסואב הזה. 

זה בדיוק מה שארז לא רוצה למצוא מולו בוועידת הארגון ובעיקר בבחירות לראשות הארגון. לא את שניידר, לא את ויינברג ולא אחרים מסוגם. הוא עדיין לא הפנים שבמועצת הארגון שבה 53 חברים (הגוף הבוחר את היו"ר ואת ההנהלה), יש עדיין כמה אנשים עם כבוד עצמי שקשה יהיה לקנות את ליבם בתפקידים ובדברי חנופה.

מה עושים אנשיו נכון לעכשיו לטובת הבטחת בחירתו בפעם השישית ברציפות? ראשית, מנסים לנטרל פצצה ששמה ועידת ארגון המורים. מדובר בגוף המונה 600 צירים, שבסמכותו לשנות את התקנון, לרבות שיטת הבחירות הנוכחית, זו המבטיחה לארז את השלטון לנצח. 

שנית, ליצור מצב שבו הוועידה תתקיים חצי יום בלבד, במקום כמה ימים כמקובל, כאשר עוד באותו ערב, כשאנשים ייפלו מהרגלים, יתנהל הליך של כמה שעות, שבו ייבחרו היו"ר ויתר המוסדות.

זה על קצה המזלג, כי התרגילים מכוערים יותר והרס ההליך הדמוקרטי בוטה יותר. זה יקרה ביום שלישי הקרוב, אלא אם כן עתירות הנמצאות בהכנה, אחת מהן בידי נציג אומ"ץ, עו"ד אבינועם מגן, יוגשו לבית המשפט ויגרמו לדחיית הבחירות כמתבקש.  

קרב צמוד 

תגיד, מי יותר מושחת, שואלים אותי באחרונה חברים לנוכח מה שהתפרסם כאן: יוסף וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים או רן ארז יו"ר ארגון המורים? מי מבין השניים מסואב יותר? 

שאלה קשה, צריך להודות, כי בקרב הזה אין מנצח. הוא מאוד־מאוד צמוד. 

בהשתתפות: מיכל שבת, עוזי דיין 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו